אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן מב
הרמב"ם בפרק א' מהלכות אישות הל' ב' כתב ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הם ובאחד משלשה דברים אלו האשה ניקנית בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים, וע"ז שכתב הרמב"ם שהכסף מדברי סופרים האריכו בזה כל גדולי המחברים לפרש כוונת הרמב"ם כדי שלא יקשה עליו מכמה מקומות מהש"ס שמפורש דקדושי כסף הוא דאורייתא ופירשו הרב המ"מ והכ"מ שם דודאי הרמב"ם מודה שקדושי כסף הם מן התורה ואך קראו דברי סופרים כל מה שאינו מפורש בתורה, וכן כתוב מפורש בספר המצות בשרש השני והגאון בספר בשמים ראש תמה על הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם בזה שכתב דכסף מדברי סופרים שהרי מצא תלמוד ערוך כדברי הרמב"ם בסוטה (ט"ז ע"א) אמר רב נחמן בר יצחק כי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא הא עוקבת מדרבנן היא א"כ הרי מפורש דאע"ג דלמידין מן הפסוק מ"מ קרא אותן דרבנן והגאון מ' זלמן מרגליות ז"ל השיגו דהגירסא בגמרא הא עוקבת מדרש היא והביא ראיה דבירושלמי כן הגירסא, אבל אנכי העני בדעת מצאתי תלמוד ערוך כדברי הרמב"ם אשר לענ"ד א"א להשיב ע"ז:
במסכת חולין פרק בהמה המקשה דף ע"ב ע"א דחק הגמרא למצוא טעם להאמור במתניתין שם האשה שמת ולדה בתוך מיעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד ולפי מימרא דרבה דטומאה בלועה אינה מטמאה ואף בבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה לא מטמיא לה הטמאה לטהורה א"כ למה החיה טמאה טומאת שבעה, ומשני רבא פומבדיתאי ידעי טעמא דהאי מילתא ומנו רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, מאי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא אלא אפילו לר' ישמעאל דאמר עובר במעי אשה טהור גזרו בה טומאה מדרבנן, ופירש"י שם מאי אינה מדברי תורה למה ליה למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה:
והנה הסוגיא תמוה מאד אחרי שמקשה מאי אינה מדברי תורה פירושו הוא דקשה למה האריך רב יוסף בלשון ולימא בקיצור טומאה זו מדברי סופרים, ולפי פירוש זה לא תירוץ כלום שמתרץ דלא תימא אליבא דר' עקיבא כו' הלא אם היה אומר רב יוסף בקיצור טומאה זו מדברי סופרים ג"כ היינו יודעין דאליבא דר' ישמעאל אמר שהוא טמא מד"ס דאיך אפשר אליבא דר' עקיבא דהרי ר"ע סבר דטומאה בלועה מטמא מן התורה ורב יוסף אמר שהוא מטמא מד"ס, ובשביל זה לאשמועינן דזהו אליבא דר' ישמעאל לא היה צריך להאריך ולומר טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מד"ס והיה יכול לומר בקיצור:
אבל להרמב"ם דסבר דזה שאינו מפורש בתורה אע"פ שהם באמת דברי תורה נקראים ד"ס יתפרש הסוגיא היטב דהנה אם היה אומר רב יוסף בקיצור טומאה זו מדברי סופרים היה באפשר לומר דכינה רב יוסף בשם ד"ס משום שאינו כתוב מפורש בתורה אבל באמת הוי ד"ת ולא מדרבנן ומשום זה הוצרך רב יוסף להאריך ולומר טומאה זו אינה מד"ת אלא מד"ס להורות שזהו לאו מן התורה כלל אלא גזירה דרבנן וזהו כוונת הש"ס מאי אינה מד"ת אלא מד"ס דקשיא להש"ס למה האריך וכדפירש"י ז"ל ומשני דלא תימא אליבא דר"ע דאלו אם היה אומר בקיצור טומאה זו מדברי סופרים היה באפשר לומר דאמר אליבא דר"ע דסבר טומאה בלועה מטמא מן התורה וקרא אותו דברי סופרים משום שאינו מפורש בתורה רק מדרשה, אבל באמת הוא דבר תורה לכן אמר בפירוש אינה מן התורה לידע שאין בה שום סרך תורה רק דרבנן גזרו וכפי שכתוב כאן בהסוגיא לפי דברינו כן מפורש לשון הרמב"ם בספר המצות שם שרש השני וז"ל הזהב שכל מה שלא תמצאוהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזהו גוף תורה או שזהו דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן הרי מפורש ברמב"ם דחז"ל צריכים לבארו בפירוש ואע"פ שהרמב"ם כתב שאם לא ביארו בפירוש הוא דרבנן:
הרי מפורש דכוונתו דזהו לענין שאין מכניסין דבר זה במנין תרי"ג מצות אבל דאורייתא הוי ולכן צריך רב יוסף לפרש שאין זו מן התורה כלל אלא כולו דרבנן וזה נכון: