אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן כג
רבינו הגדול בספר ים של שלמה על מסכת חולין בפרק ב' חקר מאי דקיי"ל דלשחיטת חולין לא בעינן כוונה לשחיטה, מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לשם שחיטה המכשרת רק לנחור ולעקור אם השחיטה כשירה, והעלה דהשחיטה אסורה. הובאו דבריו בספר פמ"ג סי' ג' סעיף קטן א' בשפתי דעת יעו"ש, וגאון אחד מגדולי דורינו הקשה על המהרש"ל אי איתא דאם מכוין בפירוש שלא לשם שחיטה הוי כנחירה או עיקור ואין זו שחיטה המכשרת א"כ מאי פריך הש"ס בפרק כסוי הדם (דף פ"ה) רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא אתא לקמיה דרבי אמר ליה שקיל עופא ושחיט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה ופריך הגמרא והיכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו, ולדברי הרש"ל מאי קשיא ליה להש"ס דילמא כיון בפירוש שלא לשם שחיטה וגם למה לן התקנה דנוחרו או עוקרו אפילו אם אינו נוחר או עוקר נמי אינו צריך לכסות משום דכוונתו בשעת שחיטה היה בפירוש שלא לשם שחיטה:
ולע"ד לא קשה מידי דהן אמת דדעת מהרש"ל דאם מכוין בפירוש שלא לשם שחיטה המכשרת אין זו שחיטה זהו לענין הכשר אכילה דלא מתכשיר לאכילה בשחיטה זו אבל לא לענין כסוי דכסוי ודאי מחויב אף אם מכוין שלא לשם שחיטה המכשרת וראיה לדברינו, דהנה עובדא זו איתא בירושלמי מעשר שני פרק ה' הלכה ה' על רב דרב הוה ליה כיתן ולקח שאל לרבי חייא רובא מהו מיכס צפור ומגבלה אדמיה בזרע כיתן פירוש ומגבלה כמו שאמרו בש"ס דילן על העושה עיסה נקרא מגבל והיינו שמערב הדם בין הפשתן וזהו כמו גיבול עיסה ואמר ליה רבי חייא נבלה ומקשה הירושלמי ולמה לא אמר ליה טרפה ומשני בגין דר"מ דר"מ אמר טריפה חייבת בכיסוי והנה בש"ס שלנו קאמרו אמוראי רב דימי אמר צא טרוף אמר ליה ורבין אמר צא נחור אמר ליה ומסיק הש"ס דלא פליגי רבין ורב דימי ולא משני הש"ס שלנו כשנוי דהירושלמי דלא א"ל צא טרוף משום דר' מאיר, ובאמת קשה איך חשש לדר' מאיר אחרי דסתם רבי המשנה כר"ש בכיסוי הדם, ולכן נ"ל לומר דהש"ס שלנו לא פליג עם הש"ס ירושלמי ושניהם בחדא שיטתא דבין בנחירה ובין בטריפה פטור מכיסוי ואך זה שאמר בירושלמי ולמה לא אמר ליה צא טרוף כוונתו לא שיעשה אותה טריפה מחיים כדאמר בש"ס שלנו כי על זה לא היה משני ליה משום דר"מ דבטריפה גמורה אין אנו חוששין לדברי ר"מ להצריך כיסוי, אך כוונת הירושלמי ולמה לא א"ל צא טרוף ע"ד שפסק המהרש"ל שיכוין בפירוש שלא לשם שחיטה המכשרת וע"ז סלקי שפיר תירוצא דהירושלמי דמשום דר"מ שאמר טריפה חייבת בכיסוי וכוונתו נהי דלא חיישינן לדר' מאיר מ"מ באופן זה ודאי חיישינן לדר' מאיר משום דאינו ניכר כלל שזהו שחיטה שאינה ראויה כי מי יודע מחשבתו ודיבורו ולהכי בזה צריכינן לכל הפחות כסוי מדרבנן מפני הרואים ובאמת אפילו אם יכסה ג"כ יוכל לבא מזה קלקול שיאמרו שחיטה גמורה היא ומותר לאכול משחיטה זו ולהכי נתנו עצה ההוגנת שלא יצמח מזה שום קלקול, העצה בזה שינחור או יעקור ויצאנו בזה מידי כל החששות ודבר זה נכון שהשווינו שני התלמודים שלא יחלוקו זע"ז:
עוד היה נראה לפי הירושלמי ששאל רב מר' חייא מהו מיכס צפור ומגבלה, אם כן לא שאל עצה איך מצילים את הכיתנא רק שאלתו היה לדינא אם מותר למיעבד כהאי למיכס צפור דמספקא ליה לרב משום כסוי א"כ אפשר לומר דזה גופא היה שאלתו אם שפיר דמי למיעבד כהרש"ל שישחוט בפירוש שלא לשם שחיטה המכשרת ובש"ס שלנו לכאורה לא אפשר לפרש כן דמלשון הש"ס שלנו מורה דשאלתו היה לעצה איך מצילים את הפשתן מהתולעת אבל בירושלמי מפורש ששאלו מהו מיכס צפור א"כ שאלתו היה בשביל הכיסוי וע"ז לכאורה קשיא מי לא ידע המשנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות ומה זה ששאלו, אבל אם נאמר דשאלתו היה אם שפיר למיעבד כהרש"ל ניחא מאד שאלת רב לר' חייא רובא דבכגון דא אפשר לאסתפוקי והשיבו ר' חייא דצריך לנבלה וע"ז מקשה למה לא אמר ליה צא טרוף היינו שיכוין לשחוט שלא לשם שחיטה המכשרת וע"ז משני שפיר משום דר' מאיר כו' וכדפרשנו דאף להרש"ל שאין זה שחיטה המכשרת לאכילה מ"מ כסוי בעינן מדרבנן ואפשר מן התורה דזה לא נקרא שחיטה שאינה ראויה לגמרי ואף דזה שפרשנו לדברינו כי בעובדא דהרש"ל בעינן כיסוי הרי היא אליבא דכ"ע ולא דוקא לדר' מאיר ולמה אמר בירושלמי משום דר"מ כבר פרשתי לעיל לדברינו שהכוונה בכגון זה אנו חוששין לדר' מאיר היינו גם רבנן חשו בזה לדברי ר' מאיר, וגם זה נכון מאד:
ובעצם הקושיא שהקשה הגאון הנ"ל אמאי לא נתנו עצה לר' חייא לשחוט שחיטה שאינה מכשרת אין דעתי נוחה מקושיות כאלו להכריח מהקושיות הללו דינים מחודשים, חדא כי נכלל בדבריהם גם זה ועוד אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזול, ומחמת קושיות כאלו אין זה הוכחה נגד הדין כלל ואפשר כוונת הגאון היה לפלפולא בעלמא:
ובעיקר דינא של הים של שלמה מצאתי שנחלקו בזה אבות העולם הרא"ה בבדק הבית והרשב"א במשמרת הבית והובאו דבריהם בש"ך יו"ד סימן ד' סעיף ה' ובט"ז שם סעיף ד' על הדין המפורש בש"ע שם סעיף ד' ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם לא אסרה שודאי לא כיון אלא לצערו, וע"ז הביא בשם הר"נ דאיכא למ"ד דבאכילה אסורה דאף דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו השוחט בהמת חבירו לשם הרים דאינה נאסרת משום תקרובת עכו"ם מ"מ באכילה אסורה דאף דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנהי דלא אסרה אבל נא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאליה והדברים נובעים מדברי הרא"ה בספר בדק הבית והקשו על הרא"ה הרבה קושיות במשמרת הבית ובש"ך שם ובנקודות הכסף, ואנכי הצעיר מעולם תמהתי על הר"נ והרא"ה דנהי דלא היה כוונת השוחט לשם שחיטה מכל מקום אמאי אסור באכילה הא שחיטת חולין לא בעיא כוונה לשחיטה והוי כמי שנשחטה בלא כוונה וצריך להיות שחיטתו כשירה ולא דמי לנפלה בעצמה דפסולה דהתם בנפלה בעצמה לא באת מכח אדם ואנן כח גברא בעינן לשחיטה אבל הכא דשחט בהמת חבירו לעכו"ם ואין בכחו לאוסרה אי משום דאמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו או משום דאמרינן לצעורי קא מכוון וא"כ למה אין שחיטתו כשירה לגמרי וזהו דבר פלא, אכן לפי דברי הים של שלמה דהיכא דכוונתו בפירוש שלא לשם שחיטה אין זו שחיטה כלל ניחא שפיר דבריהם הקדושים דהכא כיון ששחטה לעכו"ם וא"כ היה בפירוש כוונתו שלא לשם שחיטה המכשרת ולכן אסורה באכילה, הנה נתבאר דהר"נ והרא"ה סבירא להו דינא דהרש"ל בזה ואין שום דבר חוצץ ביניהם. והרשב"א ודעמיה שחולקים עליהם וסברי דמותר באכילה הרי מפורש בדבריהם הקדושים דאף אם בפירוש מכוון שלא לשם שחיטה מ"מ מותר באכילה ופליאה על הבאים אחרי היש"ש שלא נתעוררו בזה ומקום הניחו לי מן השמים בדבר הזה:
ומה שהקשו כולם על הר"נ והרא"ה מהסוגיא דפרק השוחט (דף מ"א) שמקשה הש"ס על רב עמרם ור' יצחק מהברייתא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ולדברי הרא"ה והר"נ אין זו קושיא דהרי אסור באכילה להכי נקט פסולה ולא אסורה בהנאה, לדעתי העניה כבר תירצה הקושיא היטב הט"ז שם סעי"ק ד' בתשובתו על הב"ח ודברי הנקודות כסף שם בזה תמוהים: