אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן כט

סימן כח

ביאור שיטות ראשונים בדין דם שבישלו:

ראיתי להפ"ח והכריתי ופליתי בסימן ס"ט האריכו לבאר דין דם שבשלו, וחקרו בזה איך היא דעת הרמב"ם בדם שבשלו אם דעתו דאסור מן התורה או מדרבנן כשיטת רבותינו בעלי התוספות דדם שבשלו אינה אסור אלא מדרבנן, והנה מרן הב"י ביו"ד סי' פ"ז דעתו דהרמב"ם סבר כרש"י דדם שבשלו אסור מן התורה והוכיח מדכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו' המעושן והמבושל כו' וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו וכתב הבית יוסף בטור יו"ד סימן פ"ז ועל דין זה דדם שבשלו בחלב דמשמע מדברי הרמב"ם שלוקין עליו משום דם יש לתמוה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו, ומתרץ הב"י דהרמב"ם בזה סבירא ליה כרש"י בפרק כ"ה (ק"ט) דחייב מן התורה על דם שבשלו והסוגיא דהקומץ היא דלא כהלכתא עיין שם בבית יוסף:

ולענ"ד קשה, להחליט בדעת הרמב"ם דדעתו דדם שבשלו אסור מן התורה וחייבין עליו, דהנה דם שבשלו מסתמא הוא קרוש והרמב"ם פסק בפרק א' מהלכות טומאת אוכלין דדם הקרוש לא אוכל ולא משקה יעו"ש בהלכה י"ט ולמד כן מהתוספתא כמבואר בכ"מ וכיון דבטל דם הקרוש מלהיות אוכל איך אפשר שחייב על אכילתו, והנה במנחות שם בפרק הקומץ רבה אמר זעירא בשם ר' חנינא דדם שמלחו אינו עובר עליו משום דכיון שמלחו נפיק ליה מתורת דם וכן בדם שבשלו ג"כ נפיק מתורת דם וא"כ ראינו בזה דנפיק מתורת דם אינו עובר עליו וא"כ בדם הקרוש שפסק שאינו אוכל ודאי נפיק מתורת דם, וא"כ אף דכתב הב"י דהרמב"ם מדחה להסוגיא דפ' הקומץ רבה מהלכה אבל א"א לחייבו מטעם שהדם הוא קרוש ודם הקרוש אינו אוכל, ולומר דמחלק הב"י לדעת הרמב"ם בין דם שבשלו והוא צלול לדם שבשלו והוא קרוש דבדם שהוא צלול דווקא מחייב אין סברא לומר כך דהרי לא שמענו בשום פוסק לחלק בהכי לדעת הרמב"ם, ואמנם אין מזה ראיה לסתור דעת הב"י דהרי אפשר לחלק בין טומאה לאיסורים דבטומאה אמרינן בקרוש בטל מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה אבל באיסורים אף דקרוש לא יצא מכלל האיסורים, דהנה במוסק שנשתנה לגמרי מכדמעיקרא, דמעיקרא היה דם ואח"ז נעשה מוסק ואינו ניכר בו שום מראה מדם היה חושש הרז"ה לאוכלו כמבואר בהרא"ש פרק כיצד מברכין סימן ל"ה ובמ"א סי' רט"ז סעיף קטן ג' מכש"כ בדם הקרוש ודאי אסור כדמעיקרא דהרי לא נשתנה כלל:

וכדברינו מצאתי בירושלמי בכמה מקומות ואחד מהן בירושלמי מעשר שני פ"ב בהלכה ראשונה והובא קצת בתוספות שבועות (דף כ"ג) ד"ה גמר וזה לשון הירושלמי מנין שהשתיה בכלל אכילה ר' יונה שמע לה מן הדא על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא יאכל דם במה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימין כמות שהיא והתורה קראתו אכילה ומקשה הירושלמי והתני המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו הרי זה חייב מה עבד לה ר' יונה, ומשני אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין מבואר בירושלמי כדברינו דאיסורים וטומאה שני ענינים נפרדים כי אע"ג שלענין טומאה לא הוי אוכל מ"מ לענין איסור שפיר מיקרי אוכל ולא משקה וחייבין עליו, וא"כ שפיר ניחא מה שאמר הרמב"ם דם הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה ודברי הבית יוסף נמי נכונים מה שפירש בדברי הרמב"ם דדם שבשלו אסור מן התורה וכשיטת רש"י:

אמנם לפי המתבאר יסתער קושיא גדולה על התוס' במסכת שבועות שהביאו ראיה מן הירושלמי הנ"ל דשתיה בכלל אכילה וכס"ד דר' יונה דלא אפשר לאוקמי כל נפש מכם לא תאכל דם על דם שקרש משום דדם הקרוש לאו אוכל הוא וזהו פלא הלא הירושלמי מסיק תיכף דזה ששנינו דם הקרוש לאו אוכל הוא זהו לענין טומאת אוכלין ולא לענין איסורין וא"כ שפיר מצינו לאוקמי הפסוק דכל נפש מכם לא יאכל דם דמיירי בדם הקרוש דלענין איסורין דם הקרוש אסור ככל דם דעלמא וחלילה לומר דהתוספות ראו הס"ד דהירושלמי ולא ראו מסקנת הירושלמי ועוד קשה לי למה לא הביא הרמב"ם להאי דינא דהקפה את הדם ואכלו חייב ודין החלב מצאתי ברמב"ם אף שאינו מבואר כ"כ מ"מ איתא להאי דינא ברמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות ודין דהמחהו נמצא גם בחמץ בהלכות חמץ ומצה והאי דינא דהקפה את הדם לא מצאתי בשום מקום ברמב"ם וחפשתי בספרים ומצאתי דהרגיש בזה הרדב"ז בתשובותיו ולא תירץ בתירוץ מספיק ואין לי כעת ספר תשובת הרדב"ז להעתיק תירוצו, ומחמת אלו הקושיות החמורות נלענ"ד דבר מחודש מאד בדעת הרמב"ם נגד דעת רבינו הב"י, ואך תחילה נעתיק הסוגיא דמנחות ואח"ז נבוא לתוכן ישוב דעת הרמב"ם והתוספות שעמדנו על דבריהם הקדושים, והכי איתא שם גופא אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתא איתביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני לא קשיא כאן שהקפה באור וכאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר, ופריך הש"ס בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי דהא בעיא מיניה ר' מני מר' יוחנן דם שקרש ואכלו מהו אמר ליה הואיל ונדחה ידחה אישתוק אמר ליה דילמא ודאי כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות וע"ש ברש"י בחטאות החיצונות חייב בהקפה את הדם הואיל וראוי לכפרה בקדשים ובשל חולין נמי. וזעירא דאמר אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות מיירי כגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דצריך לזרוק הדם וזה אינו ראוי לזריקה להכי אינו עובר עליו אמר אדכרתן מילתא דאמר רב חסדא דם שקרש בחטאות ואכלו חייב ולקח ונתן והאי בר לקיחה ונתינה הוא בחטאות הפנימיות ואכלו פטור וטבל והזה אמר רחמנא והאי לאו בר טבילה והזאה הוא ורבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות אמר רב פפא הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות וע"ש ברש"י, והנה משמעות הסוגיא מוכח כדברי רש"י דדם שבשלו חייבים עליו מן התורה דהרי רבא שהוא בתרא סבר דאף בחטאות הפנימיות דבעינן זריקה מ"מ חייב הואיל וכנגדו ראוי וא"כ אף בנקרש על ידי האור נמי ראוי בחטאות החיצוניות דראוי לנתינה באצבע אף בקרש ע"י האור וכבר נתעוררו בזה הגאון כריתי ופליתי ביורה דעה סימן ס"ט ובשאגת אריה החדש ות"ל כוונתי לדבריהם בתירוץ שיטת רש"י ואין רצוני להאריך בזה אחרי כי כבר כתובים הדברים על ספר:

ואף אחרי כל התירוצים על שיטת רש"י קשיא טובא כל הסוגיא דמשמעות הסוגיא וכן פירש רש"י ושארי מפרשים דזה שפטרו דם שמלחו ודם שבשלו הוא מטעם שאינה ראויה לכפרה, וע"ז קשיא אנה מרומז בתורה שהדם שאינו ראוי לכפרה אינו אסור ואדרבה כל הסוגיות בכריתות (דף ד' ע"ב) אמר רבא שלשה כריתות האמורות בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם התמצית ושם הובא ברייתא דר' יהודה מה תלמוד לומר כל דם להביא דם חולין ודם התמצית, ועוד אמר רבא שם חמשה לאוין האמורין בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם איברין ואחת לדם התמצית מפורש בכל הנך סוגיות דדם שאינו ראוי לזריקה חייבה תורה ויחוד לאוין כדי לחייב על כל מיני דמים וא"כ איך אפשר לפטור על דם הקרוש ועל דם המבושל מחמת שאינו ראוי לכפר על המזבח, ומה איכפת לן אם אינו מכפר על המזבח וכי עדיף מדם האיברים ודם התמצית ודם הכיסוי ובפירוש שנינו במשנה פרק דם שחיטה דעובר בלאו אף על דם בצים ודם חלב ודם הטחול וכל הנך מיני דמים מעולם לא היה ראוין למזבח וכבר רצה הרשב"א בחידושיו ובמשמרת הבית לומר דכ"ז אינו אלא בדם קדשים בעינן ראוי לכפרה ולא בדם חולין, אבל כל המפרשים לבד הרשב"א לא סבירא להו הכי. וטעמא בעיא אליבייהו למה בעינן דווקא שיהיה ראוי לכפרה ועיין רשב"א בחידושיו פרק כל הבשר בד"ה רב דימי מתני איפכא:

ומצאתי בעז"ה מקום לפרש הסוגיא דמנחות עפ"י דברי הירושלמי בנזיר פרק שלשה מינין בה' א' והכי איתא שם רבי מיישא שאל לר' זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה בפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דנחלקו בחלקו לאבר מן החי בפיו דר' יוחנן מחייב משום דנהנה גרונו בכזית וריש לקיש פוטר דהנאת מעיו בעינן, אמר ליה ר' זעירא לר' מיישא תמן דבר שיש בו איסור וטומאה דהנה אבר מן החי לבד איסורא יש עליו טומאה דאבר מן החי מטמא טומאה חמורה ואינה צריכה הכשר מקום שבטלה טומאתו בטילה איסורו ברם הכא יש כאן איסור ואין כאן טומאה, הרי מצינו תלמוד ערוך דר' זעירא סבר דבדבר שיש בו שני דברים איסור וטומאה ובטלה טומאתו ממילא בטל איסורו וזה שלא כדעת הירושלמי דמעשר שני שהבאנו בפתיחת דברינו דסבר בדם שקרש דאינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ולענין איסור באיסורא עומד כתחילה ור' זעירא ורבי מיישא לא סבירא להו הכי, ולפ"ז נוכל לומר דר' זעירא דש"ס בבלי שאמר בפרק הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו דנפיק ליה מתורת דם לטעמיה אזיל דסבר דבכל דבר שיש עליו איסור וטומאה אם בטלה טומאתו בטלה איסורו ובדם שבשלו ובדם הקרוש דפסקינן דאינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ממילא בטל ממנו. האיסור לגמרי ואם אפילו דר' זעירא דש"ס שלנו אינו האי ר"ז דש"ס ירושלמי נזיר ובפרט דהכא אמר משום ר' חנינא אבל מ"מ בשיטת ר' זעירא דהתם אזיל האי סוגיא דפ' הקומץ רבה, וע"ז הקשה אביי מברייתא דהקפה את הדם ואכלו דחייב כמו שמקשה הירושלמי דמעשר שני על ר' יונה דהתם שהעתקנו לעיל ומתרץ בש"ס דילן דלא קשיא דכאן בהקפה באור והברייתא דהקפה את. הדם דחייב מיירי בהקפה בחמה ומשום דבחמה הדר לקדמותו ופירושו דהש"ס בהאי סברא דהדר ולא הדר נ"ל ברור דזהו פירושו עפ"י דברי הר"ש במעשר שני דהקשה שם הרבינו שמשון למה לא משני הש"ס במעשר שני לחלק בין הקפה באור להקפה בחמה כמו שמתרץ בהקומץ רבה ותירץ הר"ש שם משום דקתני דם שקרש וקרש משמע ממילא ועוד תירץ הר"ש דקתני סיפא חישב עליו לאכילה מקבל טומאת אוכלין ובהקפה באור לא מהני מחשבה כך מבואר מדברי הר"ש אף שאינם מפורשים כ"כ מבואר מדבריו דבהקפה באור לא מהני מחשבה ובטל מתורת אוכל לגמרי אך התם בירושלמי דמעשר שני לא אפשר לתרץ כן משום דהברייתא לא משמע הכי אבל מאי דמתרץ הש"ס לדר' זעירא שפיר מתרץ דר' זעירא מיירי בהקפה באור ובאור בטל ממנו תורת מאכל לגמרי ונפקע ממנו האיסור אבל הברייתא מיירי בהקפה בחמה יוכל לחזור לקדמותו וגם אם מחשב עליו לאכילה הוי אוכל ולהכי חייב וע"ז מקשה שפיר אף דהקפה בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי דהא בעיא מניה ר' מני מר' יוחנן דם שקרש ואכלו מהו ואמר ליה הואיל ונדחה ידחה ולשון שקרש הוא ממילא כמו שכתב הר"ש וא"כ היה תשובת ר' יוחנן על הקפה בחמה דפטור משום דהואיל ונדחה ידחה דליכא למימר דשם היה המעשה בהקפה באור דהרי שאלתו דר' מני היה בדם שקרש שהוא ממילא נקרש, והא דקתני בברייתא הקפה את הדם ואכלו חייב, ע"כ ליתא להאי ברייתא משום הא דאמרינן בירושלמי נזיר דכל דבר שיש בו איסור וטומאה אם בטלה טומאתו בטלה איסורו וכס"ד דר' יונה בפ"א דמעשר שני ואישתוק ומכאן יש להביא ראיה דלא כהרז"ה לענין מוסף המובא במ"א סימן רט"ז משום דהואיל ואידחי אידחי] ונ"ל דשתק משום דהיה לו ספק בדבר אם נקרש בחמה שייך לומר הואיל ופרח ממנו טומאה בטל גם האיסור הואיל דלא פרח מזה הטומאה לגמרי דהרי אם מחשב עליו לאכילה הרי מקבל טומאה וגם שלא ידע לתרץ דברי ר' יוחנן שאמר הואיל ונדחה ידחה ואמר ליה אף דסברא זו אם פרח ממנו הטומאה פרח גם האיסור בדם שהקפה בחמה ספוקי מספקא לך כ"ז אפשר לספק בדם חולין או אף בקדשים בחטאות החיצונות שראוי לכפרה ולא נתבטל מזה מצותו לא נתבטל איסורו אבל בחטאות שדמם נזרקים בפנים ובטל מזה מצותו לגמרי בזה ודאי אמרינן הואיל ונדחה ידחה וא"כ ניחא הברייתא דמחייב בהקפה את הדם ואכלו, ומעתה אין אנו צריכין לומר דלר' יוחנן אדחייא הברייתא דהקפה כו' והסבר הדבר לחלק דהיכא דבטל מצותו בטל איסורו נ"ל אע"ג דבשארי מיני דמים כגון נפסל ביוצא או שנפסל בשקיעת החמה וכדומה כמה מיני פסולין שהדם אינו ראוי לכפר ומ"מ חייבין עליו ולמה דם שנקרש בחמה משונה מכל מיני דמים שנפסלו נ"ל פשוט דעצם הטעם דדם שבשלו אינו עובר עליו לא משום דאינו ראוי לכפר אלא עיקר טעמו משום דנפסל מתורת אוכל וכנבילה סרוחה דהתורה התירתו ודם שאינו ראוי לאכילה נקרא פירשא בעלמא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ט"ו שליא של נבילה הרי היא כפרש וכרעי ואינה מטמאה כנבילה ואם חשב עליו לאכילה מתטמא טומאת אוכלין וזהו כמתניתין סוף פ' המקשה חשב עליו מטמא טומאת אוכלן אבל לא טומאת נבילות, ולכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה' השליא שיצאת עם הולד אסורה באכילה והאוכלה פטור שאינו בשר, הרי מפורש דאפילו בזה שמחשבה מועלת לשוינהו אוכל מ"מ פטור אם אכלו ולית ביה איסור נבילה ולדעת הראב"ד בהשגות שם הוי היתר גמור וכמו כן נ"ל לענין דם הקרוש שאינו עובר עליו הוא מטעם דנעשה פירשא בעלמא ולכן לא שייך בשארי מיני דמים שאינם ראוים לכפר לומר שאינו עובר עליו דהתם הוי אוכל וראוי לאכילה ודאי חייב עליו ואך בדם הקרוש דאין זו מאכל ואינו ראוי לאכילה לכן פטור:

והנה בהקפה באור נתבטל מתורת אוכל לגמרי אבל בהקפה בחמה דאינו בטל מתורת אוכל, ועוד ראוי קצת לאכילה אז אם בחטאות הפנימיות דאינו ראוי עוד למצותו ובטח כיון דאינו ראוי למצותו ודאי לא אחשביה עוד ויזרקה לאשפה לנחל קדרון אז פטור על האי דם אבל בחולין או בחטאות החיצונות שראוי לכפרה א"כ חשוב עוד הדם בעיניו שלא יזרקנו לאשפה ולכן חשוב אוכל, ומעתה מובן היטב סברת ראוי לכפרה בדמים אף שאנו חייבים על הרבה מיני דמים שאינם ראוים לכפרה דהכא בנקרש משונה מכל מיני דמים ומבואר היטב סברת חטאות החיצונות וסברת חטאות הפנימיות דבחטאות החיצונות חשוב עוד הדבר בעיני הבעלים ובחה"פ בטלה החשיבות מכל וכל ורבא דידיה אמר דאף בחטאות החיצונות א"כ כיון דבכזה לא בטלה החשיבות כמקום אחר ממילא אף כאן דאינו ראוי לכפרה חייב כמו שחייב בכל מיני דמים שאינו ראוי לכפרה, כמו כן הכא אע"פ שהקפה הדם מ"מ לא בטלה חשיבותו והוי אוכל וחייבים עליו, וכן פסק רש"י כדפרשנו לעיל בטעמיה דרש"י ורב פפא הוסיף דבר גדול לפי סברת רבא דאף דהדם נקרש בחמה מ"מ לא בטיל חשיבותו וחייבין עליו, הלכך אף בדם החמור שקרש שהוא אינו ראוי לקרבן כפירש רש"י ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור שאין קרבן בטמאין אפ"ה חייב ע"כ לשון רש"י, וכתב ע"ז הגרע"א בגליון הש"ס נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חדוש דאף דאין קרבן בטמאים ובודאי דהכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב בקרוש. אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש רב פפא הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים ובין טהורים חייבים על דמו ובאמת היא קושיא גדולה וגם רבינו הגדול בשאגת אריה בתשובותיו החדשות ג"כ הקשה קושיא זו ונשאר בקושיא, ולפי דברינו ניחא דבאמת רב פפא דוקא דם חמור שקרש אתא לאשמועינן וחידושו הוא על זה שהדם הוא קרוש וא"כ הוי נפסל מאוכל ובכאן אין שייך לומר שחייב משום דבכנגדו ראוי דדוגמתו ליתא כלל דדם טמאים לא הובא מהם לכפרה לעולם, ומ"מ אמרינן הואיל דבכנגדו ראוי פירש אף דאין דוגמתו היא דאין קרבן בטמאים עכ"ז אמרינן הואיל, וזה שכתב רש"י אע"ג כו' דצא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן כוונתו הכל בדם הקרוש היינו בחטאות הפנימיות שייך כנגדו ראוי בחה"ח דדוגמתו הוא ואמרינן הואיל אבל בטמאין בדם הקרוש דאין זה דוגמא שלו כלל לא שייך לומר הואיל כו' ואשמעינן דאמרינן גם בזה הואיל, ומאי דהוכיח הגרע"א דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בעלמא מהיכא תיתי לא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב זה אינו כלום לפי דברינו, דהרי בבהמת חולין שקרש דמו ג"כ דעת זעירא דפטור משום דפרח ממנו הטומאה והוי נפסל מאוכל ובטל ממנו איסורו א"כ לא קשיא מ"ש מבהמת חולין, ואי משום דרב פפא היה יכול לאשמועינן דבר זה בדם החולין, זה ממילא ידעינן מדברי רבא בלתי רב פפא ורב פפא הוסיף דאף בטמאים בדמים קרושים שהוה אמינא בכגון דא אינו שייך לתלות משום דראוי בחטאות החצונות משום דטמאים לא מייתינן קרבן ואשמועינן דגם בזה אמרינן האי הואיל כיון דיש מקום דדם קרוש לעולם חייבין עליו ותרצנו קושיא גדולה, וכל דברינו הכל סובב והולך בדם הקרוש בחמה אבל בקרוש ע"י האור בכזה ודאי פטור דבטל מתורת אוכל לגמרי דטבע הדם בבישול ע"י האור ונעשה קרוש שאז אינו ראוי לאכילה ואם אינה נעשה קרוש רק הוא צלול אז הוי אוכל ואפשר דחייבים עליו ואף דזעירא קאמר סתם דם שבשלו משמע אף בצלול וכמו שאמר רב יהודה משם זעירא דגם דם שמלחו אינו עובר עליו מ"מ מסוגיות הגמרא דאקשי מהברייתא דהקפה את הדם וכל המימרות דר' יוחנן ורבא הכל מיירי בקרוש ולא בצלול וגם כי הש"ס לא העתיק כלל מימרא דרב יהודה לפלפל עליו נראה דכל סוגיות הש"ס הכל סובב והולך רק על קרוש ולא על צלול ועל קרוש איכא למימר כדפרשנו דטעמא דפטור משום דאיפסיל מאוכל ובהקפה באור ודאי איפסיל ובהקפה בחמה היה סברת המקשה לומר הואיל ואידחי אידחי ויצא הש"ס לחלק בין חה"ח לחה"פ משום דהיכא דראוי לו לכפר לא בטיל ליה מתורת אוכל והיכא דאינו ראוי לכפרה מבטל ליה מתורת אוכל וכ"ז שפיר ניחא בדבר שאפשר לומר דאינו ראוי לאכילה ולא בדמים הראוים לאכילה:

והנה לפי דברינו אפשר ליישב מה שהשמיט הרמב"ם דין דהקפה את הדם דחייב, דהנה בהקפה באור הוי פירשא בעלמא והיכא שהוא צלול כבר הזכירו הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו ומבואר משם דדם שבשלו אסור מן התורה, וזהו כדעת הבית יוסף דהרמב"ם סבר דם שבשלו אסור מן התורה אבל לא מטעמיה דהנה הב"י כתב דהרמב"ם מדחי לסוגיא דפ' הקומץ רבה מהלכה ולדברינו אין אנו צריכים לזה דמצינו לומר דהרמב"ם סבר להאי סוגיא דפרק הקומץ רבה ק לא סבר להא דרב יהודה משום זעירא בדם שמלחו אב בדם שבשלו מיירי שם כל הסוגיא בהקפה ובהקפה באור ודאי פטור משום דהוי פירשא ובהקפה בחמה לית ליה דחוין ובפרט בזה שבידו דכבר כתב הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב דהרמב"ם פסק כרב אשי זבחים (ל"ד ע"ב) דכל שבידו לא הוי דחוי, ויש להאריך בפרק זה אך אין כאן מקום לקבל אריך ואם כן שפיר מתיישב מאי דהשמיט הרמב"ם:

ועפ"י הדברים הללו ישבתי סוגיא שלימה בפרק העור והרוטב (דף ק"כ) אשר לכאורה תמוה מאד והכי איתא התם, תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב, ואמרינן שם בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשוביה אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיב ביה והא לאו אכילה היא אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה ותניא נמי גבי חמץ כהאי גוונא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואמרינן בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות השותה ותניא נמי גבי נבילת עוף טהור כה"ג המחהו באור טהור בחמה טמא והוינן בה אכילה כתיב ביה ומשני ג"כ כהאי תירוצא דנפש לרבות השותה ושוב עשה שם גמרא צריכות על הנך תלתא על חמץ וחלב ונבילת עוף טהור, וקשיא לי טובא אמאי לא עשה צריכותא גם על דם וגם קשה למה לא אמר הטעם דחייב בהקפה את הדם משום הנפש לרבות דהרי בדם נמי כתיב נפש דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם. אמנם לפי דברינו דלעיל דדם הקרוש הוי פירשא בעלמא, א"כ לא אתרבי הקפה את הדם מנפש רק משום דאחשביה וכן לא עשה צריכותא מדם ג"כ מהאי טעמא דלא ילפינן כלל לדם שהקפה מן הפסוק:

ומיושב בזה מה שהביאו התוספות הסד"א דירושלמי דילפינן לשתיה בכלל אכילה מן הפסוק דכל נפש מכם לא יאכל דם ולא הביאו הסוף דשם דמסיק דטומאה ואיסורין לא ילפינן זה מזה, ואפשר דהתוספות סמכו א"ע על הירושלמי דנזיר וכפי דברינו גם סוגיות הש"ס שלנו בשיטה זו דהיכא דבטלה טומאתו בטלה איסורו והכל ניחא בעז"ה וקיימנו לכל דברי הראשונים הרמב"ם והתוס' וגם דברי הב"י מקויימים:

אבל ראיתי אחרי העיון דזה שכתבתי להשוות ש"ס דילן להירושלמי דנזיר ליתא וגם בפשט הירושלמי אף דהפ"מ והק"ע פירשו בדברי הירושלמי דבטלה טומאתו פירושו שאין לו טומאה לאבר מן החי אם נחלקה האבר אבל ל"נ פירוש אחר בזה שאמרו בטלה טומאתו בטל איסורו כאשר יבואר לפנינו בעזהי"ת, וגם קשה לפי דברינו דהש"ס שלנו אזיל בשיטת הירושלמי דנזיר אם כן למה דווקא בדם הקרוש שנפסלה מאכילה הא התם באבר מן החי שחלקו בפיו לא נפסל מאכילה ומ"מ אמרינן בטלה טומאתו בטלה איסורו ועוד קשה הא התם באבר מן החי שנחלקה בפנים הא ר' יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר והלכה כר' יוחנן וא"כ דר"ז דקאמר דלא דמי ענבה לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש א"כ אף ריש לקיש מחייב בענבה, וכל הסוגיא דמנחות הוא אליבא דר"י כדבעי ר' מני מר' יוחנן ור"י לא סבר כלל דהיכא דבטלה טומאתו בטלה איסורו:

ובזה שאמר ר"ז בירושלמי תמן דבר שיש בו איסור וטומאה בטלה טומאתו בטלה איסורו נלענ"ד דבטלה טומאתו דנקט היינו לטמא אחרים דהנה בדוכתי טובא שבת (דף צ"א) ובפסחים (דף ל"ג ע"ב) ובזבחי' ובמנחות פליגי רש"י ותוספות רש"י סבר דאוכל כל שהוא מקבל טומאה ותוספות סברי דווקא כביצה מקבל טומאה ולטמא אחרים כו"ע סברי דבעינן שיעורא כביצה אמנם אבר מן החי מחמת חשיבותו דהוי אבר מטמא כמו שהוא אבל אם נתחלק האבר שוב אין כחו לטמא אחרים וכדאיתא במסכת חולין (קכ"ח ע"ב) מאי איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבילה איכא בינייהו בשר הפורש ממנו דאלו בשר הפורש מן החי אינו מטמא ומאבר מן הנבילה מטמא וכן הוא לענין האבר עצמו שנתחלק נמי הכי הוא דאין כחו עוד לטמא אחרים וזה שאמר ר"ז תמן בטלה טומאתו היינו לטמא אחרים ובטלה איסורו וברור הדברים דר"ל לשיטתו דסבר חצי שיעור מותר מה"ת דאין זה דבר חשוב וחשיבותא דראוי להצטרף לא סבר ריש לקיש ולהכי בטלה טומאתו דאזיל החשיבות ממנו וממילא פטור דאין בו כשיעור דהנאת מעיו בעינן וא"כ אין זה ענין לדם שבשלו דהתם דנעשה חצי שיעור ונעשה מן התורה היתר גמור וא"ת כיון דהוי חצי שיעור א"כ לא צריכינן לטעמא דבטל טומאתו בטל איסורו אך אפשר דזה אמר לחלק בין אבר מן החי לענבה אבל עיקר טעמיה משום דהוי חצי שיעור, אמנם איך שיהיה לא דמי הירושלמי לסוגיא דפרק הקומץ רבה כי בטלה טומאתו דהתם פירושו לטמא אחרים וזה ברור, אמנם אע"ג דהוכחנו דהש"ס שלנו לא אזיל בשיטת הירושלמי דנזיר מ"מ אפשר שזה שפירשנו בטעם דם הקרוש משום דאיפסול מאכילה זה אמת ואם זה אמת מיושב הכל כדפרשנו לעיל וה' הטוב יאיר עינינו במאור תורתו ועבודתו:

וראיתי בשאגת אריה החדש הביא שני ראיות דדם דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן, ולפי דברינו שהארכנו לעיל דדם הקרוש באור הוי פירשא בעלמא נסתרים ראיות השאגת אריה מכל וכל ונעתיק ראיותיו ראיה ראשונה דאמרינן בש"ס יומא (נ"ט) ובמסכת מעילה (דף י"א) אין מועלין בדמים דברי ר' מאיר ור' שמעון וחכמים אומרים אין מועלין בהם עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהם מנה"מ אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא דבי ר' שמעון תנא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, ור' יוחנן אמר אמר קרא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה, ופריך הש"ס ואימא איפכא ומשני אין לך דבר שנעשית בו מצותו ומועלין בו ושם כו' עד סוף הסוגיא והני תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה אבל מפגול לא צריך קרא למעוטי משום דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול ודם עצמו מתיר הוא ע"כ לשון הסוגיא, ופירש רש"י למעוטי מנותר שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג כדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת, והקשה השאגת אריה הרי ידוע דר' שמעון סבר אין איסור חל על איסור וא"כ למה לי הנך פסוקים למעוטינהו דלא חל איסור נותר ואיסור טומאה על הדם הלא בלא הפסוקים ידעינן דלא חל איסור נותר ואיסור מעילה וטומאה על הדם משום דאין איסור חל על איסור, וע"כ דמיירי בדם מבושל דפקע איסור דם והוה אמינא דחייב משום נותר ואתא קרא למעוטינהו ומכאן ראיה דהעיקר כדעת התוספות דדם שבשלו הוא מדרבנן ומדאורייתא מותר לגמרי זהו תורף דבריו, ולדבריו מה שכתב רש"י שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא משום דם א"כ חייב הוא משום דם, ההכרח לדבריו לומר דזה שרש"י מחייב משום דם זהו משום דרש"י לטעמיה אזיל דדם שבשלו אסור מן התורה:

והנה לדברינו דדם הקרוש באור הוי פירשא בעלמא א"כ אין עליו שום איסור דעפרא בעלמא היא ואיך אפשר לחייבו אם אכלו בטומאת הגוף דצריך קרא למעוטינהו והרי מפורש במתניתין פרק כל הפסולים (דף ל"ה) השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב ומן הקיפה ומן האלל ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרנים והטלפים חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר ואין חייבין עליו משום נותר ופגול וטומאה הרי מפורש דזה שאינו ראוי לאכילה אינו חייבין עליו משום נותר וכן הוא בדם שבשלו דנפיק מתורת דם ולאו אוכל הוא א"כ אין עליו שום חיוב כלל:

עוד הביא ראיה מסוגיא דכריתות (דף ד') תניא כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין בו אלא אזהרה אחת ומ"ש חלב שלוקה שתים בלא היקשא ומשני בגמרא דכתיב ביה תרי קראי כל חלב וכל דם לא תאכלו ועוד כתיב כל חלב שור וכשב ופריך דם נמי בלאו היקשא נילקי שתים דכתיב ביה תרי לאוין כל חלב וכל דם לא תאכלו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה אלא אימא מה חלב לוקה ג' אף דם לוקה ג' ופריך מ"ש חלב דלוקה ג' דכתיב הדין תרין לאוין ולאו דזרות הא תלתא דם נמי, איצטריך סד"א הואיל ואתמעיט דם מטומאה ליתמעט מזרות קמ"ל היקשא ורש"י גריס שם הואיל ואיתמעיט ממעילה, והנה ר' יהודה דמחייב משום זרות אדם ע"כ או דסבירא ליה איסור חל על איסור ע"י כולל דמיגו דחל איסור זרות על הבשר חל נמי על הדם אע"ג דאסירא וקיימא משום דם וכן הא דמחייב משום זרות אחלב ע"כ נמי משום כולל הואיל דחל זרות אבשר חל נמי על החלב דבוולדות קדשים ליכא לאוקמי ונימא דסבירא ליה לר' יהודה וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים כדמוקי אליבא דר"ש בסוף פרק דם שחיטה דאיסור זרות אינו חל עד אחר שחיטה וזריקה דפקע איסור מעילה וחל איסור זרות כדאמרינן במסכת יבמות פ' ד' אחין יעו"ש, וע"כ דחל איסור זרות ע"י כולל או דס"ל במוקדשין איסור חל על איסור ואיסור זרות חשיב ליה כאיסור מוקדשין לחול על איסור אחר וא"כ לר"ש אליבא דמ"ד התם דאף בקדשים סבר אין איסור חל על איסור איך חייב משום זרות על דם ומזה הוכיח השאגת אריה דדם שבשלו הוא מדרבנן ומיירי בדם שבשלו וחלה עליו זרות וחייב משום זרות לחוד, ולדברינו דדם שבשלו לאו אוכל הוא א"כ אי אפשר לחייבו משום זרות וכדפרשנו לעיל, כלל הדברים חידשנו בעזרת השם יתברך בזה דברים מחודשים אשר עוד לא העיר בזה שום חכם בעולם ואנא ה' אל יציל מפינו דבר אמת:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה