אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן מ

סימן לט

שאלה ע"ד אשה מעוברת שמתה ואי אפשר להוציא ולדה אם יש לעשות התפעלות להוציא הולד:

תשובה בעז"ה כבר דברו בזה גדולי האחרונים בספר פתחי תשובה ביו"ד סימן שס"ד הביא בשם הגאון בספר שמן רוקח שכתב בגוף הדבר נעלם ממנו מוצא הדין ובש"ס משמע איפכא דניוול היא להוציא ולדה אחר מיתה, ועכ"ז דעתו שיעכבו הקבורה אולי תוציא הולד ולעשות התפעלות כמו שנוהגים החברה קדישא הגאון בית מאיר על יו"ד צווח ככרוכיא ע"ז וגם אנכי כתבתי זה איזה שנים תשובה להגאון אבד"ק ארלא אחי נ"י מה שראיתי כתוב על ספר מהגאון הגדול ר' ישעי' ברלין ז"ל אבד"ק ברעסלי ששאלו ממנו הח"ק ואמר להם שיעשו התפעלות כפי הנהוג אצלם והיה תמיה בעיני איך אפשר כי גאון כמותו סמך עצמו על הנהוג בח"ק בלי שום מקור וסמך מן הש"ס ובפרט כי משמע מהש"ס איפכא ואחרי העיון מצאתי סמך להח"ק מהש"ס, והוא דגרסינן בפרק המקשה דף ע"א ע"ב אמר רבא תרווייהו תנינא טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו הקיאה טמאה וטמאתו טהרה בלועה תנינא דתנן כו' ומשני הגמרא כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא לה מטמאה לטהורה, ופריך ע"ז והא עובר וחי' דכשתי טבעות דמי וקא מטמא לה עובר לחיה אמר רבה שאני עובר הואיל וסופו לצאת ואמר רבא עובר סופו לצאת טבעת אין סופו לצאת בתמיה ומסיק אלא אמר רבא פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא ומני רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל טומאה זו אינה מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ולדעתי בא הסוגיא יש לתמוה טובא, דמשני רבה שאני עובר הואיל וסופו לצאת ואיך לא ידע רבה דטבעת נמי סופו לצאת ומאי חילוק יש בין עובר לטבעת, ואילו היה סתם גמרא היה באפשר לומר דפלפול הש"ס כך הוא אבל הכא אמר רבה שאני עובר כו' ורבה שהוא גדול שבאמוראים איך אפשר שיאמר סברא בלי טעם ורבא אקשי לי' תיכף טבעת אין סופו לצאת ולדעתי העני' אפשר לומר דלא נמצא סוגיא בש"ס באופן זה כי מגדולי האמוראים יאמר דבר בלי טעם:

ועלה על רוחי דאפשר לפרש כוונת רבה שאמר שאני עובר הואיל וסופו לצאת פירושו דמצינו שהחמירו בעובר כגון באשה שמתה ועוברה בירכה מוכרחים לעשות התפעלות להוציא ממנה העובר ואין קוברין אותם עם עוברה ולכן אפילו באשה חיה נמי לא הוי טומאה בלועה מטעם שסופו לצאת אבל בטבעת אמת שהוא סופו לצאת, אבל לפעמים נשאר בלוע כמו שהוא כגון באם מת מי שבלע להטבעת ורבא דאקשי ליה אע"פ שאמרנו לרבה דיש חילוק בין טבעת לעובר וחיה מ"מ מקשה ליה דהרי כאן אנו עוסקין באשה שהיא חי' ובאשה חי' אין נ"מ בין עובר לטבעת, וא"כ מצינו מכאן סמך למנהג החברה קדישא ומ"מ מודה אני שגם זה רחוק מאד בפירוש הסוגיא ויותר נכון לשמוע לדברי הגאון בית מאיר ז"ל אך אפשר כי איזה גדול הנהיג כן להח"ק מחמת סמך זו:

ואפשר לומר דרבה ורבא פליגי בהאי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במסכת נדה פ' האשה יעו"ש דף ס"ב ע"ב דפליגי בפירושא דמתניתין דמסכת כלים ששנינו שם חרסין שנשתמש בהן זב שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור והוסק התנור התנור טמא משום שסוף משקה לצאת ואמר ריש לקיש דמשקין חמורין (כגון מי רגלים דזב וזבה) טמא אע"פ שלא הוסק התנור ור"י אמר דוקא אם הוסק התנור ויעו"ש בסוגיין דמפרש רב פפא לפלוגתתם דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דפליגי ביכול לצאת ולא הקפיד עליה דר' יוחנן סבר אע"ג דיוכל לצאת כיון שלא הקפיד עלי' אינו טמא עד שיצא ור"ש בן לקיש סבירא ליה דכיון דיוכל לצאת טמא אע"פ שלא יצא, והיה באפשר לומר דזהו היה סברת רבה שאמר עובר סופו לצאת וכוונתו דהכא בטבעת איתא תרי טעמי אחד דסופו לצאת ועוד דמקפיד ע"ז והיכא דמקפיד לכו"ע לא הוי טומאה בלועה אבל בטבעת אע"פ שגם הוא סופו לצאת מ"מ אינו מקפיד עליה והיכא דאינו מקפיד הוי טומאה בלועה ורבא דאקשי ליה סבר כר"ש לקיש דשם וא"כ אין זו טומאה בלועה גם בטבעת, אבל רחוק בעיני גם פירוש זה לפרש כן פלוגתא דרבה ורבא הכא, חדא דפלוגתא דרבה ורבא לפי ס"ד השתא פליגי בדאורייתא ופלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש התם הוא בדרבנן ועוד אם נאמר כן לא יתישב תמיהת רבא מאי קא מתמיה דטבעת סופו לצאת אמת הוא דסופו לצאת אבל כיון שאינו מקפיד על יציאתו אינו טמא ועוד דמשמעות הסוגיא בכולל אינו נראה כן וצ"ע:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה