אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן לה

סימן לד

כל האמור בסימן זה ולהלן בדין ביטול אליל זהו כתבתי על ימים הקדמונים שעבדו לאלילים ולא האמינו באחדות ה' צבאות, וגם היום נמצאים במדינות רחוקות עמים כאלו, ולא כן העמים שאנחנו חוסים בצילם שהם מאמינים באחדות ה' צבאות:

שאלה בדין ביטול אלילים ע"י נכרי המבואר בש"ס וש"ע יו"ד סימן קמ"ו אם ביטלה ע"י שרק בפניה או השתין בפניה הוי ביטול או לא:

תשובה בעז"ה, הנה לכאורה אין זו צריכה לפנים דהרי מפורש בשו"ע יו"ד סימן קמ"ו סעיף ז' דאלילים של עכו"ם שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה או שמיעכה בפניה אע"פ שלא חסרה בטילה, מיעכה שלא בפניה ולא חסרה או רקק בפניה או השתין בפניה או גררה או זרק בה את הצואה לא בטלה וכל דברי המחבר בשו"ע הוא משנה מפורשת פרק ר' ישמעאל דף נ"ג כיצד מבטלה כו' א"כ מפורש דרק בפניה או השתין בפניה אין זו ביטול:

אבל לדעתי נראה דכ"ז שכתוב במתניתין שם דרק בפניה או השתין בפניה אין זו ביטול זהו דוקא באם ידעינן דהא דרק בפניה או שהשתין בפניה היה מחמת כעס או כי מסופקים אנחנו שמא רק בפניה או השתין בפניה מחמת כעס אבל אם ידעינן שרק בפניה או השתין בפניה שלא מחמת כעס ודאי בטלה האליל בזה ומותר לישראל להנות ממנה ועתה אביא ראיות לזה ראשית משמעות הסוגיא הכי שם דאמרינן בגמרא מה"מ דרק ואשתין אינם ביטול אמר חזקיה דאמר קרא והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכתיב בתריה ואל ארץ יביט והנה צרה וחשיכה דאע"ג דקלל מלכו ואלהיו ופנה למעלה אל ארץ יביט דאמרי' לפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה, ולפ"ז היכא דידעינן בבירור דרק בפניה ואשתין בפניה שלא מחמת כעס ודאי ביטלה להע"ז לגמרי עוד ראיה לדברינו הנ"ל דאמרינן בפרק כל הצלמים דף מ"ד ע"ב שאל פרוקלוס בן פוליפוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר ליה כתיב בתורתכם לא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי א"ל אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל כו' דבר אחר אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעכו"ם שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה לא נאמר דאסור להנות מעכו"ם רק את שנוהג בו משום אלוה אבל את שאינו נוהג בה משום אלוה מותר הרי מפורש במתניתין דרק בפניה ואשתין בפניה בקביעות הוי ביטול להע"ז וכן אני אומר היכא דרק בפניה שלא מחמת כעס הוי ביטול, וזה דבעינן שירוק בפניה בקביעות היינו טעמא משום דכיון דרוקק עליה תמיד מוכח דשלא מחמת כעס היא והיכא ידעינן מטעם אחר דשלא מחמת כעס רק עלה ואשתין עלה ודאי הוי ביטול לגמרי:

והאיר ה' עיני ומצאתי כן בירושלמי מסכת עכו"ם פרק ר' ישמעאל הל' ד' בר קפרא אשכח חד עיזקא צר חד סלי ארמאי הוה פרי בתריה הוה מחי ליה הוה מיקל ליה הוה אמר ליה ריק עלה והוא לא מקבל עלוי אשתין עלה והוא לא מקביל עלוי ומסיק שם בירושלמי הדא אמרה עכו"ם מבטל אליל שלו ושל חבירו על כרחו, ודברי הירושלמי לכאורה תמוהים מאד דאיך כפה בר קפרא להעכו"ם שיבטלה להע"ז ברוק ואשתין עלה הא רוק ואשתין על הע"ז אינה בטילה כלל כמפורש במתניתין שהבאנו לעיל ואיך אמר הירושלמי ע"ז הדא אמרה עכו"ם מבטל וכו' ובאמת בש"ס דילן עובדא זו הובא באופן אחר דכתיב סתמא דסטרו ובטלו, וסתם בטלו משמע בדבר המועיל ביטולו כמו קטע ראש אזנה וכדומה אבל בעובדא זו דבר קפרא דמחי לי' להשתין עלה קשה מאד מה מועיל אשתין עלה הא מפורש במתניתין דאין זו ביטול כלל:

ואך כדברינו לעיל דאשתין עלה שלא מחמת כעס הוי ביטול ניחא מאד דהכא דבר קפרא כפה להעכו"ם שירוק עלה וישתין עלה ולא התקצף עלה העכו"ם מעצמו זהו ודאי ביטול גמור המועיל כמו קטע ראש אזנה או ראש חוטמה ואף דבע"כ היה עושה העכו"ם אין זו חסרון לבטול אליל של עכו"ם, כמו דאמרינן בש"ס דילן דאין כפי' להעכו"ם חסרון אם ביטלה בשבירה כמו כן אין הכפי' חסרון לביטול ע"י רוק ואשתין עלה, ולדעתי זהו אמת ברור בעזה"י ולא אמנע להודיע להקורא את אשר חכם גדול שדברתי עמו ע"ד הירושלמי הלז פירש לי הירושלמי באופן אחר, אבל לא נראה לי האמת כפירוש החכם הנ"ל, והחכם הנ"ל הוא הרב הגדול ר' העשיל ז"ל מפ"ק אמר לי שנראה לו דבר קפרא לא רצה שהעכו"ם יבטלה להע"ז אך רצה לנסותו אם יודע העכו"ם בטיב הע"ז, ואמנם דבר חכמה אמר אבל לא אפשר לומר כן דאי כדברי הרב הנ"ל, הנה אם העכו"ם ישתין עלה וירוק עלה הוי ספק אם השתין עלה משום דאינו יודע בטיב ע"ז או אפשר יודע בטיב ע"ז והא דאשמין עלה הוי משום כפייתו דמחי להעכו"ם שיעשה כן וא"כ מה הרויח בר קפרא מזה ואי דמועיל לבר קפרא הידיעה היכא דאינו חפץ לרוק עלה ולהשתין עליה א"כ יודע הוא שהוא יודע בטיב ט"ז, הלא בשביל זה לא היה צריך להכותו להעכו"ם וגם בלי הכאה היה יכול להבחין זאת אם יאמר לו לרוק עלה ואשתין והוא אינו מרוצה לזה הלא יודע הוא בטיב ע"ז ונוהג בה כבוד, וגם קשה אף לדברי הרב ר' העשיל ז"ל שבר קפרא היה מבחינו להעכו"ם אם יודע בטיב ע"ז הלא אם היה מחי לי' לבטלה בביטול המועיל כמו לקטוע ידה או חוטמה ג"כ יבחן בזה אם יודע העכו"ם בטיב ע"ז ומשמשיה ולמה בחר בר קפרא לנסותו בדברים שאינם מועילים לבטלה

ועוד כל משמעות הסוגיא בירושלמי שם דמפרש הדא אמרה כו' ופריך שם בירושלמי ותיעשה כע"ז שהניחוה עובדיה כמו שפריך בש"ס דילן פרק שלישי הכל משמע דבר קפרא אמר להעכו"ם שיבטלה לע"ז ביטול גמור:

ולכן נלענ"ד העיקר כדפרשנו דרק על הע"ז ואשתין עליה הוי ביטול גמור כמו קטע ראש אזנה וכמו פחסה בפניה ואך מה שאמרו במתניתין דאין זו ביטול זהו היכא דניכר שמחמת כעס עשה כן וידוע דאח"כ מחזיקה לאלוה כתחלה ורק לפום שעתא רתח עלה ולכן בעובדא דבר קפרא דכפיה בר קפרא לרוק עלה ולהשתין עלה הוי ביטול גמור בזה, וכן מצאתי בירושלמי שם הל' א' כיצד היא מבטלה לענין מרקוליס ר' חייא בר אדא אמר ברוק וע"ש בפ"מ שפירש שרוקק עליה לבזיון ומבטלה:

ואלולי דמסתפינא אמינא עוד דאף בזה דאשתין עלה מחמת כעס אם תיכף תבא ליד ישראל קודם שנתפייס העכו"ם מותר להנות ממנה דהרי ביטול עכו"ם מועיל אף בע"כ ולא גרע מחמת כעס כמו שמבטלה בע"כ ואך במתניתין דילן דאמרו שאינה בטילה בזה היכא דנשאר הע"ז ביד העכו"ם עד שנתפייס ונעשית ע"ז מחדש ואמנם יש לומר דמחמת כעס מיגרע גרע מהיכא דביטלה בע"כ דמחמת כעס הוי כמו טעות וטעות אינו מועיל כלל כמו בהקדש בטעות דאינו כלום וכן איתא במס' נדרים (כ"א ע"ב) ההוא דאתא לקמי' דר"ה א"ל לבך עלך א"ל לא ושריי' ועיין בר"נ שם או לא הי' לבך מיושב עלך שמתוך כעס נדרת הרי מפורש דנדר מחמת כעס הוי נדר טעות, וכן מסתבר:

ועפ"י הדברים הללו היה מקום אתי לפרש הסוגיא דפ"ג בעובדא דר"ג דא"ר חמא בר יוסף בר' אמר רבי אושעיא תשובה גנובה השיבו ר"ג לאותו הגמון, וע"ז אמרו שם כמה אמוראי מאי גנובתא היא ולבסוף אמר רב שימי בר חייא גנובתא מהכא דקאמר ליה ר"ג זו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה, וע"ז אמר רב שימי וכי משתינין בפניה מאי הוי והתנן רק בפניה השתין בפניה גיררה וזרק בה את הצואה אינה בטילה ואני אומר אינה גנובה התם לפום שעתא רתח עלה והדר מפייס לה הכא כל שעתא בזלזולה קיימא, ולכאורה תמוה מאד איך עלה על דעת רב שימי לפרש דברי ר' חמא דתשובה גנובה היא מחמת מתני' דפ' ר' ישמעאל דתניא רק בפניה ואשתין בפניה אינה בטילה לכן בהע"ז העומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה ג"כ אינה בטילה הלא באמת לא דמי זה לזה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב וכמו שאמר רב שימי דהתם לפום שעתא עשה כן ואחר שעה מפויס הוא ועובדה והכא בעומדת על הביב וכל העם משתינין עלה ודאי אינו מחזיקה עוד לאלוה אבל אם נאמר דרוק ואשתין עלה מחמת כעס ג"כ מבוטלת היא לפי שעה ואם באת ליד ישראל באותו רגע כגון שמכרה לישראל לדברי חכמים שאומרים דמכרה אינה בטילה מ"מ כאן מותרת מחמת הביטול שרקק עלה ואשתין עלה ואף דהיה מחמת כעס אמנם עלה על דעתו דגזה"כ הוא כיון שפסלו מאלוה איך שיהיה הרי זו בטילה ואך מה שמפורש במתניתין דאין זו ביטול זהו מדרבנן משום חומרא דע"ז וכיון שכן דלחכמים רקיקה ושאר בזיון אין זו ביטול, כמו כן בעומדת על הביב נמי אינה בטילה ולכן אמר תשובה גנובה היא ורב שימי אמר דאינו כן אלא רק ואשתין עלה דמתניתין דפרק ר' ישמעאל אין זו ביטול כלל גם מן התורה משום דמחמת כעס אין זו כלום וכמו עשיה בטעות ובעובדא דר"ג הוי ביטול גמור מן התורה וחז"ל לא החמירו בשום מקום לומר דאין זו ביטול, כלל הדברים נראה ברור דרק ואשתין עלה בקביעות הוי ביטול גמור וכן מצאתי בעז"ה בחידושי הריטב"א דהוכיח מסוגיא זו דרק עלה בקביעות הוי ביטול, וכן לענ"ד היכא דידעינן דשלא מחמת כעס היא מבטלה אף דרק עלה פעם אחת או שתים ג"כ מבוטל וכדהוכחנו לעיל ומפורש בירושלמי הכי:

וזה שקבעי במתני' פרק ר' ישמעאל כיצד מבטלה וחשיב קטע ראש אזנה כו' נראה דבעינן דוקא מעשה נראה לי דפירושא דמתני' הכי הוא, כיצד מבטלה דבזה ידוע לנו בבירור דביטולו הוא לעולם ולא ישוב לעובדה עוד, אבל אם רק בפניה או השתין וכדומה אמרינן דמחמת כעס הוא ואחר שעה עובדה כבתחילה, ולא אפשר לומר דבאופן אחר אין זו ביטול דהרי הניחוה עובדיה בשעת שלום לכו"ע הוי ביטול הרי חזינן דלאו דוקא מעשה הוא דבעינן:

ולפ"ז צ"ע גדול דברי המרדכי בראש פ"ג ד"ה ש"מ תלת כתב המרדכי וזה לשונו כתב ראב"י העזרי קבלתי דהיכא דהוא אונס כי הכא כעין סטרו ובטלו לא בטיל עד שיעשה מעשה בגופה כההיא דאמרינן עכו"ם א מבטל ע"ז שלו ושל חבירו אבל היכא דלא אניס אז פוסל העכו"ם באמירה או במחשבה בעלמא תדע דתנן עכו"ם שהניחוה עובדי' בשעת שלום מותרת עכ"ל ונראה מדברי הראב"י דקשיא ליה כי ממתניתין דהניחוה עובדי' בשעת שלום מותרת מוכח דבטיל ע"ז בדיבור ואפילו במחשבה וממתני' דכיצד מבטל לה מוכח דאינו מתבטלה הע"ז רק כשעשה בה מעשה ומשני הראב"י דמתניתין דכיצד מבטלה דאמרינן קטע ראש אזנה או ראש חוטמה זהו דווקא באונס שכופין את העכו"ם שיבטל אבל אם בלא כפיה מבטל אף במחשבה ולפ"ז דמפרש למתני' דכיצד מבטלה באונס א"כ ע"ז אמרו במתני' דרק ואשתין אינה בטילה וא"כ קשה מהירושלמי שהבאנו לעיל דבר קפרא כפי' שירוק ואשתין עליה ולהראב"י שבמרדכי מה מועיל שירוק ואשתין עלה הא מפורש במתני' דאינה בטילה:

ובאמת כפי שפירשנו ניחא מאד שני הדינים דהניחוה עובדי' והא דשנינו דמתבטלה כשפחסה בפניה וכדומה דהנה באמת מבוטלת הע"ז במחשבה אך מנא ידעינן דהאמת כן הוא שביטלה דילמא אחר שעה יהיה עובדה לכן אם משברה או עושה בה דבר בזיון שמוכח ששוב לא יעבדנה אז ודאי ביטלה ואם אינו עושה בה דבר המוכח ששוב לא יעבדנה הוי בגדר ספק ואסורה מספיקא דהוי ספק דאורייתא ולחומרא, וחוץ מזה דברי המרדכי סתומים קצת שכתב דהיכא דהוא אונס כעין סטרו ובטלו לא בטיל עד שיעשה מעשה בגופה כההיא דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, ודברים אלו שכתבן המרדכי כההיא דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו אין להם פירוש כלל היכא תנינא התם דבעינן שיעשה מעשה בגופה ואלולי דמסתפינא הוה אמינא דטעות סופר הוא במרדכי וצריך להיות כההיא ששנינו כיצד מבטלה וכוונתו מתני' דלקמן שם שכתב דמבוטלת בקטע ראש אזנה או חוטמה וכדומה, ואך מי אנכי הבזוי והשפל להיות שולח יד בדברים העומדים ברומו של עולם, ונראה לי לפרש כוונתו על סוף משנה שם דישראל אין מבטל ע"ז של עובד כוכבים ומזלות וזה שישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם הוא אפילו ע"י מעשה כדילפינן מושם בסתר א"כ מיירי מתני' מביטול ע"י מעשה:.

ואם היה זה אמת היה מתורץ לנו הרבה קושיות חמורות אחת מה שהקשיתי לעיל דלהמרדכי לא מהני רק ואשתין עלה באונס ומהירושלמי מוכח דמהני ולדברינו ניחא דיוכל להיות אמת דהמרדכי מודה לפירושנו דמתני' דכיצד מבטלה דפירושו מזה ידענו בבירור שביטלה וברק ואשתין אינו מבורר שביטלה ובמקום שמבורר לנו שביטלה ע"י רק ואשתין ודאי הוי מבוטלת לגמרי, ולכן בעובדא דבר קפרא בירושלמי דאנסו לבטלה ברוק ואשתין ודאי הוי ביטול ומש"ה לא הביא המרדכי ראיה דמיירי באונס ממתניתי' דכיצד מבטלה, דמתני' דכיצד מבטלה לא מפרש המרדכי משום אונס משום סיפא דמתני' דרק ואשתין אינה בטילה ובאונס בטילה ברק ואשתין ומש"ה הביא ראיה ממתני' דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וכוונתו על סיפא דמתני' וכדפירשנו ומפרש המרדכי דמיירי באונס שכפו לבטלו, ועוד תתורץ בזה קושיא חמורה שהקשה הגאון בעל ישועות יעקב על הרמ"א ומכח קושייתו חולק על הרמ"א בש"ע שקבע לדברי המרדכי להלכה וזהו קושייתו דלהרמ"א דבטלה הע"ז באמירה א"כ מאי פריך הש"ס בע"ז פ"ג על ריש לקיש דסבר ע"ז שנשתברה מאליה מותרת ממתני' דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וישראל אין מבטל ופריך הגמרא ולהוי כע"ז, שנשתברה מאליה והקשה הגאון הנ"ל לימא דמתני' מיירי שביטלה באמירה ולדברינו ניחא דמסיפא דישראל אינו מבטלה מוכח דמיירי במעשה ופריך שפיר ולהוי כע"ז שנשתברה מאליה:

עוד הקשה הגאון ישועות יעקב על הרמ"א מהא דאמרינן פרק השוכר את הפועל מדהני דאתו לקמיה דרבה בר אבוה אמר להו זילו זביני כל מה דאית לכו ותו אתגיירו וכתבו התוס' ומה שלא היה אומר להם לבטלה בשבירה ויוכלו למוכרה בגירות לפי שהיה דעתו למוכרה שלימה וקשה להרמ"א אפשר להם לבטלה באמירה ולמוכרם שלימה בגירותם, ולדעתי לאו קושיא כלל ואיני כדאי בזה להשיג על דין שמפורש ברמ"א ונובע מהמרדכי דבאמת מועיל ביטול ע"י אמירה אך מאן מפיס שזהו אמת שביטלה דלמא בלבו לעובדה וכדפירשתי להמתני':

ואך לדידי קשה חילוק של הרמ"א שכתב דבאונס לא מהני ביטול ע"י אמירה וכפי שהוכחנו דרק ואשתין מועיל ע"י אונס כן אמירה נמי מועיל אף באונס, ואולי דהמרדכי מפרש להירושלמי שכפה בר קפרא להעכו"ם שישתין עלה בקביעות ואף דזה היה בדרך מ"מ יעשה בה הרבה פעמים שיהיה נראה כעין קביעות וכזו שאמר ר"ג שעומדת על פתח ביב וכל העם משתינין עליה ולכן היה ביטול אבל בפעם אחת אין זו ביטול, אבל קשה לענ"ד לומר כן בפירוש הירושלמי וגם מצד הסברא נראה דליהוי ביטול אף בלא קביעות כיון שפסלו מאלוה מה לי הכי ומה לי הכי וצ"ע פסק הרמ"א שפסק באונס אינה בטילה באמירה וה' יאיר עיני:

וכתבתי הדברים לאחי הרב הגאון אב"ד מק' ארלא והשיב לי כי נראה לו להגיה שם בירושלמי קצת ויהיה מותאם עם עובדא שהובא בגמרא דילן, וזה לשון אחי הה"ג נ"י מה שצריך לענינינו, אשר הפליא אחי בירושלמי לתמוה וזה לשון הירושלמי בר קפרא אשכח חד עיזקא צר חד טלי ארמאי הוה פרי בתריה הוי מחי ליה הוה מיקל ליה הוה א"ל רוק עלה והיא לא מקבל אשתין עלה והוא לא מקבל הדא אמרה עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו והוא שיודע בטיב ע"ז והקשה מעכ"ת ממתניתין ששנינו רק בפניה השתין בפניה ה"ז אינה בטילה ונ"ל לבאר לפני אחי פירושי כפי אשר יורוני מן השמים והוא דאיתא במרדכי שם בפ"ג בשם ראב"י קבלתי דהא דבעינן שיעשה מעשה בגופה דע"ז היא דווקא שהעכו"ם מבטלה באונס אבל אם ברצון מבטלה אפילו באמירה והובא דין זה ברמ"א סימן קמ"ו ונ"ל מקור לקבלת ראב"י מירושלמי הזה ויש כאן חילוף השורות בירושלמי וכך צ"ל הוי פרי בתריה הוה אמר ליה רוק עלה והוא לא מקבל אשתון עלה והוא לא מקבל הוי מחי ליה הוה מיקל ליה כך היא הגירסא וה"פ בתחילה א"ל להעכו"ם שיבטל והוא בלא כפיה ואונס ולכן היה סגי ברקיקה לבד כמבואר במרדכי והרמ"א, אמנם אחרי שלא קיבל ולא רצה העכו"ם לבטלו אז מחי ליה וכפאו שיבטל ע"כ במעשה ועפ"ז ניחא הכל, ע"כ דברי אחי נ"י ואני אומר אף דהגהתו נכונה מאד מ"מ אשר יאמר דהמרדכי למד דינו משם זהו ודאי אינו דהרי דברי המרדכי מפורשים דין הראשון דהיכא דמבטל בע"כ בעינן מעשה למד המרדכי ממשנה דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואם כי דבריו סתומים קצת היכא משמע מינה כבר פירשתי בזה מה שנראה לענ"ד ודין השני דבטיל באמירה ובאונס לא יוכל לבטלה באמירה למד ממשנה דעכו"ם שהניחוה עובדיה והפירוש הוא כמו שכתבתי לעיל ומן הירושלמי אף לפי גירסתו אינו מוכח והא דתחילה לא כפאו משום דתחילה שאמר לו לרוק ולהשתין עליו אפשר לא היה בדעתו משום ביטול אך רצה לנסותו אם יודע הוא בטיב עכו"ם ואח"כ כשראה שיודע הוא בטיב עכו"ם הכה לו לבטלו דביטול מועיל אף בע"כ ובזה יהיה מותאם עם תלמוד שלנו שראה בתחילה קטן בן עכו"ם ולא אמר ליה ולא מידי ודייק מכאן דבעינן יודע בטיב ע"ז ומשמשיה וכן בירושלמי מתחילה רצה לדעת אם יודע העכו"ם בטיב ע"ז ולבסוף ביטלו:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה