אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן מג

סימן מב

שאלה אם קידש אשה לאחר שתתגייר ולאחר שתשתחרר ואח"כ גיירה א"ע (בימים הקדמונים שהיה מותר גירות מדינא דמלכותא) או נשתחררה, אם צריך שיאמר לה מחדש הרי את מקודשת לי או מספיקים מעשים הראשונים והרצוי דעכשיו ואין צריך אמירה מחדש וגם אם בעינן שיהיה הכסף בעין:

תשובה בעז"ה, הנה הדבר מפורש בבית שמואל אה"ע סימן מ' סעי"ק טי"ת, דצריך לקדשה מחדש אחר שתתגייר ויאמר אז שמקדש אותה בזה ודוקא כשהוא בעין ע"כ דברי הב"ש, ואמנם אחרי כי לא מצאתי הדבר מפורש בראשי הפוסקים הראשונים נתתי את לבי לתור אחרי מוצא הדין מש"ס וראשונים, ונלענ"ד דאין צריך קדושין מחדש היינו שיאמר לה לאחר הגירות או לאחר השיחרור הרי את מקודשת וגם אפילו אם אינו בעין המעות הראשונים כגון אם נאכלו המעות ג"כ מקודשת אם מרוצים שניהם לקדושין הראשונים, וכאשר יבואר לפנינו בעז"ה, ואנא ה' אל יציל מפי דבר אמת:

ונקדים לזה סוגיא אחת. גרסינן במסכת גיטין דף ל"ט ודף מ' אמר רבי זירא אמר רבי חנינא אמר רב אשי אמר רבי עבד שנשא את בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר' יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, פירוש ולא אמרינן דשחררה, ומשני כדאמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין הכי נמי כשרבו השיאו אשה, א"כ ניחא דהאי מימרא דרבי זירא כו' מיירי כשרבו השיאו אשה ואי לאו דשחררו לא הוה מיעבד איסורא על ידו, ופריך הגמרא ע"ז מי איכא מידי דלעבדיה לא מיעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא, ומתרץ רב נחמן ב"ר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר ליה צאי בו והתקדשי בו דרבי מאיר סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור, והשתא ניחא הכל ודאי אמרינן כשקידשה לשפחתו אמרינן כי ודאי שחררה דלא עביד איסורה לנפשיה אבל הכא דרצונו דשטר זה יהיה לה לשחרור ולקידושין וסברי רבנן דאין זה לשון שחרור והכא ברור דשטר אחר לא נתן לה ובעלמא אמרינן דשחררה ע"י אחרים בשטר אבל הכא דרואין אנחנו השטר המפורש בו דמשחררה עתה ואם שטר זה פסול הרי לא אפשר לה שתעשה בת חורין ע"י שחרור זה ולהכי אינה מקודשת, זהו פירוש סוגיא זו בקצרה ע"ד הפשוט וכן מפורש ברש"י שם:

ויש לדקדק הרבה בסוגיא זו דהנה לפי המבואר בתירוצא דר"נ דאינה מקודשת משום דחכמים סבירי להו דאין בלשון זה לשון שחרור, אבל אי הוה בו לשון שחרור היתה מקודשת בשטר זה כמו לכל אשה שנקנית בשטר וזהו לכאורה קשיא איך אפשר שתתקדש בשטר המעורב בו קדושין ושחרור, דהנה ע"כ מוכרח מקודם לחול עליה השחרור ואח"כ ברגע אוחרא תחול הקדושין וא"כ הוה זה כאלו אומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך דאינה מקודשת כמפורש במתניתין מסכת קידושין פרק האומר וברמב"ם וטור וש"ע דאפילו בשפחתו אינה מקודשת, ומפורש בירושלמי שם התיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל כשתשתחרר נתלית בדעת אחרת והובא דברי הירושלמי ברשב"א בחידושיו ובתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ב וכן מפורש בריטב"א וזה פשוט וא"כ אף אי הוה בו לשון שחרור ג"כ לא אפשר שתתקדש ולמה אמר רב נחמן משום דאין בלשון הזה לשון שחרור ואין לומר אחר דשפחה מקבלת גט שחרור אע"פ דאין לה יד הוא משום דאמרינן גיטה וידה באין כאחד וזה גזירת הכתוב דכתבה רחמנא וחופשה לא ניתן לה ומפורש בקבלה הכוונה על שטר שחרור וא"כ באותו רגע דהוי משוחררת בהאי רגע גופא הוי מקודשת אי הוה בו לשון שחרור לדעתי פשוט וברור דלא אפשר לומר כן חדא איך אפשר ברגע אחת להתקיים שני דברים הפוכים זה מזה דהרי שחרור הוא דרבה מקנה את גופה לה וקדושין הוא בהיפוך שהיא מקנית גופה לבעלה או שמפקרת גופה והבעל זוכה בה לדברי הר"נ נדרים כ"ע ע"א יעו"ש, ולא אפשר ברגע אחת להיות קונה ומקנה, ודוגמא לזה מצינו בשליח דאמרינן לא אפשר לשליח להיות שליח להולכה ולקבלה ועיין ש"ס גיטין כ"ד ע"א והא לא חזרה שליחות וכו' ומה התם דהוי שליח להולכה תחלה ואח"כ שליח לקבלה אמרי' דלא אפשר ומכש"כ הכא דהדבר צריך להיות ברגע אחת קונה ומקנה דודאי לא אפשר דאם נאמר דמתחלה קונה א"ע ואח"כ היא מקנית עצמה לבעלה להתקדש לו א"כ הוי דומה כאלו אמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך דאינה מקודשת וזה פשוט ואין צריך ראיה:

והיה באפשר לומר אחרי דעסוק בשחרורה אין זו דבר שלא בא לעולם דהרי אתחיל במעשה השחרור, אבל מצאתי ברשב"א בחידושיו למסכת קידושין לענין הא דאמר ר' יוחנן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, דגם זה הוי דבר שלא בא לעולם ואינה מקודשת:

וזה לשון הרשב"א ז"ל ואלא הא דא"ר אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן הוי קדושין, ומשני נהי דבידו לגרשה, כידו לקדשה בתמיה, כלומר לאחר שתתגרש ממנו אין בידו לקדשה וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל ותמיה לי והלא שניהן מרוצין עכשיו בכך ואע"פ שאין בידו לקדשה בע"כ מדעתה יכול הוא לקדשה וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא שאף אם תרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בע"כ ואי נמי אף היא שמא תהיה אחר גירושין בדעת אחרת וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קידושין ולאחר גירושין תהיה בדעת אחרת אין בדבריהם כלום, ותירוץ זה עולה לכל השנוין במשנה ואף לאומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך דגרסינן התם התיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו א"ר אבא בר ממל כשתשתחרר נתלית בדעת אחרת ע"כ לשון הרשב"א, הרי מפורש ברשב"א דאפילו היכא דעוסק בשחרורה וכמו באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך כן בשפחה אם אמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך בשניהם אינה מקודשת, ואין לומר דהכא עדיף דהרי מפורש בשטר שחרור שלה גם הקידושין הרי אני אומר לך הרי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך אמרינן עצמו קנה נכסים לא קנה אע"ג דבחד שטר כתוב שניהם:

ועוד הכא השתא בהמה ואח"כ דעת אחרת וא"כ ברגע דחל השחרור דנעשית אדם לא אפשר באותו רגע גופא להתקדש לבעל וע"כ ברגע אוחרא, וברגע אוחרא הוי כמו שאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרר אותך דאינה מקודשת:

והיה באפשר לומר דמאי דאמרו חכמים אינה מקודשת פירושו דסברי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"מ לטעמיה דסבר אדם מקנה דשלב"ל וא"כ מקודשת לאחר השחרור ולדברי חכמים אינה מקודשת לאחר השחרור מטעם דהוי דשלב"ל אבל לפ"ז גם לחכמים הוי משוחררת ואינה מקודשת, ודעת הרמב"ם בפ' ו' מהל' עבדים הל' ז' ובטור ובש"ע סימן רס"ז דאינה משוחררת ואינה מקודשת, וע"כ דעת הנך רבותינו אשר מפיהם אנו חיין דדייקי לישנא דרב נחמן דאמר הטעם דחכמים שאמרו אינה מקודשת משום דאין בלשון הזה לשון שחרור להכי אינה משוחררת וא"כ גם אנן דייקינן בדברי רב נחמן דאמר אין בלשון זה לשון שחרור אבל אי הוה לשון שחרור היתה מקודשת לרבנן כמו לר"מ וזהו קשה מאד דלא אפשר לרבנן שתהיה מקודשת אף אם היה בלשון זה לשון שחרור וכדפרשנו בטוב טעם ודעת:

ולישב הסוגיא אשר היא תמוה נראה לי לומר דלא כרבינו הבית שמואל בהא מילתא ובמקדש אשה לאחר שתתגייר או שתשתחרר ולא חזרו שניהם לאחר הגירות או לאחר השחרור לא צריכה קידושין מחדש, ואך קידושין הראשונים ומעות הראשונים ואמירה הראשונה שהיו שנתנו לשם קידושין מועילים עתה לקידושין שלה אפילו אם אינה בעין דזה שאמרו במתניתין לאחר שתתגיירי אינה מקודשת פירושו דהוי דשלב"ל ויכולים שניהם לחזור אבל אם לא חזרו קנינם הראשון קנין גמור וכמו במקדש האשה לאחר ל' יום דיכולה לחזור ומ"מ אם לא חזרה בה מקודשת לאחר שלשים יום, וכן הוא הדין במקדש האשה לאחר שתתגייר או לאחר שתשתחרר:

ומעתה יהיה פירוש הסוגיא הכא לדברי ר"נ בר יצחק דחכמים סברי דאין בלשון זה לשון שחרור ולהכי אינה מקודשת אפילו אם מרוצה הוא לשחררה אחרי כי בדברים הרי את לעצמך אינה משוחררת רק בשטר והשטר הוא פסול ואלו היה בלשון זה לשון שחרור היתה משוחררת מחמת שטר זה ואח"כ אם היה מרוצים שניהם לקידושין דמעיקרא המפורשים בשטר היתה מקודשת בקבלת שטר זה אחרי כי יש השטר עוד בידה ולא נקרע מועיל גם אח"כ, עכ"פ הוכחנו מהש"ס דאינה צריכה קידושין מחדש אחר גירות ושחרור היכא דמרוצים שניהם לקידושין הראשונים, ועדיין יש לבעל דין לחלוק הן אמת דהוכחנו מהסוגיא דאינה צריכה קידושין מחדש אבל זהו דוקא בקידושי שטר וכההיא עובדא דסוגיין דאוקמא רב נחמן בר יצחק דנתן לה שטר שהיה כתוב בו צאי בו והתקדשי בו דלכן אם היה לשון שחרור והשטר מונח בידה הוי קידושין אח"כ כשמרוצים שניהם מטעם דהרי השטר בעין וגם האמירה יש לנו דאין אנו צריכים שיאמר עתה מחדש הרי מקודשת לי אחרי דכתוב בשטר לשון זה אבל בקדושי כסף היכא דלא נמצאו אחר הגירות בעין במאי מקדשה ולכן צריכה קידושין שניים ואמירה חדשה:

אבל אני איני אומר כן, ולדעתי דגם בקידושי כסף ואינם בעין לאחר הגירות מ"מ חלו קידושין הראשונים, דאלת"ה גם בקידושי שטר לא יועיל, והטעם דהנה כבר חקרו הפוסקים רבותינו האחרונים אם טלי קידושך מעל גבי קרקע הוי קידושין או לא ועיין בב"ש אה"ע סימן כ"ז ועיין מל"מ פ"ג מהלכות אישות ונשארו בצ"ע ולדעתי אפילו אם בקידושין לא פסול טלי קידושך מעל גבי קרקע כ"ז הוא בקידושי כסף דקידושי כסף לא אתקוש לגיטין אבל קדושי שטר ודאי פסול בזה טלי קידושך מע"ג קרקע דומיא דגיטין דהרי כל קנין לקידושין בשטר אינו מפורש בתורה ורק דילפינן מהקישא דויצאה והיתה וא"כ ודאי דומה לגט וכמו דאמרינן דטלי גיטך מע"ג קרקע פסול כן בקידושי שטר פסול טלי קידושך מעל גבי קרקע, ועוד ראיה מדברי הר"נ והרשב"א דפסלי בקידש אשה במחובר בתורת שטר מחמת ההיקש דויצאה והיתה, וא"כ לא אפשר לומר בקידושי שטר דאינה צריכה קידושין מחדש לאחר גירות זה מטעם טלי קידושך מע"ג קרקע דמעיקרא לא היה נתינה דבשעה שנתן לה הי' לה דעת אחרת וכבהמה דמי, ומ"מ מועיל לענין שחרור מטעם גזה"כ אבל לענין קידושין ודאי לא מיקרי נתינה דהרי השתא היא שפחה, וא"כ מחמת שהשטר בידה עתה אין זו תועלת, וע"כ מועיל מחמת קידושין הראשונים וממילא בקידושי כסף נמי הכי הוא ודלא כפסק הב"ש:

שוב ראיתי כי דברינו אלו לכאורה אינם נכונים דאם תאמר אין מועיל השטר עתה מחמת פסול עלי קידושך מע"ג קרקע א"כ מתחלה ג"כ לא היה נתינה וא"כ במאי מתקדשת אף אם היה בלשון זה לשון שחרור וע"כ דהנתינה הראשונה מועלת וא"כ נוכל לומר דהא תינח בקידושי שטר הוי עתה מקודשת מחמת שהשטר בידה אבל בקידשה בכסף לאחר שתתגייר מחויב להיות המעות בעין ויאמר לה מחדש הרי את מקודשת לי וכפסק הב"ש ז"ל:

ואמנם יש להוכיח מהסוגיא הנ"ל דלא כפסק הב"ש דאפי' אם קידשה בכסף לאחר שתתגייר ואינה בעין ג"כ מקודשת, והוא דבסוגיין דצאי והתקדשי בו יש לתמוה טובא דאמרו חכמים דאינה מקודשת משום דאין בלשון זה לשון שחרור משמע אבל אי הוה ביה לשון שחרור היתה מקודשת, וקשה הא שטר אירוסין שנכתב שלא לשמה פסול לקדש בו וכן הוא בש"ע אה"ע סימן ל"ב, והנה איתא במסכת יבמות פ' ר"ג דף נ"ב אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ופירש הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גירושין הל' וא"ו דאינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ועיין בספר מל"מ ובספר אבני מלואים דמפרשי דהתוס' פליגי על הרמב"ם בטעם פסול הגט ופסלו משום דשלב"ל, ובדברינו להלן יבואר דלא פליגי התוס' והרמב"ם והכל מודים בטעם הרמב"ם דפסול הוא משום שלא לשמה, וא"כ בשטר אירוסין שנכתב בעת שלא היתה ראויה להתקדש כגון שכתב לשפחה בשטר הרי את מאורסת לי לאחר שתשתחרר ונשתחררה ונתן לה שטר זה אחר שנשתחררה הרי לא אפשר להתקדש לו בשטר זה מחמת פסול שלא לשמה, וא"כ בסוגיין שכתב לה צאי והתקדשי בו ואז לא היתה ראויה להתקדש דעדיין היתה שפחה וכדהוכחנו לעיל דברגע זו שנעשה משוחררת לא אפשר שתתקדש וע"כ ברגע אוחרא, ואחר שמקודשת ברגע אוחרא ע"י שטר זה קשה דלא אפשר להתקדש בשטר זה דהרי שטר זה לא נכתב לשום אישות לשום קידושין וכמו בגט שנכתב לאשה דעלמא דאינה מגורשת כמו כן הכא אינה מקודשת בשטר זה, וא"כ קשה למה אמרו חכמים אינה מקודשת משום דאין בלשון זה לשון שחרור אפילו אם היה בו לשון שחרור ג"כ אינה מקודשת מטעם דהשטר פסול שנכתב שלא לשמה וזו קושיא גדולה, וגם אחי הרב הגאון ר' סענדר אבד"ק ארלא העיר בקושיא זו:

לישב קושיא זו נראה לי לומר דהנה מרא דשמעתא זו דפירש לפלוגתא דר"מ וחכמים באופן זה דצאי בו והתקדשי בו הוא רב נחמן בר יצחק, ואמרינן במסכת קידושין דף מ"ח ע"א נימא כתנאי (אם אשה מתקדשת במלוה שבידה או לא) התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומפרש בגמרא האי שטר ה"ד אלימא שטר חוב דאחרים קשה דר"מ אדר"מ דאמר לעיל מקודשת אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי ומתרץ רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי והכא דאין עליו עדים אינה מקודשת ור"א לטעמיה דסבר ע"מ כרתי ולהכי מקודשת וחכמים מספקו להו הלכך הן אמת דמחמת שטר אינה מקודשת קידושין גמורים כמפורש שם ברש"י ותוס' אבל מקודשת מטעם כסף. ובחידושי רשב"א ראיתי דר"א מודה לרבנן בהא דהיכא דהנייר שוה פרוטה מקודשת, ואך אם אין בו שוה פרוטה אמר ר"מ דאינה מקודשת ועכ"ז ג"כ אפשר לומר כדפרשנו, וכתבו התוס' שם ד"ה שמין את הנייר דזהו דוקא אליבא דרבנן אבל ר"מ פליג ע"ז ואמר דאין דעתה להתקדש מטעם כסף רק מטעם שטר וכיון דאין זה שטר ממילא פסול הוא ואינה מקודשת כלל אפילו שוה הנייר פרוטה, יצא לנו מסוגיא זו דר"מ וחכמים פליגי אליבא דר"נ בר יצחק היכא דקדשה בשטר ולא אפשר להתקדש מטעם שטר אם מקודשת מטעם כסף דר"מ סבר דאינה מקודשת מטעם כסף וחכמים סברי דמקודשת מטעם כסף, ומעתה אפשר לישב הסוגיא דגיטין דרב נחמן בר יצחק לשיטתו דסבר אליבא דחכמים דהיכא דלא אפשר לקדשה בשטר מטעם דהשטר פסול מקודשת מטעם כסף אם אפשר לקדשה בשטר זה מחמת כסף כגון היכא דהנייר שוה פרוטה, וא"כ להכי אמר רב נחמן בר יצחק כאן דחכמים דסברי דאין בלשון זה לשון שחרור ולהכי אינה משוחררת ואינה מקודשת, אבל אלו היה בו לשון שחרור הן אמת דלא היתה אפשר להתקדש מטעם שטר מחמת דהשטר אירוסין פסול דהוי נכתב שלא לשם אשה זו ופסול משום שלא לשמה כדפרשנו אבל היתה מקודשת אם היה בנייר שוה פרוטה מטעם כסף כדעתם שם:

[ועוד אפשר לומר דאפילו אם אין בנייר שוה פרוטה ג"כ אפשר לקדשה מטעם כסף לפי תשובת הרדב"ז המובא בספר מל"מ פ"ה מה' אישות דאפילו במקום דלכל העולם אינו שוה פרוטה אך לדידה הוא שוה פרוטה כמו איסורי הנאה לחולה שיש בו סכנה לדעת הפוסקים דאיסורי הנאה לאו הפקר הוא כמבואר כ"ז בספרי האחרונים המפורסמים עיין קצה"ח סימן ת"י ובספרו א"מ ובריטב"א ע"ז דף מ"ג א"כ הכא אם היה השטר מועיל לשחררה בזה הרי הוא שוה לפניה כמה פרוטות ומקודשת מטעם כסף וזהו חוץ לדרכנו], אבל עכ"פ אם יש בו שוה פרוטה ודאי מקודשת לחכמים אליבא דר"נ בר יצחק וא"כ אם היה בו לשון שחרור היתה מקודשת מטעם כסף, ומעתה מוכח דלא כהב"ש שהבאנו בתחלת דברינו דהרי אם היתה בו לשון שחרור הוי מקודשת ואמאי הא צריכה קידושין מחדש ויאמר לה הרי את מקודשת לי, ואמאי הוה מקודשת ולא אפשר לומר משום דיש בידה אמירתו בכתב, דהרי אמירה זו פסולה דזהו מטעם שטר והשטר פסול, וגם אין במשמעות דהסוגיא צריך להיות עתה בשעת שחרורה השטר בידה ורק אם היה בו לשון שחרור היתה מקודשת למפרע מחמת שהי' כתוב בשטר לשון קידושין ולא גרע זה שכתוב בשטר מאמר לה בע"פ א"כ מוכח. דאינה צריכה קידושין מחדש ודלא כהב"ש ומ"מ יש לבע"ד לחלוק ולומר דאם היה בו לשון שחרור היתה מקודשת ברגע אוחרא אחר השחרור ואז מסתמא השטר עוד בעין ואי משום אמירתו לא גרע מעסוקין באותו ענין דאינו צריך אמירה, אבל בדוכתא אחרינא היכא דקידשה בכסף אחר שתשתחרר ודאי הדין כהב"ש, אבל באמת לא מסתבר לומר דזהו דומה לעסוקין דהרי עסוקין באותו ענין מועיל אם זהו לפני עדים ובלא עדים אינה כלום וכאן דהשטר בטל הרי ליכא עדים ולא מהני עסוקין באותו ענין כלום דהוי קידושין בלא עדים ואך אם נימא דלא כהב"ש ואינו צריך קידושין מחדש ניחא דאי היה בו לשון שחרור היה השטר מועיל לשחרור וקדושין הוי מטעם כסף כדפרשנו והיתה תחלה משתחררת. ולאחר שנעשית משוחררת מקודשת בשטר זה מטעם כסף ואף דהכסף כבר נעשה שלה מ"מ אפשר הואיל דהשחרור היה בידו לכתוב אף על דבר שאינה שוה כלום א"כ לא הקנה לה שויו של שטר לחלוטין עד שתתקדש לו ודומה כאלו אמר לה ע"מ שתחזירי לי הנייר דמהני כמפורש בש"ס וש"ע:

שוב נלענ"ד דבהאי דינא דהב"ש אם צריכה קידושין מחדש לאחר הגירות או לאחר השחרור נחלקו בזה אבות העולם הרי"ף וסייעתו עם ר"ת והרא"ש וסייעתם ויבואר לפנינו בעז"ה וה' ינחנו בדרך האמת לכוון האמת, והוא דהערותי בהאי סוגיין הנ"ל דמסכת גיטין שהעתקנו דהרי"ף השמיט לאוקימתא דרב נחמן בר יצחק ולא הביא בשום מקום כלל האי דינא דצאי והתקדשי בו דאינה משוחררת ואינה מקודשת וכל הראשונים הביאו לדין זה הרמב"ם הביאו בפרק ז' מהלכות עבדים הל' ז' ובטור ובש"ע סימן רס"ז גם הרא"ש והסמ"ג, והרי"ף לא הביאו כלל ופלא בעיני על מפרשי הרי"ף שלא העירו בזה:

ועיין בהרי"ף מסכת יבמות פרק כיצד על מתניתין שם ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית הביא הרי"ף שם בשם רבוותא הני מילי שפאה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגוה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הכי כו' וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מילתא ולא הכריע הרי"ף בדין זה והרא"ש שם העתיק לדברי הרי"ף להכריע מהאי סוגיא דגיטין דצאי והתקדשי בו דדוקא משום דאין בזה לשון שחרור אבל בהתקדשי גרידא מקודשת דאמרינן ודאי שחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והרי"ף לא הביא דברי ר"נ בר יצחק לא כאן ולא במסכת גיטין, וזה פלא לענ"ד. ולפרש טעם הרי"ף שהשמיט לדר"נ בר יצחק, נקדים סוגיא אחת במסכת ב"מ פרק איזהו נשך וזה תוארה, אמר רב נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדר ארעא והדרי פירי וקאמר הש"ס ע"ז למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ור"נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר ר"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני', וזהו שהניח לו לאכול משום שלא ידע שיכול לחזור והוי מחילה בטעות ולא מפקינא מיניה, ומשני התם זביני הכא הלואה, ופירש"י הכא הלואה ומחזי כרבית שמתחלה בהלואה בא לו וכרבית קצוצה דמי כו' יעוש"ה, והתוס' הרבו בקושיות על רש"י דמשמע מרש"י דדוקא מחמת איסור רבית מפקינא מיני' אבל מחמת מחילה בטעות לא מפקינא מיני' וא"כ מחילה בטעות הוי מחילה, וע"ז הביאו התוס' ראיות דאינו כן ואדרבה בכל דוכתא מחילה בטעות לא הוי מחילה כמו הקדש טעות ואמרינן כל קנין בטעות חוזר ואמרינן ב"ב מ"א רב ענן שקיל בידקא בארעא א"ל מחילה בטעות הוי, ולכן פירשו התוס' בשם ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולהכי הדרי פירי אבל גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכא דליקו בהימנותא ולכך אית לן לומר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר:

והנה שני השיטות שיטת רש"י שהעתקנו ושיטת ר"ת שניהם צריך ביאור רחב שיטת רש"י צריך ביאור לתרצה ולפרשה מקושיית התוס' שהקשו על רש"י, וזה שנים רבות עלה על דעתי לומר דשיטת רש"י הוא דיש חילוק בין טעות בדין לטעות במעשה וכל הנך דהביאו התוס' דמחילה בטעות לא הוי מחילה הוא בטעות במעשה אבל טעות בדין מחילה בטעות כזה הוי מחילה, ושוב ראיתי דיש להעמיס זה בהרא"ש שם ועיין לעיל סימן ל"א, ועוד יבואר לפנינו בעז"ה וגם על שיטת ר"ת קשה לי דהנה מקור הדברים דאמרינן ניחא ליה דליקו בהימנותא הוא בסוגיין דפ' שנים אוחזין דף ט"ז לענין מוכר שדה גזולה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים ואמרו שם דפסק רב דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרא גזלנא רב אשי אמר ניחא ליה דליקו בהימנותא ובסוף הסוגיא מתקיף לה רמב"ח מכדי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר ליה רבא תהא במאמינו, והנה רש"י פירש שם תהא במאמינו שאמר. לו אני סומך עליך שתתננה בידי, ולפי דברי רש"י לא שייך הדין דליקו בהימנותא אלא באם אמר ליה אני סומך עליך, אך הנמוק"י פירש בשם אחרונים דלאו דוקא אמר ליה אני סומך עליך רק מסתמא נמי אמרינן הכי אבל עכ"פ לא אמרינן הכי אלא אם יש טעם בדבר לומר כן, ויש הוכחה לזה וכמו דאמרינן שם בסוגיין מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מן אבא היום מכור לך דבריו קיימין, אמר רמב"ח הא גברא והא תיובתא ואמר רבא גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא הכא סמכה דעתיה והכא לא סמכה דעתיה הכא סמכה דעתיה דאזל טרח ומייתי לה כי היכא דלא נקרא גזלנא הכא לא סמכא דעתיה וכן שם ושם כולם מחלקי בין סמכה דעתי' או לא סמכה דעתי' ובמוכר דשלב"ל מאי סמיכת דעת יש הלא ודאי פירות דקל שוים למה שאירש מאבא ובמה שאירש מאבא לא סמך דעתיה משום דאולי אביו ימכור או יתן לאחר ולא יבא לעולם לידו כן בפירות דקל נמי איכא חששא זו דילמא לא יבא לעולם, וכיון דלא סמך דעתו מתחלה לכך אפילו אח"כ כשבא לעולם ג"כ לא קני, וכיון דלא חל קנין ע"ז לא שייך בהא מילתא ניחא ליה דליקו בהימנותא ומאי הימנותא איכא הכא והלא אפילו למ"ד דיש בדברים משום מחוסר אמנה, מ"מ במתנה מרובה אין בו משום מחוסר אמנה דהרי לא סמך דעתו דמקבל ע"ז ואפילו אם נאמר דבמכר אף בדשלב"ל יש בו משום מחוסר אמנה כמפורש בשו"ע חו"מ סימן ר"ד סעיף ז' דהנושא ונותן בדברים הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו מ"מ לא נמצא בשום מקום דאם מכר בדברים דאי שמיט ואכל לא מפקינא מיני' ולמה במכר דשלב"ל אמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ומטעם דליקו בהימנותא הלא לא עדיף מוכר דשלב"ל מן הנושא ונותן בדברים ועוד קשה הא מחמת ליקו בהימנותא צריך להיות של הלוקח אף אם לא תפס, והא ראיה דאיתא בשו"ע חו"מ סימן ר"ט סעיף ה' דאם מכר דשב"ל אלא אינו ברשותו דינו כדשלב"ל וע"ז כתב הרמ"א בהגה, מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר צריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח וקנה כדי דליקום בהימנותא הלא אמרינן ליקו בהימנותא אף אם לא בא ליד הלוקח, וזה אמת דבדשלב"ל לא כתב הרמ"א כן משום דהתם לא שייך טרח דלא אמרינן ניחא ליה דליקום בהימנותא רק היכא דחזינן הוכחה דניחא ליה דליקו בהימנותא וא"כ בדשלב"ל לא נמצא הוכחה אחרינא דניחא ליה דליקו בהימנותא רק מזה דאי שמיט ואכיל, אבל עכ"פ הוכחנו מהרמ"א הנ"ל דשייך ליקו בהימנותא אף בזה שעוד הדבר ברשות המוכר וא"כ במכר בדברים בלא מעות דפסקינן יש בו משום מחוסר אמנה נימא ג"כ אי תפיס לא מפקינן מיני' משום דניחא ליה דליקו בהימנותא ומאי שנא הא מהא, והדבר צריך טעם:

ונ"ל בכוונת הר"ת שפירש דאין לו לחזור כי הכא דליקו בהימנותא דאין זה כעין אותה שאמרו שם בסוגיא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים שהעתקנו רב אשי אמר ניחא ליה דליקו בהימנותא, דהתם אמרינן דלאחר שקנה הגזלן השדה מהנגזל קנה אותה הלוקח למפרע וכמו שפירשו התוס' שם ד"ה בההיא הנאה דהוי כמו שדה זו שאקחנה תהוי קנויה לך מעכשיו, והרבה מהראשונים בשמ"ק פרשו התם דהגזלן נעשה שלוחו לקנות מטעם בההיא הנאה דלא קאמר ליה מידי וסמך עליו וזה לא שייך הכא ואמנם פירושא דמילתא לענ"ד הכא הוא דר"ת אומר דאין לו לחזור כו' אחרי דראה שלקח הפירות ושתק ליה ניחא ליה להמוכר שיהיה עתה קנין וקונה בשעת לקיחת הפירות ואמרה הר"ת לסברא זו להסביר בזה דברי רב נחמן שאמר ואי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני' וטעמא למה לא מפקינא מיני' אחרי דמחילה בטעות לא הוי מחילה וזהו מחילה בטעות, ולכן פירש ר"ת דאין זו מחילה בטעות דהשתא גמר ומקנה לו בלב שלם וקונה אם מחמת הכסף שנתן לו תחלה בשעת הקנין ואע"פ שאז בעת נתינה לא קנה בנתינת מעותיו מ"מ עתה חל הקנין מעכשיו מחמת מעותיו שהיה בתחלה אצלו וכמו שפסקו בפודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו מעותיו עיין שו"ע יו"ד סימן ש"ה סעיף י"ג דבנו פדוי לאחר שלשים יום, ואף להפוסקים דפסקו כשמואל דאין בנו פדוי כמפורש שם בהגהת רמ"א הכא קני מטעם חזקה וכמו שמפורש בספר מלחמות להרמב"ן במסכת ב"ק דף ע' דדחקו עצמן הראשונים ז"ל איך כותבין הרשאה על מלוה או על פקדון דכפרי' ואיך יוכל ליכתב זיל דון וזכה ואפיק לנפשיך בדבר שאין קנין נתפס בו, והאריכו בזה הרבה מהראשונים יעו"ש בתוס' וברשב"א בחדושיו למס' שבועות והרמב"ן שם כתב וזה לשונו בתוך אריכות דבריו ואתי אמימר ואמר הואיל והכי אי תפס לא מפקינן מיני' אע"פ שלא קנה מעיקרא ויכול היה לחזור בו במתנתו מ"מ כיון שלא חזר בו קנה מאחר שהחזיק כאומר לחבירו שדי נתון לך שיכול לחזור בו ואם משהחזיק חזר לא כל הימנו, ואם לא תפס לא מורינן ליה הכי דשליחא הוא ע"כ דברי הרמב"ן הנצרך לדברינו, וכן אני אומר בכוונת הר"ת דאי לא תפס לא מורינן ליה שיתפסום דאין קנינו כלום אחרי שמכר לו דשלב"ל ואינו נתפס בקנין ואיך יוכל לתפוס אבל אי תפס אמרינן השתא הוא דמקנה לו ומינח ניחא ליה להמוכר תפיסתו בשביל הקנין שנעשה ביניהם תחלה וקונה עתה באכילת פירות שאכלם מחמת שמכר לו תחלה בכסף ומחמת שקבל ממנו תחלה הכסף נתרצה עתה להקנות לו בקבלת הפירות שקבל לקנין נגמר עכשיו הקנין וכמו בפודה בנו תוך שלשים יום ונתאכלו מעותיו דאמר רב בנו פדוי והפדיון נעשה עתה דלא אפשר שיחול הפדיון מעיקרא דבתוך ל' יום ודאי אין בנו פדוי וע"ז אמר הר"ת דאין לו לחזור כי היכא דליקו בהימנותא דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר דניחא ליה שיחול עתה קנינם שעשו תחלה כך הוא כוונת דברי ר"ת:

ומעתה לא קשה מה שהקשינו דבנושא ונותן בדברים נמי לימא הכי דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני' מטעם ניחא ליה דליקו בהימנותא דהרי דברים יש בו משום מחוסר אמנה, ולפי פירושינו בדעת ר"ת ניחא דכ"ז אינו שייך אלא במכירה גמורה בכסף אמרינן מחמת דניחא ליה דליקו בהימנותא נעשה עתה הקנין בכסף שקבל אז בשעת מכירה אבל בנושא ונותן בדברים במאי הוי עתה קנין ואי דראה ושתק ואמרינן מחל ליה, אמרינן איפכא דשתק משום דידע דלקיחתו אינו כלום וגזלן הוא ויחזיר לו אחר שעה מה שלקח ולא קשה נמי מה שהקשינו הא בדשלב"ל בעינן הוכחה דניחא ליה דליקו בהימנותא, דהן אמת לא אמרינן ניחא ליה אלא היכא דאיכא הוכחה וסבר הר"ת דבזה דשביק ליה לאכול ולא מיחה אמרינן ניחא ליה דליקו בהימנותא וזה ההוכחה דשביק ליה לאכול:

ולפ"ז מוכח בנידון שאלותינו אם קידש אשה לאחר שתתגיירי ונתגיירה ונתרצו עתה לקידושין הראשונים לא בעינן קידושין מחדש ודלא כהב"ש, ואין לפרש כוונת הר"ת פשוט מטעם מחילה ולא מחמת קנין דא"כ בנושא ונותן בדברים נמי נימא הכי ולא שמענו מעולם כן וע"כ כדברינו דנעשה עכשיו בלקיחתינו קנין מחמת דמי מכירה שקיבל תחלה וכמו כן הוא באשה נמי נעשה עכשיו הקידושין מחמת המעות שקיבלה תחלה לשם קידושין, ובפרט כי הב"ש בעצמו כתב דקידושין אלו לאו לטבועין נתנו וצריכה להחזיר המעות וא"כ ודאי מקודשת ולא דמי למקדש במלוה דהרי נתנו לקידושין ומהני נתינה דמעיקרא לזה שיהיה ראוי עתה לחול קידושין ואין צריך עתה קידושין מחדש וכמפורש בחו"מ סי' קצ"א סעי ד' בהגה וע"ש בט"ז:

ולכאורה יש להקשות על פירושינו בדברי הר"ת מדברי הרא"ש שכתב בשם הר"ת דאם מכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה וקדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לאזור, ולפי פירושינו דהא דאינו יכול לחזור הוא מחמת שהיה תחלה נתינת מעות וגמר ומקנה עתה בהאי כסף שקיבל תחלה א"כ במה נעשה עתה קנין על החוב שגבה הלוקח, אבל אחרי העיון נראה דאדרבה מכאן ראיה לדברינו, והוא דהנה ידוע שיטת הר"ת דסבר מכירת שטרות מדאורייתא הוא ועיין ברא"ש פ' הכותב סי' ט' האריך בשיטת הר"ת וא"כ מן התורה אין צריך לכתיבה ומסירה ולכן חל הקנין, וזהו שדקדק וכתב דאם מכר שט"ח בעדים אשר לכאורה אין צורך בזה דהרי אין צריך עדים למכירת שט"ח אלא נקט הר"ת עדים דהנה למאן דאמר מכירת שטרות הוא מהתורה א"כ הכתיבה אינו אלא לראיה שמכר לו ובעדים אין צריך כתיבה לראיה דהרי יש עדי מכירה ע"ז שמכר לו:

כ"ז הוכחנו שפיר דאינו צריך קידושין מחדש לשיטת הר"ת, אבל לשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש דקאי ג"כ בשיטתם וכדפרשתי לעיל סימן ל"א יעו"ש וכן מצאתי בבאור הגר"א חו"מ סימן ס"ו דהרא"ש בשיטת הרי"ף ורש"י הוא דקאי דפירוש הסוגיא התם זביני הכא הלואה מטעם מחילה בטעות הוי מחילה וא"כ קנין ליתא הכא כלל א"כ נוכל לקיים דברי הב"ש דצריך קידושין מחדש ובזה יש מקום לתרץ השמטת הרי"ף לדברי ר"נ בר יצחק דצאי בו והתקדשי בו הוא מהאי טעמא דלהרי"ף אפילו היה בו לשון שחרור ג"כ אינה מקודשת וצריכה קידושין מחדש ולכן לא אמר הרי"ף הטעם משום דאין בזה לשון שחרור, דלעולם אינה מקודשת בהאי שטר אפילו נתרצו עתה ואפילו יש בו שוה פרוטה בהאי שטרא אך אם קדשה עתה מחדש כן נלענ"ד ועיין בשו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ט"ו ובב"ש שם ס"ק ל"ט ובט"ז, וברוך החונן לאדם דעת ואף לשאינו הגון כמוני כתבתי וחתמתי שמי יום ג' וא"ו אדר ראשון תרמ"ג:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה