אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן לג
ואבאר בעז"ה כאן מה שפרשתי הסוגיא דתמורה דף כ"ה בענין דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ראשונה קשיא דאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה כו' ונסתפק אם הוי עולה או בכור קשיא ע"ז קושיית התוס' שהקשו במסכת חולין דף ס"ט ד"ה רב הונא קשיא לרב הונא דאמר בכור למפרע קדוש וע"כ כבר נתקדשה הבהמה בקדושת בכור ואיך יוכל כעת לחול ע"ז קדושת עולה, ואמנם התוס' החליטו דההיא סוגיא דלא כרב הונא, והנה קודם שראיתי בתוס' רציתי לומר דבזה פליגי הני תרי לישנא בגמרא דתמורה דבלישנא קמא אמר שם עולה הוי או בכור הוה ועדיפא דעולה משום דכל פורתא ופורתא דקא נפיק כליל וחמירא קדושתה דתדחי לקדושת בכור או בכור הוי דכל פורתא ופורתא דקא נפיק במילתיה הוא והכוונה דהתם בעולה דכליל א"כ דומה כאלו כל אבר ואבר שיצא כבר הוא מעוכל אבל הבכור כל אבר ואבר שיצא הרי הוא במילתיה ומצורף זה לזה ולכן עדיפא קדושת בכור דתדחי לקדושת עולה זהו ללישנא קמא וללישנא אחרינא שם אמרו עולה הוי שכן קדושה חיילה עליה או בכור הוי שכן קדושתו מרחם ובמאי פליגי הני תרי לישנא:
ואמרתי דזהו פלוגתתם דלישנא קמא הוא אליבא דרבה דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש, ולהכי נקט הגמרא אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה והבעיא דוקא ביציאת רובו אבל קודם שיצא הרוב ודאי חייל קדושת עולה ולא קדושת בכור וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה אמר דקודם יציאת רובו ודאי הוי עולה ודוקא עם יציאת רובו ובאו שני הקדושות כאחד ומסתפק אליבא דרבה דאמר מכאן ולהבא קדוש אם יש כח באחד לדחות חברתה ואיזה מהן עדיפא לדחות או שניהם שוים וחלים שניהם יחד ותמכר ויהיה חצי עולה וחצי שלמים וכ"ז היא אליבא דרבה, אבל לרב הונא דאמר למפרע קדוש באמת לא איסתפק אם עולה חמור וידחה לקדושת בכור שהרי קדושת בכור קודם וקדושה האחרונה לא אפשר שתדחה לקדושה הבאה תחלה, ואך שאלתו דרב עמרם היה אם בזה שיצא רוב בהמה בקדושת בכור ואיגלאי מילתא דהאי רוב לגמרי בכור ולא יוכל שוב קדושת עולה לחול אף על החצי השניה שעוד לא יצאה ולא נתקדשה כלל בקדושת בכור דהנה במעי הבהמה הכל מודים דהוי חולין דאף לרב הונא דאמר למפרע קדוש היינו ביציאתה איגלאי מילתא דלמפרע נתקדשה אבל קודם שיצאה לא היה עליה קדושת בכור וא"כ מהני זה שאמר השתא ביציאת רובו עולה היא תיהני על החצי השני שעוד לא נתקדשה או דילמא בכור הוי לגמרי או שתי הקדושות חלות על החצי השניה ולהכי בלישנא קמא אמר בשאלתו דכל פורתא ופורתא דקא נפיק הוא כליל או בכור הוי דכל פורתא ופורתא דקא נפיק במילתיה הוא, אמר הש"ס הלשון דכל פורתא ופורתא משום דהספק דרב עמרם הוא גם על אותו החלק שכבר יצא אם קדושת עולה מדחה לקדושת בכור או קדושת בכור מדחה לקדושת עולה ומחפש סברות וטעמים דכל אבר ואבר שיצא יש לו מעלה בקדושת עולה ויש לו מעלה בקדושת בכור ועל החצי השני לא דברו כלום דזהו ממילא אם עולה מדחה לקדושת בכור בזה שכבר יצא א"כ בזה שעוד לא יצא ודאי קדושת עולה חמיר, אבל בלשון השני דהוא לרב הונא וא"כ ע"ז שכבר יצא לא אפשר לאסתפוקי כלל, וכן כל ספיקא דרב עמרם הוא על החצי השני, ולכן לא הזכיר כלל כל פורתא ופורתא דקא נפיק אך איבעי ליה שכן קדושא חיילא עליה היינו בהחצי שלא נתקדשה עוד בקדושת הבכור ודאי קדושה דעולה דחמיר חייל ולא שייך לומר דנתפשט קדושת הבכור על כל הבהמה כמו דאמרינן בשארי מקומות ונפשוט קדושה בכולה עיין בתמורה לעיל דף י' ודף י"א דהתם לענין אומר רגלה של זו עולה והמותר חולין שייך לומר דתפשוט הקדושה על כל הבהמה אבל הכא דהקדיש החצי השני לעולה דקדושתה חמיר ודאי מעכב לקדושת הבכור שלא תתפשט יותר, או דילמא בכור הוי שכן קדושתו מרחם ויש בקדושת בכור חומרא שאין בעולה ולכן נאמר שתתפשט קדושת הבכור על החצי השני ולא תחול כלל הקדושה דעולה אף על החצי השניה שלא יצא עוד כן היה נ"ל לפרש הני תרי לישנא בגמרא ומדוקדק היטב שאמר בלישנא קמא כל פורתא כו' ובלישנא בתרא לא הזכיר כלל, וגם ניחא הסברא במאי פליגי הני תרי לישנא:
ועפ"י פירושינו ניחא מאד תשובת רב ששת שהשיבו היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר ופשיט אביי דהוי לקט משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אשר לכאורה סברה זו עמוקה מן השכל הלא שניהן הם דברי הרב, דאנו מצוים מפי הגבורה לשמוע אל התורה והמצוה המקובלת לנו ולבנינו עד עולם ומסופק רב עמרם אם מפי הגבורה קבלנו דתדחה קדושת עולה לקדושת בכור או איפכא וכן בלקט אין אנו יודעין אם מקובלים אנחנו מסיני לדחות ההפקר או הפקר ידחה ללקט וא"כ שניהם דברי הרב המה, אבל כפי פירושינו בהספק דרב עמרם שאמר עולה או בכור הוי ללישנא אחרינא דגמרא אליבא דרב הונא אתיא שפיר הכל דהנה המל"מ נסתפק בפ' ב' מהל' תרומות הל' ט' וז"ל ויש להסתפק בהא דקי"ל פאה פטורה מן המעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה שאמר שהוא עני או לקח באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל דאי אמרת משעה שהפריש נפטר א"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור, ואם תאמר דלא מיפטר כי אם אחר שבא ליד העני א"כ עשיר זה חייב לעשר ופשיט המל"מ שם דהפטור הוא משעה שזכה העני וא"כ עשיר חייב אבל דעת המל"מ דזה אינו אלא בפאה אבל בלקט אינו כן יעו"ש שהוכיח כן מחמת קושייתו מהא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כי היכא דלא לפרוש מן הפטור על החיוב ואי אמרת דלא נפטר עד שבא ליד העני א"כ גם השבלת של לקט חייב במעשר ומתוך זה בלקט נשאר בספק יעו"ש, והגאון בספר פאת השולחן פשיט דלקט שוה לפאה ותירץ קושיית המל"מ ע"ש איך שיהיה מחלוקת הוא בין הגאון פאת השולחן להמל"מ בלקט אם הפטור ממעשר הוא בשעת זכיה דעני או מקודם ולהכי איסתפק אילפא אם אמר על הלקט עם נשירת רובו להיות הפקר אם ההפקר חל ותדחה להלקט א"כ פטור ממעשר תיכף או חל עליו קדושת לקט וא"כ אינו פטור ממעשר עד שיזכה בו העני או כדעת הפאת השולחן והוא בגדר ודאי או כדעת המל"מ והוי בגדר ספק ובמק"א הארכנו בזה, ולפ"ז האי דינא הוא דומה לספיקא דרב עמרם לענין קדושת בכור, וע"ז שפיר שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד משום דחמירא קדושת לקט דאינו פטור מן המעשר עד שיזכה בו העני וכן אומרין בבכור דקדושתיה חמירא משום דקדוש מרחם וחמירא מקדושת עולה וקרי ליה דברי הרב ודברי התלמיד להורות דקדושת לקט חמירא וכן קדושת בכור חמירא וממילא קדוש וזהו שאומר דברי הרב ודברי התלמיד:
ועפ"ז נתחזק בעיני פסק הרמב"ם שפסק בהל' בכורות כרב הונא דלמפרע קדוש והרמב"ן והרא"ש פסקו כרבה והאריכו האחרונים בזה ומכאן נראה דהלכה כרב הונא אחרי דפסקו כל הפוסקים דאמר על הבכור עם יציאת רובו דהוי עולה הוי בכור ולא עולה וזהו כרב הונא, וכמו שפירשנו בעז"ה: