אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן לא
הרמב"ם פרק א' מהלכות איסורי מזבח הלכה ג' כתב מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זה קדוש ואינו לוקה והשיג הראב"ד וכתב על הרמב"ם כי טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות והאריך שם הראב"ד בגירסת הש"ס בתמורה יעו"ש, והנה על הקושיא שהקשה הראב"ד שהרי הקדש טעות הוא תירץ מרן בכ"מ דלא מקרי הקדש אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוין להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר, אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות וע"ד שהקשה הראב"ד מש"ס דתמורה כתב הכ"מ דגירסת הרמב"ם שם גבי תמורה לקי ובהקדש לא לקי וכמבואר ברש"י שם י"ז בתמורה דאין לוקין אלא על מזיד והתרה בו:
ואנכי הצעיר נתקשיתי טובא בדברי הרמב"ם גם בתירוץ הכ"מ כי ברמב"ם פ"ט מהלכות נזירות הלכה ח' מפורש שם להיפוך מהכא באיסורי מזבח והכי כתב הרמב"ם שם הלכה ח' מי שדימה שהוא חייב בנזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זו נדר ואינו חייב בנזירות מה יעשה בקרבנות שהפריש יצאו וירעו בעדר שזה הקדש הרי זה הקדש טעות כמו שיתבאר במקומו, א"כ מפורש ברמב"ם שמי שדימה שהוא חייב ונמצא שאינו חייב הרי זה הקדש טעות ואינני רואה מה חילוק יש בין דין זה שדימה שהוא חייב בנזירות ובין דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והדין הזה המוזכר בהל' נזירות נובע ממשנה מפורשת בנזיר (ל"א ע"ב) נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר:
עוד כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב הרי אלו חולין ולא נתקדשו וגם דין זה לענ"ד סותר לדין המפורש בה' איסורי מזבח, ותירוצו של מרן ג"כ תמוה מאד שחילק כי מי שדימה להמיר שוגג מיקרי ולא טעות וא"כ בהנך שני הדינים שהבאנו בפרק ט' מהלכות נזירות ובפרק ה' מהלכות פסולי המוקדשין למה לא הוי שוגג אלא טעות ולדעתי העניה הדבר צ"ע רב:
ואשר אחזה אנכי בישוב דעת הרמב"ם, נ"ל על פי הקדם סוגיות הש"ס דב"מ (דף ס"ו ע"ב) אמר רב נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדר ארעא והדרי פירי, ופריך הש"ס למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ור' נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני', וא"כ מוכח דרב נחמן סבר מחילה בטעות הוי מחילה, ומשני התם זביני הכא הלואה, ובפירושא דהש"ס התם זביני הכא הלואה יש בזה ארבעה שיטות, שיטת רש"י והרי"ף דבזביני דליכא איסורא התם מחילה בטעות הוי מחילה ובהלואה דאיכא איסורא מחילה בטעות לא הוי מחילה והתוס' גם הרא"ש הרבו בקושיות עצומות על שיטת רש"י והרי"ף דהנה לשיטתם הדין דבכ"מ מחילה בטעות הוי מחילה, וקשיא מכל קנין בטעות דחוזר והקדש טעות מחלוקת ב"ש וב"ה וב"ה אמרו דאינה הקדש וכן הלכה ושומא בטעות פסקינן דחוזר, ולכן פירשו התוספות בשם הר"ת דהחילוק בין זביני להלואה דבזביני ניחא ליה דליקו בהימנותא ולהכי ניחא ליה מה שחבירו שמיט ואכיל לפירי אבל בכל מקום דליתא לסברא דניחא ליה דליקו בהימנותא התם מחילה בטעות לא הוי מחילה, ובארנו באורך שיטת הר"ת בתשובתינו להלן בחלק אה"ע, ועוד לענ"ד שיטה אחרת מבוארת בדברי רבינו הרא"ש דהנה הרא"ש אחרי שהקשה על הרי"ף כל הקושיות שהקשו התוספות על רש"י כתב הרא"ש וזה לשונו ויש לומר שאני כל הני דלא ידע דמחיל אבל בפירות דקל ידע ומחיל וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה ודבריו צריך פירוש במאי ידע בפירות דקל יותר מכל הנך דמייתי הרא"ש כגון גבי כיפי ובעובדא דרב ענן וכהנה ואי דראה המוכר שהלוקח לוקח פירותיו מהדקל ואוכלם הא התם נמי ראה דזה שכנגדו לוקח את שלו ושתק ליה אלא אמרינן דשתק משום דלא ידע דמצד הדין לא זכה שכנגדו בזה, וכן בפירות דקל אחרי שאמרינן המוכר פירות דקל לא חל ע"ז שום קנין וחזינן דרצונו לחזור מהמכירה ודאי צריכינן לומר דזה שראה שכנגדו לוקח פירות ואוכל והוא שתק ליה זהו בטעות היה דאלו היה יודע דלא חל הקנין לא היה שביק ליה לאכול, וכל זה שהניח לו לאכול הוא משום דלא ידע דלא חל קנין על דבר שלא בא לעולם, וא"כ אין חילוק בפירות דקל לכל הנך דמייתי התם הרא"ש והיה צריך להיות בפירות דקל כמו התם בעובדא דרב ענן ודכיפי וכבר נדחקו בפירושו גדולי עולם המהרי"ט בתשובה חלק חו"מ סימן צז ובסימן צ"ו ובח"א סימן ק"ב ובשארי מחברים גדולים, והמהרי"ט רצה להעמיס בהרא"ש שמכוון לדברי הר"ת האמור בתוס' כי הטעם משום דניחא דליקו בהימנותא ושוב חזר המהרי"ט מזה ומבואר אצלי במקום אחר מה שהארכתי בדברי המהרי"ט:
ולענ"ד הפירוש בהרא"ש דהרא"ש מחלק בין טעות בדין לטעות במעשה ולאחר שהחזיק זה שנגדו בדבר זה שהניחו ליטלו, והסבר הדברים דאם תובע לכשנגדו לאחר שהחזיק יאמר לו זה שתפוס בידו הלא ראית שלקחתי ולמה אז לא עמדת כנגדי למחות בי שלא אטלנה ומדשתקת מחלת לי לא יוכל התובע לומר שאז לא מחיתי בך משום שלא ידעתי הדין כי יש לי כח למחות ולעכב על ידך שלא תטול אינו נאמן לומר שלא ידע הדין ולהפקיע מהמוחזק מה שלקח, ואמרינן ליה אחרי כי ראית בעיניך כי זה האיש לוקח פירות משדה שלך ולא מחית בו חזקה שמחלת לו בלב שלם וגמר והקנה לו וכ"ז ניחא בטעות בדין אבל בטעות במעשה כמו עובדא דרב ענן דהדר הגודא בארעא דלאו דיליה דלא ידע התובע מתחילה שנוטל זה שכנגדו דבר שאינו שייך לו וכן בכל הנך דמייתי הרא"ש שם לא ידע התובע מתחלה כי שלו הוא נוטל אף שראה ושתק בעת שנטל מ"מ יוכל השתא לגבות ממנו בחזרה יען ראינו כי זה שהניחו ליטול היה משום דסבור שאינו נוטל משלו רק של עצמו הוא נוטל, ובזה מדוקדק לשון הזהב של הרא"ש והרא"ש אזיל בשיטת הרי"ף ורש"י דהטעם בזביני אי שמיט ואכיל לא מפקינא מיניה משום דבזביני ליכא איסורא ואך א דליכא איסורא מ"מ הא מחילה בטעות היא ולזה מחלק הרא"ש וכתב ויש לומר שאני כל הני דלא ידע דמחיל היינו אף דראה בעיניו שנטלה אבל סבור כי של עצמו הוא נוטל אבל בפירות דקל ידע ומחיל ומאי יאמר שטעה בדין בזה אינו נאמן וכדפירשנו וע"ז אמר וכן מפליג בשמעתין גבי אונאה היינו זה שאמר הש"ס שם (דף ס"ז ע"א) לא אונאה הויא תיובתיה דלא ידע דאיתא אונאה דמחיל גביה אע"ג דשילם לו בידים אבל לא ידע כלל דאיכא הכא אונאה וכן בכל הנך דמייתי הרא"ש אבל בפירות דקל ידע ומחיל וכדפרשנו:
והנה אע"ג דהרא"ש שם מייתי לדברי הר"ת ולמד מזה דין מחודש לענין מכירת שט"ח בלא כתיבה ומסירה וקדם הלוקח וגבה חובו מה שגבה גבה ואין המוכר יכול לחזור בו אם ידע המוכר שגבה הלוקח ומטעם מחילה עכ"ז לא סבר הרא"ש בשיטת הר"ת כי אלו היה אזיל בשיטת הר"ת לא היה מייתי לשיטת רש"י והרי"ף ולהקשות עליהם ולתרצם וברור לכל מעיין בדברי הרא"ש דבשיטת הרי"ף הוא עומד, וכדברינו דמחלק הרא"ש בין טעות בדין לטעות במעשה משמע כן מקיצור פסקי הרא"ש שם אות ל"ב וזה לשונו דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבעו מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוי מחילה ואם הוא יודע ומוחל אע"פ שטועה ולכך מוחל מפני שסובר שזה זכה בדין הוי מחילה. הרי מפורש כדברינו דמחלק הרא"ש בין טעה בהמעשה לטעה בדין, אחר ימים רבים מצאתי כי הגר"א בהגהותיו מפרש דהרא"ש בשיטת רש"י הוא עומד, ועיין מעדני יו"ט לא פירש כדברינו אבל נראה דהאמת כמו שכתבנו הפירוש בהרא"ש:
ועפ"י הדברים הללו שהארכנו נוכל לפרש דעת הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי מזבח שהבאנו בתחילת הסימן דמי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זה קדוש ואינו לוקה, א"כ היה טועה בדין וכל טועה בדין אינו נאמן לומר שטעה ואע"ג דבפירות דקל אינו נאמן משום שכבר זכה שכנגדו והכא בהקדש הדבר עוד ברשות המקדיש ואמאי לא יהיה נאמן נראה לענ"ד דבהקדש אפילו עוד ברשותו דומה כאלו כבר מסור ליד גזבר משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא א"כ אין בידו להפקיע עוד מרשות הקדש בטענתו שטוען שטעה שסבור היה שמותר להקדיש בעלי מומין למזבח לא מהימנינן ליה ע"ז ונשאר הקדש וכ"ז ניחא בדבר שיוכל להקדיש סתם הקדש אמרינן שידע היטב דאין מקדישין בעלי מומין למזבח וזה שהקדישו היה כוונתו לבדה"ב, אבל בזה שכתב הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות פסולי המוקדשין המפריש חטאתו או דמי חטאתו שאין חטאת באה בנדבה וע"כ היה כוונתו בשביל שסבור שהוא חייב חטאת וכיון שבאמת אינו חייב א"כ דומה הדבר לטעות במעשה הרי אלו חולין ולא נתקדשו כלל וכן בקרבנות נזיר שגם שם יש חטאת ואשם שאינם באים בנדבה ולא נוכל לומר ע"ז שהקדישם לנדבה ובזה אם הורה לו החכם שאין זו נדר ואינו חייב בנזירות ודאי הוי הקדש טעות ובטל ההקדש מכל וכל וזהו ודאי טעות במעשה שסבור שהוא נזיר והוא אינו נזיר, ולכן תצא ותרעה בעדר ואף כי העולה באה בנדבה אך כיון שהפריש כל הקרבנות יחד הרי ראינו שלא לנדבה באו רק לחובה והוי טעות גמור וחוזר, ואך לכאורה יש להשיב על דברינו שפרשנו בדברינו דהטעם במי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח דהוי הקדש מחמת דאינו נאמן לאפקועי מיד הקדש וכמו דאמרינן בפירות דקל אי שמיט ואכיל הלוקח לא מפקינא מיניה, קשה על זה הרי צריך להיות נאמן מטעם מיגו דיכול לשאול על הקדישו וכדאמרינן בעירוכין פרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ומוקמינן בגמרא שם דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה שב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ור"א סבר כב"ש דאין נשאלין על ההקדש לכן חיישינן לקנוניא וצריך שידור הנאה ור' יהושע סבר כב"ה דיש שאלה בהקדש וא"כ נאמן במגו דהיה שואל על הקדישו ולא היה צריך לגרשה, וא"כ בזה שפסק הרמב"ם במי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח נאמינו במיגו דהיה שואל על הקדישו וא"כ לא אפשר לפרש משום דאינו נאמן להפקיע זכות הקדש ולא ידענו בבירור שטעה דהלא זה ראיה ברורה שטעה דאם לא שטעה רק רצונו לחזור מהקדישו הרי בידו לשאול על הקדישו, וא"כ אף שפירושינו בדעת הרא"ש מכוון היטב אבל בדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש הכי דשם בפירות דקל ליכא מיגו והכא בהקדש יש לו מיגו:
אבל לענ"ד נראה דהפירוש בדעת הרמב"ם הוא כמו שפירשנו ואמנם אינו נאמן במיגו זה שבידו לשאול מטעם דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דאדם יודע שאין מקדישין בעלי מומים למזבח וכמו דאמרינן במקדש אחותו דהמעות מתנה וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות זכיה ומתנה הלכה כ' והטעם משום דאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה וכן אמרינן במס' קידושין דף מ"ו כמו כן אדם יודע שאין מקדישין בעלי מומים למזבח כי אף יתר העמים יודעים זאת שאסור להקדיש בעלי מומין דהרי מפורש בתורה כל אשר בו מום לא תקריבו וכתיב והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה וכתיב וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני, וא"כ איך נאמינו שטעה ולכן אף דיש לו מיגו אינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים כי אינו יוכל לומר לא ידעתי דאין מקדישין בעלי מומין למזבח ולכן הוי הקדש טעות זה אינו ואמרינן דמעיקרא דעתו היה לבדק הבית ולכן הרי זה קדוש ואינו לוקה ומיושב השגת הראב"ד שם:
ועפ"י המתבאר יש לפרש הסוגיא דכריתות (ד' כ"ד ע"א) א"ר כרוספדאי אמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמרו ליה נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים ומאי שנא מהא דאמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה ומשני הש"ס עיר הנדחת דרבים ננהו כל חד אמר בדעתי' אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקיר ממוניה אבל הכא דבדידיה תליא מילתא הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר ליה וטרח ומייתי עדים, ויש לדקדק בהסוגיא דמשמעות הסוגיא דעיקר חלות ההפקר הוא משום דמחשב בדעתיה שלא ימצא עדים להזים את העדים והיכא דהעידו עליו לא מפקיר דבטוח הוא דיביא עדים להזים את העדים הללו, קשה למה לי הטעם שמובטח בעדים הא בלאו האי טעמא נמי אינו הפקר אחרי כי ידוע לו שהוא לא עבר שום עבירה ובודאי עומד וצווח עליהם כי שקר העידו והשתא באו עדים והזימום וא"כ לא חל מעולם ההפקר אפילו רגע אחת ולמה יהיה מופקר ולומר דטעמיה משום דלא הכחיש להעדים וגמר בדעתיה שדבריהם אמת וחל ההפקר ולא יוכל עתה לחזור מההפקר שכבר זכה בו אחר, תקשה שזה הפקר בטעות וכבר ראיתי למחברים גדולי זמנינו שפלפלו בזה ליישב הקושיא דהרי זה הפקר בטעות ובאמת בירושלמי ב"ק פרק שור שנגח ד' וה' שור הנסקל שהוזמו עדיו ועבד שהוזמו עדיו מחלוקת ר' יוחנן ור"ש בן לקיש דר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה וריש לקיש אמר דהוי יאוש טעות, והנה המחברים ירדו לסברא נכונה לחלק בין יאוש בטעות להפקר בטעות דיאוש אף בטעות מהני ועדיף מהפקר ועיין בספר באר יצחק להגאון מקאוונא ובספר ברית יעקב להגאון משעדליץ שניהם לדבר אחד נתכוונו וראייתם דכל יאוש דאבידה נמי טעות הוא ומועיל וא"כ ה"נ בשור הנסקל שהוזמו עדיו נעשה היאוש בע"כ דבעל השור:
והנראה מדברי רבא שאמר מסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמרו ליה נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו לא מפקיר ליה וטרח ומייתי עדים, מבואר דהסבר הדבר דמועיל ההפקר משום דבאמת מפקירו בלב שלם, ואף דהפקירו בשביל העדות ולבסוף נתגלה דעדותם שקר אין כחו להפקיע מיד הזוכה דהזוכה אומר להמפקיר לאו כל כמינך לאפקועי מידי אני איני מאמין לך שלא הפקרת את ממונך באמת, ואמת דהסבה לזה היה העדים שהעידו על השור דנרבע אבל כיון שבאו העדים הפקרת אותו באמת אף שיבאו עדים ויכחישום או יזימום חשבת בדעתך שהעדים האחרונים הם העידו שקר ומי יודע אולי עוד יבואו עדים אחרים ויזימו להאחרונים ויתקיימו הראשונים ובלבך נעשה הפקר גמור, וזה מוכח שאמר רבא אבל אמרו רבע הוא בעצמו שאז יודע הוא בעצמו השקר אז לא מפקירו רק מחמת העדים ולא הוי הפקר גמור דחשב שיטריח להראות כי שקר בימינם ולכן הוי הפקר בטעות ואינו הפקר, וזהו ע"ד שפרשנו סברת הרא"ש והרמב"ם, ובזה אפשר לתרץ קושיית השערי משפט שהקשה בסימן כ"ה על הדין דטעה בדבר משנה חוזר והקשה השע"מ הא דומה הדבר לשור הנסקל שהוזמו עדיו וקדם אחד וזכה בו אין מוציאין מידו וה"נ נתייאש הבע"ד וזכה שכנגדו ביאוש, ואך לפי דברינו בהסבר דברי רבא דברבע הוא עצמו אינו הפקר דהוי הפקר בטעות וכן ה"נ בטעה בדבר משנה הבע"ד בעצמו יודע שאינו חייב ורק ב"ד טעו ואינו מפקירו בלב שלם ולכן חוזר, כ"ז נלענ"ד בענינים אלו ואנא ה' אל יציל מפינו דבר דבר אמת, ויאיר עינינו בתורתו ועבודתו: