אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן מד
שאלת על הא דמפורש בשו"ע אה"ע סימן מ' סעיף ז' דאם קידש אשה בפרוטה לאחר שמתגרש מבעלה אינה מקודשת, ושאל השואל אם קדשה בשטר לאחרי שתתגרש מבעלה ונתגרשה אחר זמן מבעלה ונתרצו שניהם לקדשה כעת מחדש אם צריך שטר חדש עתה לקדשה או יכול לקדשה בהאי שטרא שנכתב מקודם בעת שהותם א"א:
תשובה בעז"ה דבר זה צריכא עיונא רבא ואבאר לפניך עניות דעתי אשר חנני העליון בדבר זה הנה שורש שאלתך הוא מטעם דקיי"ל דקדושי שטר בעינן שיהיה כתוב לשם האשה ואם נכתב שלא לשם אשה זו אין זה שטר קידושין שיהיה ראוי לקדש בו, ועי' ש"ע אה"ע סימן ל"ב, והנה שטר זה שנכתב בעת שהאשה היתה א"א הרי זה כמו שנכתב שלא לשמה וכאשר יבואר לפנינו בעז"ה ואל יציל מפינו דבר אמת:
גרסינן במסכת יבמות (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה, בעי רמי ב"ח ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמי או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר לא תיקו, ע"כ לשון הגמרא הצריך לענינינו וכתבו שם בתוס' ד"ה ולאשה ונראה לר"י דהיינו דווקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני לוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך תהא קנוי לך מעכשיו, וגט אשה וגט שחרור שוים לכל דבר דילפינן לה לה מאשה, עכ"פ מצינו בגט אשה שנכתב בשעה שלא הי' ראוי לגרש בו ושטר שחרור שנכתב בשעה שלא הי' ראוי לשחרר בו דפסולים למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל, ופשיטא דכמו כן הוא הדין בקידושין דקידושין וגיטין שוין בדיניהם מטעם דהוקשו אהדדי הויה ליציאה כדאיתא בדוכתא טובא בש"ס וראשונים, וא"כ נתברר שאלותינו דאם כתב שטר קידושין לאשה בשעה שהיתה אשת איש אינה יכולה להתקדש בשטר זה אף לאחר שנתגרשה, ואף לפי מה שפרשו התוספת דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי מגורשת, מ"מ הרי אנן קיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל, וא"כ אינה מקודשת בשטר שנכתב לקדשה בו בשעה שאינה ראויה לקידושין:
אך אכתי צ"ע, דהנה זה לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות גירושין הלכה ו' אמר לסופר כתוב גט לפלונית לכשאכנסנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגירשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין, והנה למי שבקי בדרך הרמב"ם ז"ל הוסיף בכאן דבר מה שאין זו דרכו, דהרמב"ם בכ"מ דרכו להעתיק הדין כמו שמפורש בש"ס והכא הוסיף לפרש טעם הש"ס מה שאינו מפורש בגמרא דבגמרא אינו מפורש דפסול גט זה משום שלא לשמה ואך הרמב"ם הוסיף מדעתו טעם זה. וצריך ביאור דבריו הקדושים ועוד צריך ביאור למה יהיה זה פסול משום שלא לשמה הן אמת דהקפידה התורה שיכתוב גט אשה לשם האשה המתגרשת אבל מהיכי תיתי לומר דזה נקרא שלא לשמה אחרי דכוונתו בשעת כתיבת הגט היה לשם פלונית בת פלוני, וא"כ נכתב הגט לשם אשה זו, אלא שלא ראויה היתה אשה זו אז לקבל הגט, אבל עכשיו שכנסה וראויה להתגרש למה יהיה עליה שם פסול מחמת שלא לשמה, ומי הגיד לנו זאת דזה נקרא שלא לשמה, ואי משום דרמי ב"ח שאמר ולאשה בעלמא אינה מגורשת, לבד זה שקשה אם רמב"ח היה כוונתו כמו שביאר הרמב"ם טעמו הוא גופא קשיא מנ"ל לרמב"ח לומר כן, ועוד דאפשר לפרש טעמא אחרינא בכוונת רמב"ח וכמו שיבואר לפנינו בעז"ה:
והוא דהנה דעת הרבה מהראשונים דלכתיבת הגט בעינן שליחות ואי לא עשאו שליח בפירוש לכתיבה פסול הגט משום דלא צוה לכותבו ועיין בבית שמואל אה"ע סי' קכ"ג סעיף א' האריך שם בזה ועי' עוד בב"ש סי' ק"כ סעיף ז', וידוע דמילתא דאיהו לא מצי עביד אין בידו לעשות שליח וא"כ אם אמר לסופר כתוב גט לאשה פלונית והאשה אינה אשתו ואינה ראויה להתגרש עתה ממנו, לא אפשר לו לעשות שליח לכתיבה זו ואפילו אם נסכים לדעת הפוסקים דא"צ שליחות בכתיבה אבל לחתימת עדים בודאי צריך שליחות כמפורש בגמרא לענין נאפתה ואזיל סהדי וכתוב תפאתה דאמר רב שמואל בר יצחק בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותן, ועיין כ"ז בתוס' ד"ה והא בפרק המביא תנינא (דף כ"ב ע"ב) ולפ"ז אפשר לפרש דברי רמב"ח דאמר לאשה בעלמא אינו גט מטעם דלא יוכל לעשות שליח בדשלב"ל ולא מטעם שלא לשמה, ואף דממילא הוי פסול משום שלא לשמה דכיון דלא נכתב בשליחות הבעל א"כ הוי שלא לשמה, אך באמת יש חילוק גדול באלו הטעמים דאם נאמר דהפסול הוא משום שלא לשמה נלענ"ד דאינו פסול אלא מדרבנן ובשטר קידושין יהיה כשר כאשר יבואר לפנינו בעז"ה ואם נאמר דהפסול הוא משום שלא יוכל לעשות שליח בדשלב"ל הוי פסול מן התורה ובשטר קידושין נמי פסול דאיתקש הויה ליציאה:
ונקדים לזה הסוגיא דגיטין (דף ט' וי') דפריך הגמרא ותו ליכא והאיכא לשמה ומחובר דשוה גיטי נשים לשחרורי עבדים ומסיק הגמרא שם כי קתני מילתא דליתא בקידושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני וביארו רש"י ותוספת דלשמה ומחובר איתא בקידושין דהוי פסולי דאורייתא ובפסולי דאורייתא שוים גיטין וקידושין מחמת ההיקש הויה ליציאה אבל ערכאות וכל גט שיש עליו עד כותי דפסולא מדרבנן ליתא בקידושין דדוקא בגירושין פסלו רבנן משום חומרא אבל בקידושין אם יפסלו השטר יהיה קולא ולא הפקיעו רבנן הקידושין שבאמת הוי קידושין מן התורה, וע"ש בראשונים הרשב"א והריטב"א דכולם פירשו כן דפסולא דרבנן ליתא בקידושין:
והנה זה ברור בעיני דמה שפסק הרמב"ם דכשאכניסנה אגרשנה ונכתב הגט תחלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה וגירשה בו אינו גט זהו פסול דרבנן דרבנן פסלו לגט זה משום שלא לשמה, ואע"ג דהרמב"ם בפ' י' מהלכות גירושין נתן לנו כלל דבכ"מ שכתב בחבורו אינו גט הוא פסול מן התורה, אבל כ"ז הוא היכא שכתב אינה גט ולא ביאר הטעם כמו שם בפרק ג' בהלכה א' וה' ב' וה' ג' והלכה ד' שכתב סתם אינה גט אבל הכא שכתב אינה גט מפני כו' והוסיף דברים שאינם מפורשים בש"ס כלל זה ודאי אינו גט מדרבנן כמו שנתבאר בדברינו דלא אפשר לומר דזהו פסולא דאורייתא דאיך אפשר בגט שהסופר בשעת כתיבה פירש בפירוש שכותבו לגט זה לשם אשה זו ולשם איש זה ויהיה זה נקרא מן התורה שלא לשמה, הלא התורה הקפידה שיכוון לשם אשה המתגרשת והרי כוון לשם אשה זו המתגרשת אלא היינו טעמא שפסול הגט הוא כדברי התוספות גיטין ד' כ"ב ע"ב ד"ה והא באמה"ד דכשלא צוה הבעל לסופר דומה כאלו הוי שלא לשמה ובר"נ כתוב בקצרה וברשב"א בחידושיו מפורש יותר וזה לשון הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין (כ"ג) וא"ת והיכא אמרינן דכתיבה לא בעי שליחות ודאמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמרינן נמי בההיא מעשה דההוא דהוה קרו ליה נפאתה דאין כותבין גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, ויש לומר דכולי מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צוואת הבעל לא יתנו לב כל כך לכתוב לשמה ויכתבו סתם וקמ"ל דסתמא כשלא לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ובסוף דברי הרשב"א מפרש עוד ואע"פ שמתכוון הוא לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה עכ"פ מפורש ברשב"א שם דהיכא דמכוון בפירוש לשם אשה זו מ"מ חשבינן דשלא לשמה הוא משום דאינה עומדת להתגרש וא"כ זהו פסולא דרבנן, ובר"נ כתוב בקצרה וז"ל וכל שלא נכתב בצוואת הבעל לא מיקרי לשמה סתם דבריו משמע דמן התורה לא מיקרי לשמה אבל דבריו לקוחים מתוס' ורשב"א ושם מפורש באר היטב דזהו מדרבנן שהרי בתוספת כתבו דומה כאלו הוי שלא לשמה וברשב"א מפורש יותר וכן לענ"ד זהו טעמא דהרמב"ם בדין זה לכשאכנסנה אגרשנה הוי שלא לשמה מדרבנן הואיל דאינה עומדת כעת להתגרש דהרי עדיין לא כנסה אותה ולכן אפילו מכוון בפירוש לשם אשה זו ולשם איש זה מ"מ פסלו אותו משום שלא לשמה:
ולפ"ז מדויק היטב לשון הזהב של הרמב"ם שהאריך הרבה והוסיף על לשון הש"ס וכתב מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין דלשון ונמצא אינו דבר ברור אלא יוכל להיות שלא נתן דעתו ולבו היטב לכוון לשמה שנמצא שנכתב שלא לשם גירושין וא"כ הוי פסולי מדרבנן דמן התורה הוי כתיבתו לשמה אחרי שמכוון בפירוש לאשה זו, וכיון דפסולו אינו אלא מדרבנן ממילא בשטר קידושין כהאי גוונא כשר ומקודשת גמורה כמבואר לעיל בשם הראשונים:
ולכאורה אפשר לומר דכ"ז אינו אלא לדעת הרמב"ם דפירש טעם הפסול בזה שכתב הגט קודם שנשאה וגירשה אחר נשואין משום שלא לשמה וכדפירשנו דלהרמב"ם אינה פסולא דאורייתא אלא פסולא דרבנן ופסולא דרבנן ליתא בקידושין, והנה הרמב"ם ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה כמו שהוכיח הב"ש באה"ע סי' קכ"ג סעיף ה' וא"כ אין כאן שום פסול רק משום שלא לשמה ופסולא דשלא לשמה הוכחנו דאינו אלא מדרבנן בהא מילתא אבל לדעת הרמ"ה וכן דעת הרמב"ן לפי דעת הב"ש בסי' ק"כ סעיף ז' דבעינן שליחות בכתיבה והכא לא יוכל לעשות שליח לכתיבה דהרי עדיין לא נשאה אותה לו לאשה א"כ הוי פסולא דאורייתא וכל פסולא דאורייתא שישנם בגיטין איתא ג"כ בשטרי קידושין וכמו שמפורש בהסוגיא שהעתקנו וממילא פסול שטר קידושין שנכתב בשעה שלא היתה ראויה להתקדש. ואך אחרי העיון לענ"ד גם לפי שיטת הרמ"ה והרמב"ן דבעינן שליחות בכתיבה מ"מ מועיל שליחות הבעל בזה שאמר לסופר כתוב גט זה לכשאכנסנה אגרשנה, דהנה מהיכי תיתי לומר דלא יוכל לעשות שליח מן התורה משום דאינה אשתו ואינה ראויה להתגרש והא תינח אם היה עושה השליח לעשות שליחותו לאח"ז שיכנסנה, אבל כשמצוה אותו לעשות שליחותו תיכף א"כ כמו שהוא יכול מן התורה להכין הגט עכשיו ליתנו לאח"ז כן יוכל השליח מאי אמרת דהשליח לא יוכל לכותבו עתה משום דהוי שלא לשמה וכדפרשנו לדעת הרמב"ם הא זהו אינו אלא מדרבנן וכדהוכחנו, ובזה אנכי מסופק אם הבעל בעצמו הוא כותב הגט ומכוון לאשה פב"פ אם גם בזה פסול משום שלא לשמה או לא דבמימרא דרמב"ח כתוב אמר ללבלר ומלשון הרשב"א בחידושיו שהעתקנו נמי נראה דאינו אלא בסופר אבל כשהוא בעצמו הסופר אפשר דכוונתו יותר מכוון וכשר וצ"ע, עכ"פ בסופר שאמר לו לכתוב נ"ל דמועיל שליחותו עתה והפסול אינו אלא משום שלא לשמה וא"כ דעת כולם שוה דפסול הגט שנכתב קודם שנשאה הוא משום שלא לשמה:
וראיתי להרב במל"מ פ"ו מה' גירושין דעתו דהתוספת והרמב"ם פליגי בטעם הפסול וקא מפרש דהתו' פסלו משום שליחות ולהרמב"ם הפסול משום שלא לשמה ואחריו נמשך הגאון בספר אבני מילואים והקשה הא"ע בסי' ל"ה לדעת הרמב"ם דהפסול הוא משום שלא לשמה א"כ רבי דסבר לא תסגיר עבד אל אדוניו מיירי בלוקח עבד ע"מ לשחררו וה"ד דכתב ליה לכשאקחך תהא קנויה לך מעכשיו וע"ז מקשה הא"מ הן אמת דרבי סבר אדם מקנה דשלב"ל אבל שטר שחרור כזה הוא פסול משום של"ש ולענ"ד אין זה קשיא כלל והתוספת והרמב"ם חדא טעמא הוא דלכן מקרי שלא לשמה משום דאין אדם מקנה דשלב"ל אבל אם אדם מקנה דשלב"ל א"כ אין כאן חסרון והוי לשמה ולהכי כתבו התוספת הכא דרמב"ח אמר שמעתיה למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט דבידו לגרשה וא"כ הוי לשמה וממילא רבי סבר אדם מקנה דשלב"ל הוי השטר שחרור גם לשמה וכן לענין השליחות כיון דאם מקנה דשלב"ל אין כאן שום חסרון ויוכל לעשות שליח ואף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ יוכל להיות דיוכל לעשות שליח לכתוב הגט דהרי השליחות אינה על לאח"ז אך כעת לכתוב הגט וכדפירשתי לעיל ואין זו חסרון בהשליחות, והנה בזה צ"ע וכדפירשתי לעיל, וזה ברור דהרמב"ם מודה לסברת התוספת דתלוי הדבר בדשלב"ל אבל אם התוספת מודים בסברת הרמב"ם זה צ"ע דיוכל להיות כי התוספת סברי דאינו גט משום שליחות, ולפ"ז אם כל פסולו אינו אלא משום שליחות יחודש לן דבר חדש דהבעל בעצמו אם כתב לגט זה קודם נשואין לגרש בו הוי גט ויפשוט לן ספיקתינו שנסתפקנו היכא דהבעל כתב אם הוי גט ואיפשוט דלהתוספת ודאי הוה גט, עכ"פ לנידון שאלותינו בכתב שטר קידושין לאשה שנשואה לבעל והשטר בידה לאחר הגירושין מבעלה ומקדשה אחר הגירושין מבעלה בשטר שכתב קודם, לדעת הרמב"ם ודאי הוי קידושין דאין פסולו אלא מדרבנן ורבנן לא פסלוהו לשטרא היכא דהוא להפקיעא איסור אשת איש ולהתוספת דפירשו מימרא דרמב"ח מטעם שליחות אינו גט אם נאמר דכוונת התוספת דווקא משום שליחות והוי פסולא דאורייתא א"כ שטר קידושין פסול ואם כמו שכתבתי לעיל דאין הפסול משום שליחות דהרי שוויה שליח לכתיבה והכתיבה היא כעת ואין זו שליחות בדשלב"ל ועיקר הפסול גם לדעת התוספת הוא משום שלא לשמה א"כ גם לדעת התוספת כשר בשטר קידושין, ובאמת לא הבנתי כלל איך יוכל לפוסלו משום שליחות הלא פסול השליחות הוא משום דאיהו לא מצי עביד לא יוכל לעשות שליח וכיון דהוא בעצמו יוכל לכותבו לגט איך יוכל לפסול ע"י שלוחו אלא נאמר דהוא בעצמו לא יוכל לכותבו משום דהוי של"ש ומטעם זה לא יוכל לעשות שליח לכתיבה, א"כ חזר הדבר לטעם הראשון שאמרנו דמדאורייתא כשר הגט כיון שכוונו בפירוש לשם אשה זו ורק רבנן פסלוהו לגיטא וא"כ בשטר קידושין כה"ג ודאי כשר:
ועוד נראה לי דאף להמל"מ והא"מ דפירשו דהתוספת והרמב"ם פליגי, וטעם התוספת דאינו גט משום שליחות זהו הכל מדרבנן דזהו אמת דתוספת סברי דבעינן שליחות בכתיבה, אבל בכאן היה השליחות כיאות דאמר הבעל לסופר כתוב, אלא דנתבטל השליחות מטעם דאין בידו לגרשה עתה ומשום מאי אינו יכול לגרשה עתה הרי הוא משום שלא לשמה וא"כ מדאורייתא יוכל לעשות שליח דפסול זה אינו אלא מדרבנן וכדפירשנו לעיל:
ובהאי סברא שכתבנו דעיקר הטעם דאמר רמי ב"ח ולאשה בעלמא אינו גט הוא משום דהוי שלא לשמה ניחא לי קושיות חמורות שהקשה הגרע"א בתשובה סימן קמ"א על התוספת בנזיר (י"ב) ד"ה באשה שאין לה בת, שהקשו התוספת שם וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפריש חלה עבורי וגם תלמידים של בית רבן עושים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינה בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח, ואמר ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידם קיימים דאין זה דשלב"ל כיון שבידה לעשות כדאמר פרק האומר לחבירו פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם, ומ"מ בהאי טעמא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמר פרק ר"ג האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו, ומאי קא מבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה השא נמי כיון דהשתא לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגילגול ע"כ לשון התוספת, וע"ז הקשה הגרע"א כיון דבידו לבא עליה א"כ עדיין קשה הא הוא בעצמו ודאי יכול לגרשה לכשתתיבם וא"כ מצי משוי שליח כמו בחלה, ועוד הקשה הגאון הא קתני במתני' כתבו ותנו כותבין ונותנין ואיך נעשה שליח הא אין בידה עתה ליתן גט זה שעדיין לא נכתב אלא ע"כ אמרינן משום דבידו לכתוב והרי אמרינן דמועיל מה שבידו לכתוב וא"כ למה אינו מועיל מה שבידו ללוש ולגלגל ועל שתי הקושיות נשאר בצריך עיון גדול:
והנה באמת על קושיא הראשונה שהקשה אף דבידינו לפלפל בזה ולחלק בין אם הוא עצמו כותב הגט מכוון היטב ונכתב לשמה ובשליח לא נכתב לשמה ופסלו רבנן לגיטא, אך אין רצוני לפלפל בזה כי לדעתי ברור כי אין התחלה לקושיא זו אחרי העיון בפשט התוספת דהרי הר"ת תירץ דלהכי יוכלו לעשות שליח להפרשת חלה משום דבידו להביא עיסה מגולגלת וע"ז האריכו התוספת למה לי הטעם דבידו להביא עיסה מגולגלת לימא הטעם דלהכי יוכל לעשות שליח להפרשת חלה משום דבידו ללוש ולגלגל וע"ז כתבו התוספת דבהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר משום דבידו לבא עליה ולגרשה, וכן בחלה ג"כ לא אמרינן הטעם משום דבידו ללוש ולגלגל, רק העיקר הטעם דבידו. להביא עיסה מגולגלת א"כ הוכיחו התוספת משם דבידו לבא עליה אין זו נקרא בידו ובחלה נמי אין הטעם משום דמצי למיעבד שליח והביאו ראיה מפרק רבן גמליאל דהרי בעי התם ליבמתו מהו ולא אמרינן דמצי למיעבד שליח דבידו ללוש רק הטעם דבידו להביא עיסה מוכנת ולומר עליה תהיה חלה על קמח לכשיהיה נילוש, וא"כ מאי מקשה הגאון רע"א דביבמה בידו א"כ מצי משוי שליח אדרבה תוספת הוכיחו משם דביבמה לא מקרי בידו בזה שיוכל לבא עליה ולא הוא מצי מגרש ולא שלוחו מצי לגרש כ"ה הפירוש בדברי התוספת וכן מצאתי בבאורי הגר"א בשו"ע יו"ד סימן שכ"ז יעו"ש:
ואך אנכי רציתי לחלק בין הוא בעצמו לשליח משום דכוונתו לשמה יותר נכונה וכדפרשתי לעיל אבל בתוספת יוכל להיות הפירוש דלא הוא יכול לגרשה ולא שלוחו ובאמת הגירושין אינו שייך עתה דהרי עדיין אינה אשתו רק כתיבת הגט ובכתיבה יוכל להיות חילוק בינו ובין שלוחו:
ומה שהקשה הגאון ז"ל מכתבו ותנו דעושה שליח אף דאין בידו עתה דהרי עוד לא נכתב הגט זה ג"כ אינו כלום דהנה התורה ריבתה בפירוש ושלח ושלחה דעושה שליח לגירושין ולכתיבה ומקרי בידו דבידו לכתוב אין זו מקרי מחוסר מעשה אבל ביבמה חסר עוד ליבמה בכגון זה לא מצינו שריבתה תורה שיכול לעשות שליח ומחוסר נשואין ודאי הוה דשלב"ל ועוד יבמה שאמרה אין רצונה להתיבם ונותנת אמתלא לדבריה אין חוסמין אותה ועוד הרבה פוסקים פסקו כאבא שאול דחליצה קודמת. ועוד מרא דהאי תירוצא בתוספת היא הר"ת והר"ת פסק בתוספת ד"ה אמר רב יבמות ל"ט ע"ב כאבא שאול א"כ אין בידו ליבמה וחוץ מאלו הדברים התם הטעם דגזרו רבנן כיון שאינה ראויה עתה להנשא לא יכוון לשמה, אבל בכתבו ותנו לא ראו חז"ל לגזור דהרי ראויה להתגרש ומכוון לשמה ומתורץ היטב בעז"ה קושיות הגרע"א ז"ל ויש לפלפל בכל זה ואין כמ"ל, כלל הדברים שאלותינו מובארת בטוב טעם דלהרמב"ם הוי ודאי קידושין ולהתוספת ספק בידינו אם הוי קידושין או לא וא"כ הוי ס"ס לחומרא ספק אם הלכה כהרמב"ם ואת"ל כהתוספת אולי התוספת ג"כ מודים בטעם דשלא לשמה וכדפירשתי ואך אם קבלה הקידושין מאחר מצד החומרא גם האחר יגרשנה וצ"ע וה' יאיר עינינו בתורתו ועבודתו:
הרא"ש בפרק רבן גמליאל סימן ד' העתיק לדברי רמב"ח דאמר בארוסה הרי זה גט ולאשה בעלמא אינו גט ע"ז כתב הרא"ש וזה לשונו ונראה דהיינו דווקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט כי היכא דמהני בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב ליה לכשאקחך הרי גופך קנוי לך מעכשיו כדמוכח לקמן בפרק האשה רבה ובקידושין פרק האומר וגט שחרור וגט אשה שוין דהא ילפינן לה לה מאשה עכ"ל הרא"ש וכן הטור בסי' קל"ב הביא דברי הרא"ש וכתב וזה לשונו והרמב"ם כתב שאינו גט וא"א הרא"ש כתב דאפילו לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה דשלב"ל:
ותמהו כל רבותינו האחרונים הרב"י והב"ח והט"ז אחרי דהטור והרא"ש פסקו כמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וכמפורש בטור חו"מ סימן ר"ט א"כ למאי הלכתא כתבו דין זה למ"ד אדם מקנה דשלב"ל, ורבינו הגדול הב"ח תירץ דחשש הרא"ש להנך דפסקו אדם מקנה דשלב"ל ולהכי הוי ריח הגט לחומרא לפסול לכהונה וכן תירץ בקרבן נתנאל על הרא"ש ועמוק מן השכל דבריהם דדבר שנאמר בש"ס בשיטה וקי"ל דאין הלכה כשיטה ניחוש לחומרא שמא הלכה כדבריהם זה עמוק מן השכל לומר כן ולא נמצא בש"ס ופוסקים כעין זה, והט"ז באה"ע סי' קל"ב תירץ דדעת הרא"ש דאם אמר לכשתלד קנה אפילו במזכה לעובר וה"ה בכל דבר שלב"ל אם אמר שתקנה לכשיהי' קונה וגט נמי כמו פירש לכשיהיה דעתה אינה אשתו ושפיר העתיק הרא"ש דלמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל הוי גט, ועפ"י דבריו הקדושים תירצתי מה שהקשיתי בפ' המפקיד מתקיף לה רמב"ח והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ותירץ באומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו והכי אמדו חז"ל דעתו דניחא ליה לאקנויה מעכשיו אם ישלם לו הקרן, והקשיתי הלא יוכל לתרץ פשוט דמקנה ליה הכפל לכשיהיה ובכשיהיה ודאי חל הקנין אף בלא בא לעולם וכמפורש בש"ע חו"מ סימן ר"ט ואך באמת רמב"ח דאמר לאשה בעלמא אינו גט וכפירוש התוספת והרא"ש דזהו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וכדברי הט"ז דזהו לכשיהיה א"כ סבר רמב"ח דאף לכשיהיה נמי אינו מועיל בדבר שלב"ל ולהכי שפיר פריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל ולשיטתו מתרץ ר"ז שם:
והט"ז שם הקשה לנפשיה למה חשיב הש"ס ביבמות צ"ג דרבי סבר אדם מקנה דשלב"ל הלא התם אמר לכשאקחיך וזהו כמו לכשתלד, ובזה דברי הט"ז תמוהים דהרי מפורש בדברי רבי שכתב ליה לכשאקחיך תהא קנויה לך מעכשיו ובמעכשיו אינו מועיל אלא למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ועפ"ז תירצתי קושיית התוספת שם ביבמות ובמס' קידושין שהקשו לרבי למה צריך מעכשיו וכדברינו ניחא מאד דאם לא אמר מעכשיו הכל מודים דמועיל דהוי לכשיהיה ולא דוקא מ"ד אדם מקנה דשלב"ל:
אך עיקר תירוצו של מרנא הטו"ז לא ידענא ליה כלל ואין לו שום הבנה דלדבריו דהרא"ש כתב כן משום דזהו לכשיהי' א"כ למה כתב הרא"ש למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט הא לכ"ע הוי גט, דהרי הפוסקים דפסקו דלכשיהיה הוי קידושין הא אליבא דסברי אין אדם מקנה דשלב"ל כתבו כן:
ואשר אחזה אנכי בישוב הטור והרא"ש כאשר הארכנו בסימן הסמוך לזה דלהרמב"ם שפירש הפסול משום שלא לשמה האי שלא לשמה הוא פסולא דרבנן ואף דכלל הוא כל היכא שכתב הרמב"ם אינו גט היינו שבטל לגמרי מ"מ הכל מדרבנן ורבנן בטלוהו לגיטא, וכמו שהארכנו שם והתוספת שכתבו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל לא הוי גט ג"כ הטעם משום שלא לשמה דהואיל דאין אדם מקנה דשלב"ל א"כ אין בכחו לצוות לסופר שיכתוב הגט ודומה כאילו נכתב בלא צווי הבעל והגט שנכתב בלא צווי הבעל מפורש ברא"ש פרק המביא תנינא סימן כ"ה דלא חשיב לשמה וע"ש שהאריך הרא"ש בזה ואם כן מוכרחים הטור והרא"ש להביא דברי התוספת דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט להורות לנו הדרך דכל פסולו הוא משום שלא לשמה דהוי פסולא דרבנן ומן התורה הוי גט דאי קתני סתם אינו גט הו"א דאינו גט מן התורה אבל כיון דאסברי לנא דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט א"כ צריכים אנו לדעת טעמם דלא אפשר לפרש לפי שיטת הרא"ש ובנו הטור דהטעם משום שליחות והוי פסול דאורי' דהרי הם מכת הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה וע"כ איזה חסרון יש בזה שאין אדם מקנה דשלב"ל דאין מקנה גופה לעצמה הלא אינו מקנה עתה לה את גופה אך מכין כעת הגט לגרש בו לכשיכנסנה וע"כ כיון דאין אדם מקנה דשלב"ל חשיב כמו שלא לשמה אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"כ אין כאן שום חסרון והוי גט גמור, וזהו כוונת הטורי שכתב צוה לכתוב גט לגרש בו אשה דעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב"ם דאינו גט כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו לאשה דעלמא הוה גט למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ע"כ וע"ז תמהו כל רבותינו האחרונים למה הביא לדברי הרא"ש אחרי דאנן קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ולדברינו כוונת הטור הכי הוא הרמב"ם כתב דאינו גט וביאר טעמו כמפורש ברמב"ם בפנים וכמו שהארכנו לעיל בפי' דבריו וא"א שלא פירש טעמו בפירוש ידוע לן טעמיה משום דכתב דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט וא"כ ידוע דטעם הרא"ש נמי משום שלא לשמה א"כ בין להרמב"ם ובין להטור כל פסולו אינו אלא מדרבנן כן ונלענ"ד פירוש דברי הרא"ש. וראיתי בפרישה שהסביר לטעם אין אדם מקנה דשלב"ל משום דמקנה לה גופה והרי עדיין לא נתקדשה ותמוהים לי דבריו הקדושים חדא דהרי בשעת כתיבה ליתא לקנין ומתי שיהיה הקנין אז יוכל להקנות, ועוד לא ידענא הרי אין לבעל קנין בגוף האשה כלום כדפריך הש"ס בגיטין פ' הזורק (ע"ז ע"ב) ידה גופא מי קניא ואפשר משום דיש לו קנין למעשה ידיה להכי אמר דמקנה לה גופה למעשה ידיה וצ"ע: