אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן כ

סימן יט

ביאור דין ספיקא דאוריי' מן התורה לקולא או לחומרא ויבואר בזה דברים מחודשים:

הנה ידוע דהרמב"ם פרק ששה עשר מהל' אבות הטומאה הלכה א' כתב שאיסור כל הספיקות מדבריהם וכן הביא הרשב"א בתורת הבית הארוך בשם הרמב"ן יעו"ש בית רביעי שער ראשון והוא בדף ס"ה דפוס וויען וכן הר"נ בסוף פ"ק דקידושין האריך בזה והנראה דדברי הר"נ לקוחים מהרשב"א בתורת הבית הארוך והרשב"א והר"נ השיגו על הרמב"ם מהרבה סוגיות אחד לדעת הרמב"ם למה לן קרא להתיר ספק ממזר הא מן התורה כל הספיקות מותרים, ועוד לדעת הרמב"ם לא יתיישב הסוגיא דפ"ק דחולין דאיבעיא לן מנא לן דאזלינן בתר רובא ואייתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וקשה ניחוש שמא ניקב קרום של מוח וע"כ דאזלינן בתר רובא וכן הביא שם בסוגי' הנ"ל מפרה אדומה ומשחיטה עצמה, ואם איתא לדברי הרמב"ם והרמב"ן דכל הספיקות מותרים מן התורה ומה שאמרו ספק דאורייתא לחומרא זהו רק מדרבנן שחז"ל החמירו בספק שהוא מן התורה ובדבר שהוא דרבנן לא החמירו א"כ מאי ראיה דאזלינן בתר רובא מזה שאנו אוכלין את הפסח דלמא להכי מותר לן לאכול הפסח מחמת דספק טריפה מותר מן התורה, וכן קשיא מפרה אדומה להכי כשירה דאפילו אפשר שהיא טריפה מ"מ כשירה מספק ואף כי לא אזלינן בתר רובא ג"כ כשר ומחמת קושיות הללו השיגו על הרמב"ם והסכימו דספק של תורה מן התורה לחומרא, והנה כל גדולי הדורות הבאים אחריהם האריכו בספריהם לישב דברי הרמב"ם ואנכי איש רש ונקלה אף כי אינני ראוי להתערב בדבריהם אך הואיל דבדברי תורה הרשות נתונה לכל אחד לומר דעתו, לכן גם אנכי אציע אשר העליתי בזה בחמלת ה' הטוב עלי. ומאוצר מתנת חנם חנני העליון יתברך שמו ויתעלה ויתנשא:

ותחילה נבאר דברי הגאונים שהיו לפנינו מקרוב הגאון בחוות דעת כתב כי מצא סוגיא ערוכה כדברי הרמב"ם בסוטה (דף כ"ט) רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל ושם ליכא יתורא אלמא דכל לישנא דקרא משמעותיה על הודאי ולא על הספק, ומזה מוכח נמי דשאני בין היכא דכתיב בתורה בקום ועשה לשב ואל חמשה כגון בכל הלאוין דכתב רחמנא את זה לא תאכל כגון חזיר וחלב אמרינן חזיר ודאי וחלב ודאי לא תאכל אבל ספק יאכל דומיא דדריש הש"ס דהא דכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב הוא שיהיה בודאי כמו דדריש טהור ודאי ולא ספק ובזה מתרץ כל הסוגיות דבפסח שאמרה תורה לעשות פסח בעינן ודאי פסח ולא ספק ולכן אי לאו דאזלינן בתר רובא איך אנו יוצאים בפסח שאי אפשר לבודקו לראות אם היא טריפה כי שמא נקב קרום של מוח ולא אפשר לומר כי מותר מטעם ספק דבמצות עשה אינה יוצא בספק ולכן שפיר הוכיח הש"ס דאזלינן בתר רובא יעו"ש בדברי הגאון בעצמו שהאריך בזה:

ואמנם לענ"ד תמוהים דברי הגאון כי לדבריו כל הסוגיא בסוטה שם תמוה מאד דדייק רב גידל מהפסוקים דוהבשר אשר יגע בכל טמא כו' דיש חילוק בין יש בו דעת לשאול לשאין בו דעת לשאול ולדברי הגאון אין שום ראיה מכאן לדין זה דיש בו דעת לשאול דאפשר לומר דבין יש בו דעת לשאול ובין אין בו דעת לשאול הכל ספק טמא והא דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל אין הטעם משום דיש בו דעת לשאול אלא הטעם משום דבמצות עשה החמירה תורה ולא בלא תעשה, דהנה מצות אכילת קדשים מצות עשה היא, ועבודה היא כמפורש בפרק תמיד נשחט וברמב"ם פרק ל"ד מהלכות מעשה"ק וכן איתא בש"ס בדוכתי טובא ולכן לענ"ד תמוהים דברי הגאון:

ואמנם מצאתי עוד לגדולי המחברים שהעירו מסוגיא זו עיין בשאגת אריה החדש והוכיח מסוגיא זו להיפך נגד דעת הרמב"ם אך גם דברי השאגת אריה תמוהים לעין הרואה ואך היטב אשר דיבר בזה החכם יצחק ב"ר דוד בספר דברי אמת יעו"ש דפוס האלבערשטאט בדף קי"א והכי הביא ראיה דהנה לכאורה הסוגיא דרב גידל תמוה דמאי רומיא דרמי רב גידל כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא כו' דילמא הכי פירושו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דווקא ודאי טמא הוא דמלקינן הא ספק טמא ספק טהור אסור הוא ולא מלקינן ליה וכתיב כל טהור יאכל בשר דווקא ודאי טהור מותר לאכול בשר קודש אבל לא יאכל משום דספק איסורא לחומרא וא"כ אין התחלה לרומיא דרב גידל אלא מוכרח מכאן דסבר רב גידל ספק דאורייתא מה"ת לקולא וא"כ לא אפשר לפרש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי לא יאכל ומלקינן ליה אבל ספק אסור ולא מלקינן ליה משום דהספק מותר לגמרי מן התורה, ולכן שפיר רמי רב גידל דברישא דפסוק קאמר ודאי טמא לא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל ובסיפא דהפסוק אמר דוקא ודאי טהור יאכל וספק טמא וספק טהור לא יאכל ומחלקינן ביה בין יש בו דעת לשאול ואין בו דעת לשאול, ואמנם אע"ג דדברים הללו יקרים מפז ומפנינים, עכ"ז לא יצאנו בזה כל הצורך בענין הקושיות מהספיקות שהקשו הרשב"א והר"נ:

ואנחנו בעז"ה מצאנו בזה דברים מחודשים אך קודם שנבא לתוכן ישובו של הרמב"ם מוכרחים אנו להעתיק דברי הרמב"ם בספר המצות קטן שלו בשרש התשיעי ומה שנמצא שם בדברי הר"י ליאון בספר מגילת אסתר תשובה על הרמב"ן שם, וזה לשון הרמב"ם שם ומה שראוי שיחובר אל זה השרש מה שאני מספרו והוא כי זה שאני אומר שראוי שימנו הענינים המצוה בהם והמוזהר מהם הוא בתנאי שיהיה בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד בכל ענין וענין או ראיה יאמרו אותו המעתיקים שהוא הבדי הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל ענין מהם, אמנם כשהיה לכל אחד כולל ענינים רבים הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו לא כל ענינים שיכלול אותם הלאו ההוא וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו עתה, והאריך הרמב"ם לבאר ולפרש מהו לאו שבכללות והביא לאו דלא תאכל על הדם דדרשו בו חמשה דברים היינו דאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה הוא בלא תעשה ואוכל בשר קדשים קודם זריקת הדם הוא בלא תעשה ולא תאכלו הבשר ועדיין הדם במזרק ואין מברין על הרוגי בית דין וסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום כל אותו היום ואזהרה לבן סורר ומורה ולא יטעום אדם כלום עד שיתפלל ובבאור אמרו בגמרא בסנהדרין על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו, וע"ז השריש הרמב"ם דאין ראוי שימנה כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצוה בפני עצמה אבל ימנה הלאו לבדו שכולל אלו הדברים כולם זהו מין לאו שבכללות שאין לוקין עליו כלל, עוד השריש הרמב"ם שני מינים בלאו שבכללות אחד שמלקינן ליה על האזהרות רבות שנכלל בו והוא כשיעשה אותם כולם בבת אחת לוקה על כל אחד באזהרה מיוחדת, מזה אמרו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ואמרו בכריתות (דף ד' ע"ב) אכל מעשר דגן תירוש ויצהר, חייב על כל אחד ואחד והקשו וכי לוקין על לאו שבכללות והיתה התשובה קרא יתירה כתיב מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך כו' למה לי למיהדר לא תוכל לאכול בשעריך וכ"ת ללאו א"כ נימא קרא לא תוכל למה ליה למיהדר כולהו ש"מ לחלק ובכגון דא נכנס למנין כל האזהרות, ועוד ביאר הרמב"ם שם מין שלישי בלאו שבכללות שלוקה אחת כמו שאמר בפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ולא כתיב אל תאכלו ממנו נא ולא בשל ומבושל במים אבל בא בלאו כולל שני הענינים ועטף אחד מהן על האחר ואמרינן בפסחים פרק ב' אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש וזה כי הוא סובר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר על שני לאוין וכשאכלו נא ומבושל לוקה לפי דעתו שלש אחת על שאכלו נא והשניה על אכלו מבושל והשלישית על שאכלו בלתי צלי ואמרו שם ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות, איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאו דידיה כלאו דחסימה וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות ולכן מאמר אביי הוא נדחה והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אחד בלבד לוקה ולכן נמנה אמרו יתברך אל תאכל ממנו נא ובשל מצוה אחת עוד האריך שם הרבה בספר המצות ואך העתקתי וקצרתי מדבריו מה שצריך לענינינו:

והרמב"ן מקשה עליו קושיא חמורה בזה הענין לדברי הרמב"ם במין השלישי שכלל שלוקה אחת משום דרבא פליג על אביי וסבר דאין לוקין על לאו שבכללות א"כ למה פסק כלשון ראשון שלוקה אחת היה לו לפסוק כאיכא דאמרי שהוא פטור ממלקות לגמרי משום דלא מייחד לאו דידיה כלאו דחסימה דהלכה בכ"ע כלשון האחרון ועוד דספק נפשות הוא ופטור, והר"י דיליאן שם כדרכו להצדיק הרמב"ם כתב שם לישב הקושיא שהקשה הרמב"ן דספק נפשות הוא ופטור כתב ע"ז מהר"י דיליאן וזה לשונו, ומה שאמר עוד דספק נפשות הוא ופטור נ"ל כי זה לא נאמר בעברו על התורה והמצות רק כמו שאמר בפרק יוה"כ נפל עלי' מפולת מותר לחלל עלי' את השבת וכדומה לאלו הדברים אבל כשעבר על דברי תורה הא קי"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל מהר"י דיליאו בספר מגילת אסתר, וכל הרואה דברים הללו ישתומם דבכגון דא מדחי לדברי מאורן של ישראל הרמב"ן, הלא דרדקי דבי רב יודעין דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל לא למדייניה במיתה ומלקות מספיקא כיון דמספקא לן אם הל' כלישנא קמא דמלקינן ליה או הל' כאיכא דאמרי דגם חדא לא מלקינן ליה משום דלא מיוחד לאו דידיה כלאו דחסימה איך אפשר מטעם ספק להלקותו הלא כמה איבעיא דמספקא להו להש"ס בדיני מיתה ומלקות ואסיק בתיקו, ופסק הרמב"ם דפטור ממיתה ומלקות עיין במסכת חולין לענין אותו ואת בנו ועיין יו"ד סימן ט"ז ובש"ך שם סעי"ק י"ז, ועיין במסכת שבת דף ה' אמר רב אדא בר אהבה שני כחות באדם אחד קא מבעיא ליה שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או לא ואסיק בתיקו ופסק הרמב"ם לקולא וכן נמצא בש"ס ורמב"ם למאות ולאלפים ואיך יגיד חכם כמותו בישראל דבשל תורה אזלינן לחומרא ומלקינן ליה וזה לא שמענו מעולם:

ואך ידוע דת"ח שאמר דבר אין מזניחין אותו ועיינתי בזה ומצאתי מקום לישב דברי החכם מהר"י דיליאן ויתורץ דעת הרמב"ם מהשגות הרמב"ן ואציע לפניך הברייתא האמורה בש"ס בכמה מקומות ומהם בפרק אותו ואת בנו איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מנין תלמוד לומר אביו ואמו קלל כתב רחמנא קללה אצל אביו וקללה אצל אמו להורות שחייב על אביו בלא אמו ועל אמו בלא אביו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. ולשפלות דעתי דבריהם הקדושים צריכים פירוש הלא בתורה כתיב איש אשר יקלל את אביו ואת אמו ואפשר לפרש זה בלא זה ואפשר לפר דוקא שניהם יחד וא"כ למה בחר לו התנא האלהי ר' יאשיה לפרש הפסוק דמשמע דוקא שניהם כאחד וגם דברי ר' יונתן אינם מובנים כיון דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו למה חייבו בודאי על אחד מהם דילמא כוונת התורה דוקא שניהם כאחד ומהיכן ידע ר' יונתן להכריע לחייב על אחד מהם אב בלא אם ואם בלא אב כ"ז שלא מצא פסוק מפורש להכריע דמחויב על אחד מהם כיון דספק לנו איך היתה כוונת התורה אם לחייב על שניהם כאחד או לחייב על אחד מהם:

ובשו"ע יורה דעה סימן רכ"ח סעיף מ' כתוב אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כ"א ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם ודין זה נובע מתשובת הרשב"א ומפורש שם בתשובת הרשב"א דלכן פסק דיוכל להלות ברשות אחד מהן משום דהל' כר' יונתן דהיכא דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו חייב על אחד מהם וכן היא לענין זה מותר להלות ברשות אחד, ותמה הטו"ז שם למה לא אזלינן לחומרא דהא קי"ל סתם נדרים להחמיר, ומכח קושייתו חולק הט"ז על הש"ע ומפרש לדברי הרשב"א דהתיר להלות ברשות אחד מהם הוא דוקא במת אחד מהם אבל אם איתא לשניהם אינו רשאי להלות כ"א ברשות שניהם, למדנו מדברי הט"ז דמה שמחייב ר' יונתן על אחד מהם היינו על אביו בלא אמו ואמו בלא אביו זהו מטעם דאזלינן לחומרא אף לענין מיתה ומלקות ופסקינן כר' יונתן הרי מפורש דהט"ז שהוא מהפוסקים המפורסמים דגרירא כולי עלמא בתריה בשיטת המגילת אסתר קאי דמספק יוכל לחייבו אף מיתה ומלקות דהרי הט"ז מפרש לדברי ר' יונתן דמחייב על אב בלא אם ואם בלא אב היא מחמת כי משמעות הפסוק איש אשר יקלל את אביו ואת אמו הואיל דאפשר לפרש שניהם יחד ואפשר לפרש אחד בפ"ע חייב על אחד מהם, זהו מטעם ספיקא וספק בדאורייתא אזלינן לחומרא, וא"כ מפורש כבעל מגילת אסתר:

והיה נראה לי לפרש לפי שיטה זו דר' יאשיה ור' יונתן פליגי כעין מחלוקת הרמב"ם והרשב"א אם ספק דאורייתא מן התורה לחומרא או מן התורה לקולא ורק דרבנן החמירו בספק דאורייתא כמו כן פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בספק בקבלה והוא דר' יאשיה סבר כהרמב"ם דספק אם מן התורה לקולא או לחומרא והספק היא בהקבלה אזלינן לקולא ולכן באיש אשר יקלל את אביו ואמו דמשמעות שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו אלולי דכתבה התורה קללה אצל אביו וקללה אצל אמו לא היה אפשר לחייב מיתה על אחד היינו על אביו בלא אמו משום דאף דספק לנו איך היתה כוונת התורה בזה מ"מ מספיקא א"א לחייבו דהרי ספק בקבלה אזלינן לקולא לכן צריכא רחמנא פסוק מפורש לחייב על כל אחד ואחד, אבל ר' יונתן סבר דספק בקבלה אמרינן לחומרא ולכן כיון דמשמעות הפסוק לחייב על אחד בפ"ע ומשמעות הפסוק אפשר לפרש ג"כ דחייב על שניהם יחד אזלינן לחומרא לחייב על כל אחד בפ"ע וכן באותו ואת בנו נמי חייב על אחד מהם היינו על שור ובנו לבד ועל שה ובנו לבד, וזה כדברי בעל מגילת אסתר שהבאנו לעיל דבעברו על התורה חייב אפילו בספק, והא דקשיא לן דהרי בכל מקום בש"ס ורמב"ם מצינו דהיכא דנשאר כש"ס בתיקו לא מלקינן ולא אפשר לחייב מיתה ומלקות על הספק. נלענ"ד דשני מיני ספיקות יש, יש ספק כמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן דהספק היא בהקבלה איך קיבל משה רבינו ע"ה מפי הגבורה אם לחייבו על אביו בלא אמו או על אמו בלא אביו דספק כזה לא יוכלו כל חכמי ישראל להכריע דהדבר אינה תלויה בשכל ובסברא בכגון זה חייב על הספק מיתה ומלקות כמו על הודאי, וכן הוא לענין המחלוקת דהרמב"ם והרמב"ן לענין לאו שבכללות שהבאנו לעיל שפסק הרמב"ם כלישנא קמא דמלקינן ליה אלא תאכלו ממנו נא ומבושל ולא כהאיכא דאמרי דבעינן דמיוחד לאוי' כלאו דחסימה מטעם ספק נפשות לקולא משום דבכגון דא לא אמרינן ספיקא לקולא דהרי הספק הוא בהקבלה איך היתה כוונת התורה אם שיהיה מיוחד לאו דידיה כלאו דחסימה אי לא בהא אזלינן לחומרא לחייבו מלקות מטעם ספק, אבל בספק של תורה דמסופק לן מחמת מיעוט הסברא שנתמעטו הלבבות והדבר ספק בדמיון אם דומה דבר זה לזה שמפורש בתורה או לא בכי הא אף להפוסקים ספק דאורייתא לחומרא מן התורה מ"מ לענין מיתה ומלקות ודאי אזלינן לקולא ובזה ניחא לענין כל הספיקות דמבעיא לן בש"ס בשל תורה לענין מיתה ומלקות ואזלינן לקולא, וזה נכון בסברא מאד ומוכרחים אנו לחלק כן:

ועוד נ"ל דהתוס' כשיטת הר"י דילאן סבירא להו דמלקינן ועונשין גם על הספק וע"כ מוכרחים לפרש דמחלקים בין ספק לספק דהיכא דהספק איך היתה הקבלה ודאי מלקינן ודנין מיתה ומלקות בעברו על התורה, והוא דאמרינן במסכת יבמות דף נ"ט ע"א ת"ר אלמנה לא יקח בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין פשיטא מהו דתימא לילף אלמנה אלמנה מתמר קמ"ל ואימא ה"נ דומיא דגרושה מה גרושה בין מן הנשואין בין מן האירוסין אף אלמנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין יעו"ש, והקשו התוס' שם ד"ה דומיא וא"ת אדרבה נימא גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מן הנשואין ויש לומר דלחומרא מקשינן. ולכאורה קשה כיון דזה שאמרינן אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין הוא מטעם מקשינן לחומרא לשיטת התוס' הנ"ל, אם כן איך מענשינן מלקות על אלמנה מן האירוסין הא זה שאמרינן לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הוא מטעם ספיקא ועל הספק לא אפשר להלקות, וע"כ כדפרשנו לעיל דהיכא דהספק הוא בהקבלה ענשינן על הספק וכדעת המגילת אסתר והט"ז, ולפ"ז מצאנו ראיה לדברינו מרבותינו בעלי התוס' לשיטת המג"א והט"ז:

ועפ"י הדברים הללו יתפרש לן היטב סוגיא שלימה במס' חולין קי"ג ע"ב אתמר המבשל חלב בחלב רבי אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר לוקה קא סבר איסור חל על איסור ומאן דאמר אינו לוקה קא סבר אין איסור חל על איסור ומסיק לא דכו"ע אין איסור חל על איסור אאכילה כו"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבשול מ"ד לוקה חד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ואיכא דאמרי אבישול כו"ע לא פליגי דלקי כי פליגי אאכילה מ"ד אינו לוקה דהא אין איסור חל על איסור, ומ"ד לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי ואב"ע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והסוגיא תמוה מאד מתחילה פשוט ליה לומר דהואיל דאפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול לומר לך להשוות בישול לאכילה כיון דלא לקי על אכילה שזהו שני איסורים ואין איסור חל על איסור ואח"כ פשיטא ליה באיכא דאמרי לומר להיפך דהואיל ואפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול להורות דלוקה על אכילה ומי הגיד ללשון ראשון מתחלה להשוות בישול לאכילה לומר שאינו לוקה ומי הגיד ללשון האחרון להיפך וכי התורה בידם לומר כפי רצונם בלי שום טעם ובלי סברא ואיך אפשר כי הקדושים הללו יאמרו דבר בלי סברא ובלי טעם:

ואמנם מצאתי כי הרגישו בזה בתוס' ע"ש בתוס' ד"ה כיון והקשו תימא אימא איפכא כדקאמר בסמוך כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי והשאירו הסוגיא בתימא, אבל לפי פירושנו בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן ניחא מאד סוגיא זו דשני הלשונות פליגי אם אמרינן ספק תורה בכגון דא דהספק היא אם לאקושי אכילה לבישול או להיפך אם אמרינן בזה ספק תורה לחומרא לענין מלקות ועונשין דלישנא קמא סבר דאפילו בספק זה שהספק היא בהקבלה אם להקיש אכילה לבישול וילקה או להקיש בישול לאכילה ולא לקי אזלינן לקולא כר' יאשיה והאיכא דאמרי סבר כר' יונתן דבספק כזה אזלינן לחומרא אף למיתה ומלקות וזהו כבעל מגילת אסתר בכוונת הרמב"ם שהבאנו לעיל, ומעתה בררנו משתי הסוגיות הללו דדברי בעל מגילת אסתר שכתב בעברו על התורה ועל המצות לא אמרינן ספק נפשות להקל נכונים המה ורבותינו בעלי התוס' עומדים בשיטה זו וגם גדול האחרונים הט"ז דלאורו אנו הולכים בכל ארבעה חלקי הש"ע ג"כ סבר הכי אמנם מצאתי בחכ"צ סימן ד' מצאתי דפליג על הט"ז הנ"ל יעו"ש, ואמנם ראיתי דמהט"ז אף בלתי סברת הח"צ ג"כ אין ראיה דהט"ז שם טעמיה משום ספק נדרים להחמיר וכהש"ך והרא"ם עי' בש"ך סימן רט"ז ס"ק כ"ב, ולפ"ז אתיא שפיר דברי הרמב"ם בספר המצות שהעתקנו לעיל שפסק דחדא מיהת לקי דלכאורה אף לפי דברינו דדברי מהר"י דיליאן נכונים אכתי קשה דהנה הרמב"ם דרכו תמיד לפסוק כהאיכא דאמרי האמור בש"ס וללישנא דאיכא דאמרי אף חדא נמי לא לקי והרמב"ם בפרק י"ח מהלכות סנהדרין פסק דעל לאו שבכללות לוקה אחד ולכאורה ע"ז אינו מספיק תירוצו של מהר"י דיליאן, אבל כפי שבארנו דשתי הסוגיות סבירא להו דבספק תורה שהספק הוא בהקבלה אזלינן לחומרא אף למלקות ומיתה ניחא דלא פסק כהאיכא דאמרי דלא מלקינן ליה כלל דהרי שתי הסוגיות הללו מדחים להאיכא דאמרי הנ"ל והרמב"ם פוסק כר' יונתן דכל היכא דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו חייב על אחד בפ"ע וכן לענין לאו שבכללות איכא למימר דאינו לוקה אפילו אחד ואיכא למימר דחדא מיהת לקי, ומשום ספיקא כהאי אמרינן דחדא מיהת לקי ודחה הרמב"ם להאיכא דאמרי משום הנך שתי הסוגיות שהבאנו:

עוד מצאתי ראיה ברורה לשיטת הר"י דיליאן וכדפרשנו כוונתו דהיכא דהספק בהקבלה איך קיבל משה מפי הגבורה אזלינן לחומרא אף לענין מיתה ומלקות, והוא דאמרינן במסכת ע"ז פרק כל הצלמים דף מ"ו בעי רמי בר חמא יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר אצל גבוה, את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא אמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ל"ש תלוש ול"ש במחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ל"ש להדיוט ול"ש לגבוה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר לגבוה ואי משום בית ה' אלהיך מיבעיא ליה לכדתניא בית ה' אלהיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי ר"א וחכ"א לרבות את הריקועים א"ל אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא קולא וחומרא לחומרא פרכינן אמר ליה רב פפא לרבא וכל היכא דאיכא קולא וחומרא לקולא לא פרכינן והא הזאה דפסח דפליגי ר"א ור"ע דר"א סבר לחומרא וקא מחייב ליה לגברא ור"ע לקולא ופטר וקא פריך ר"ע לקולא דתנן השיב ר"ע או חילוף ומסיק התם ר"א גמריה ואייקר ליה תלמודא, ע"כ לשון הסוגיא וכעין זה איתא עוד בש"ס יבמות דף ח' ע"א אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי כל העריות איכא לאקושינהו לאשת אח דמותרות ליבם ואיכא לאקושינהו לאחות אשה דאסורות ליבם מאי חזית דאקשת לאחות אשה אקשינהו לאשת אח ומשני אב"א לקולא וחומרא לחומרא מקשינן:

והנה לשיטת הרמב"ם דכל **) הספיקות מדבריהם לחומרא ומן התורה לקולא והכא דהגמרא סובב על המפורש בתורה וכיון דאפשר להקיש לחומרא ואפשר להקיש לקולא וכדפריך הש"ס גופא או חילוף וכדפריך ביבמות מאי חזית דאקשת לאחות אשה אקשינהו לאשת אח וכיון דאין הכרע בדבר וכל הספיקות מן התורה לקולא היה לן להקיש לקולא ולא לחומרא, דהסברא נותנת דזה נכנס תחת סוג הספיקות דבכל דבר דאין לנו הכרע אם כך הוא הלימוד או כך נראה דמטעם ספק הוא דמשני הש"ס לחומרא מקשינן ולהרמב"ם אדרבה הוה לן לאקושי לקולא דכל הספיקות מן התורה לקולא ובפרט בעריות דאף אם אמרינן לחומרא דאינו רשאי ליבם הערוה לו א"כ אם קידשה היבם מותרת לאחר וקדושי שני קידושין גמורים לשמואל דאמר ביבמות דף צ' דקידושין תופסין ביבמה ודנין עליה מיתות ב"ד וא"כ למה אזלינן הכא לחומר לאקושינהו לאשת אח ותצא בלא חליצה או בנעבד דאסרינן שם בסוגיא דפרק כל הצלמים במחובר לגבוה, ואי דזה שאמרו לחומרא מקשינן הוא מדרבנן היה ניחא דמדרבנן גם להרמב"ם לחומרא, אבל אי אפשר לומר כך דהרי כל הסוגיות הללו סובבים על למודים מהפסוקים וע"ז משני לחומרא מקשינן ולהרמב"ם מן התורה לא היה לן לילך לחומרא, אבל כפי שפירש המגילת אסתר בישובו על הרמב"ם וכפי ההסבר שפירשנו דספק שנפל לנו בהקבלה לחומרא אזלינן ניחא הסוגיות שאמר לחומרא מקשינן דבכגון דא דספק לנו אם להקיש לקולא או לאקושינהו לחומרא הכל מודים דלחומרא אזלינן א"כ ניחא כל הנך סוגיות ועוד נמצא בש"ס כהאי סוגיא במס' קידושין דף ס"ח ע"א דמעיקרא עלה על דעתם לדון לקולא ואח"כ השיבו דכללא הוא לדון לחומרא, מכל הנך סוגיות מוכח כשיטת המגילת אסתר וכפי שביארנו הוא שיטת התוס' וגם הט"ז סבר הכי מוכח דשיטתם נכונה ועיקר:

ואחרי דביארנו לדברי המג"א נבא לישב דעת הרמב"ם בזה שאמר דכל הספיקות של תורה מדבריהם לחומרא, ונ"ל פשוט וברור מהנך שלשה סוגיות שהבאנו ראיה לבעל מג"א היינו מהסוגיא דפ' כל הצלמים ומסוגיא דיבמות (דף ח') ומסוגיא דקידושין מוכח מזה כהרמב"ם דכל הספיקות של תורה מן התורה לקולא, דהנה לכאורה קשה בהנך סוגיות איך עלה על דעת רב הונא בריה דרב יהושע בפרק כל הצלמים לומר או חילוף ומאי סברא היא לומר או חילוף לקולא כיון דאפשר לן ללמוד לאסור מחובר שנעבד לגבוה מאי סברא היה לומר לילך לקולא וזהו דבר פלא וכי חלילה יאמרו הנך תנאי לומר איפכא בלא טעם ובלא סברא, וכן ביבמות דאמר רב אחא מאי חזית דאקושינהו לאחות אשה כו' אקשינהו לאשת אח שיהיו מותרות ליבם וכן במסכת קידושין דלמד. לכל עריות דלא תפסו קידושין משום דמקיש לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסו קידושין אף כל עריות לא תפסו קידושין ופריך הש"ס אי הכי אפילו נדה נמי כו' ומשני אמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה היינו קידושין ופריך הש"ס מכדי איכא לאקושי לנדה ואיכא לאקושי לאחות אשה מאי חזית דאקשית לאחות אשה אקשה לנדה ומשני קולא וחומרא לחומרא מקשינן, וזהו פלא שיעלה על הדעת לומר לכתחלה דאפשר להקיש למידי שהוא קולא ואפשר לאקשינהו למלתא שהיא חומרא נאמר דלאקשינהו לקולא ולא לחומרא, לכן נראה לי מכל הנך סוגיות דפשיטא להו לכולהו דכל הספיקות מן התורה לקולא ולכן קשיא להו לומר איפכא לאקשינהו לקולא משום דכל הספיקות הוא מן התורה לקולא ומשנינן קולא וחומרא לחומרא מקשינן פירש הכא שאני מכל ספיקות שבש"ס דבכל הספיקות דאין הספק בהקבלה אלא נפל לנו ספק מחמת מיעוט הסברא שנתמעטו הלבבות ודאי אזלינן לקולא אבל הכא הספק בהקבלה דאין אנו יודעין למי מדמינן לה הכא ודאי לחומרא אפי' לעונשין דאין זה מגדר ספק דאורייתא מן התורה לחומרא רק דהכי אגמר לן בסיני שאם יארע לנו ספק בהקבלה לעולם נלך לחומרא בכל הפרטים, ומהנך סוגיות נראה כהגרע"א בתשובותיו אשר בסוף הספר דרוש וחידוש תשובה תשיעית דזה שאמר לקולא וחומרא לחומרא מקשינן לא מטעם ספיקא היא כמו שעלה על דעת הגאון בפמ"ג אלא דהמדה כך היא דלחומרא מקשינן והוי ודאי, ואמנם דברי הגרע"א לכאורה סתומים המה ואין להם **)הגה וצ"ע בסוגיא דנזיר דף ה' ע"א מאי טעמא. דרבי יליף מבתי ערי חומה והא רבי הוא דאמר אין ימים פחותים משנים ומפרש רש"י אין ימים פחותים משנים שאם בא לגואלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגואלה ולכאורה קשיא הא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן ולכן אינו רשאי לגלח בב' ימים, אך אפשר לתרץ ולומר דהתם הקושיא דילמא אבשלום כך היה נודר ויעו"ש היטב: **) שום פירוש למה נאמר דהוי ודאי הרי הסברא מחייבת כהפמ"ג דמחמת ספק לחומרא הוא דאמרינן להחמיר ומאי סברא היא זו לומר דכך היא המדה בתורה והוי ודאי, אכן כפי שביארנו דספק זה לא דמי להנך ספיקות דמחולקים בהם הרמב"ם והרשב"א ניחא מאד דבאמת לחומרא מקשינן הוא מטעם ספק כמו שהסברא נותנת אך המדה היא לדונה בתורת ודאי לדונה במיתה ומלקות כמו כל הענינים שבתורה הודאין:

ולכאורה יש לי ראיה ברורה מהש"ס כהפמ"ג שזה שאמרינן לחומרא מקשינן הוא מטעם ספיקא והיא דתניא במסכת סוכה (דף מ"ג ע"א) ת"ר בסכות תשבו שבעת ימים ואפילו לילות אתה אומר ימים ואפילו לילות או אינו אלא ימים ולא לילות ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר בלולב ימים מה להלן ימים ולא לילות אף כאן ימים ולא לילות או כלך לדרך זו נאמר כאן ימים ונאמר במלואים ימים מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות נראה למי דומה דנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כל היום ואל יוכיח דבר שמצותו שעה אחת או כלך לדרך זה דנין דבר שמצותו לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיחו מלואים שאין נוהגין לדורות תלמוד לומר תשבו תשבו לגזירה שוה נאמר כאן תשבו ונאמר במלואים תשבו מה להלן ימים ואפי' לילות אף כאן ימים ואפילו לילות, והנה הברייתא תמוה למה לן גזירה שוה דתשבו תשבו ללמוד ממלואים הא בלא הגזירה שוה נמי ידעינן ללמוד ממלואים מחמת לקולא וחומרא לחומרא מקשינן וה"נ יש לנו סברא ללמוד מלולב דדוקא ימים ויש לנו סברא ללמוד ממלואים לחייב בסוכה אף בלילות צריך ללמוד ממלואים לחומרא ולמה לן גזירה שוה, ואך אם כהפמ"ג דזה שאנו למדים לחומרא הוא מטעם ספק לחומרא, וא"כ להרמב"ם דכל הספיקות מן התורה לקולא לא אמרינן לחומרא מקשינן ולכן צריך גזירה שוה דתשבו תשבו ללמוד ממלואים דלא ללמוד לקולא, אבל באמת אי אפשר לומר כן דהרי כבר הוכחנו מהנך סוגיות מפורשת ומדברי הראשונים וגם גדולי המורים מהאחרונים דזה שאמרינן לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הוא כודאי ומענשינן ע"ז מיתה ומלקות ואם כן לא אפשר לומר כהפרי מגדים, וגם כי בדברי הפרי מגדים גופא נמי אפשר לתפוס הפירוש בדבריו דכוונתו כדפירשנו אף כי הגרע"א לא הבין כן מדבריו מכל מקום להצדיק צדיק הראשון בריבו אפשר למעיין בדבריו דכוונת הפמ"ג כהגרע"א, ואמנם הברייתא ההובא בסוכה שם דאצריכינן גזירה שוה דתשבו תשבו לחייבו בסוכה בלילות ולא מספיק לן לחייבו מטעם לקולא וחומרא לחומרא מקשינן נראה לענ"ד דברייתא זו היא שנויה אליבא דר' יאשיה דפרשינן לדר' יאשיה דסבר גם בספק בהקבלה גם כן אזלינן לקולא וכאשר הארכנו בפלוגתא דר' יאשיה ור"י בתחילת הסימן יעו"ש ולכן בעינן הגזירה שוה דתשבו תשבו לחייבו בסוכה אף בלילות ולא נוכל ללמוד מזה שאמרינן בכל הש"ס לקולא וחומרא לחומרא מקשינן דזהו אליבא דר' יונתן. ולדברינו מצינו שפיר למיפשט מאי דמספקא לכמה רבנן מגדולי האחרונים אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן ולדברינו מוכרח דהלכה כר' יונתן:

ואחרי אריכת דברינו תתורץ היטב שיטת הרמב"ם מכל הקושיות שהקשו על הרמב"ם מסוגיא דחולין דאזלינן בתר רובא מקרבנות ומהנך דמייתי התם בש"ס והקשו שם דילמא התם שרי מטעם ספיקא לקולא ולדברינו אתיא שפיר דאף דהאי סוגיא מורה נגד דעת הרמב"ם אבל הרמב"ם סמך עצמו על יתר הסוגיות שהבאנו היינו הסוגיא דפרק כל הצלמים והסוגיא דיבמות והסוגיא דקדושין משם מוכח כהרמב"ם דכל הספיקות של תורה מן התורה מותר לגמרי כודאי היתר וסמי חדא מכמה תרתי ותלת וגם סמך עצמו על סוגיא דרב גידל שהביא החכם בעל דברי אמת ודבריו ישרים מאד. כן נראה לענ"ד בענין זה, וברוך החונן לאדם דעת אף עני שאינו הגון:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה