אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן יד
שאלה בדבר הלמוד בגזירה שוה ממקום אחר אם עולה . על הדבר הלמוד הדין כמו במלמד או לא:
תשובה בעז"ה, דין זה צריך חיפוש רב בש"ס וראשונים ואינו ראוי איש כמוני פחות הערך לברר הלכה זו, אמנם העולה על רוחי הנמוכה בזה לפי מיעוט ידיעתי בש"ס ופוסקים אשיבך, גרסינן במסכת פסחים (דף כ"ד ע"ב) אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה מיתיבי איסי בן יהודה אומר מנין לבשר בחלב שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהא אסור בהנאה, ופריך הש"ס שם מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שהיתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ שכן ענוש כרת תאמר בבשר בחלב שאין ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת ואסור בהנאה ואי איתא לדברי אביי נפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, ומשני הגמרא על אביי ואביי תאמר במאי תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא כדרך הנאתו אטו בבשר בחלב אכילה כתיב ביה וכיון דל כתיב ביה אכילה לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן ועי"ש לשון רש"י, ואידך דקא מותיב לה סבר להכי גמר מנבילה מה נבילה דרך הנאתה אף בשר בחלב דרך הנאתו ועיין ברש"י דנבילה לאו דווקא דמטריפה גמרינן ליה, ואביי להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתו ע"כ לשון הסוגיא, ומסוגיא זו מוכח דזהו מחלוקת אביי ומי שמקשה עליו מן הברייתא דאיסי בן יהודה דמאן דמותיב על אביי סבר דדבר הנילמד בגזירה שוה עושה דינו של המלמד על הנילמד לגמרי ואותו הדין הנוהג בהמלמד כך נוהג אותו הדין על הדבר שנלמד, ולהכי כיון דלמד איסי בן יהודה בשר בחלב מדין הטריפה מדין גזירה שוה עולה על בשר בחלב אותו הדין האמור בבשר טריפה וכיון דבטריפה מלקינן דוקא אם אכל כדרך אכילתו הוא הדין בבשר בחלב נמי שוה ממש כמו המלמד בעצמו, ואביי לא סבר הכי וסבירא לאביי דאע"פ דמלמדין לאסור בשר בחלב מאיסור בשר טריפה עכ"ז אינו עולה על בשר בחלב דין הטריפה כיון דלא כתיב בו אכילה לכן אף דבבשר טריפה אינו לוקה אלא אם אכל כדרך אכילתו מ"מ בבשר בחלב אינו כן ומלקינן ליה אפילו אם אכל שלא כדרך אכילתו הרי בררנו דנידון שאלותינו פליגי בזה אמוראי:
וע"פ בירור הדברים הנ"ל ניחא מאד סוגיא דלקמן (דף כ"ו ע"ב) דפליגי אביי ורבא בדין אם הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אם מותר או אסיר ואמר אביי מותרת ורבא אמר אסורה ומסקנת הגמרא שם באיכא דאמרי דפליגי אביי ורבא היכא דלא אפשר וקא מכוין ואליבא דר' יהודה אביי כר' יהודה בין לקולא בין לחומרא היכא דאפשר אפילו אין מתכוין אסור והיכא דלא אפשר שרי ורבא אמר עד כאן לא אמר ר' יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל להקל במתכוין היכא דלא אפשר זאת לא מצינו לדר' יהודה. ואמר אביי שם מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשוי, ופי' רש"י ואין הנאת צילו נאסרה דאין זו דרך הנאתו, ובתוספות שם ד"ה שאני הקשו וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאתו יהיה אסור, ותירצו התוס' דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה:
ובאמת לפי דברינו דאביי סבר דדבר הנילמד בגזירה שוה אין על הנילמד דינו של המלמד וא"כ אפילו ילפינן חטא חטא מתרומה עכ"ז במעילה חייב אפי' שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב ביה אכילה וכמו דסבר אביי בבשר בחלב, ולהכי שפיר הוכיח אביי מברייתא דאמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי דההיתר הוא משום דלא אפשר דאביי לשיטתו במקום שמחייב במעילה הרי הוא חייב אפי' בשלא כדרך הנאתן ואינו מועיל הלימוד מתרומה לחייבו דווקא בכדרך הנאתו וא"כ לא אפשר לומר דלהכי נהנה ר' יוחנן בן זכאי מצילו של היכל מחמת דזהו שלא כדרך הנאתו וכסברת רבא דבמקום דאסור ליהנות אפילו בשלא כדרך הנאתו נמי אסור ליהנות, וא"כ קשה איך נהנה ר' יוחנן בן זכאי וע"כ להכי נהנה משום דלא אפשר מותר אפילו במכוין ליהנות ורבא סבר כהאי דאותיב שם בדף כ"ד לאביי ואפשר שרבא בעצמו היה המקשה לאביי וסבר דדבר הנלמד בגז"ש יש לו הדין כמו המלמד בעצמו וא"כ בשלא כדרך הנאתו במעילה פטור ולהכי פריך דאין ראיה מברייתא דהיכל, דהיכל לתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתו וזה נכון מאד:
וכפי שביארנו לסוגיא זו תמוהים דברי השאגת אריה בתשובה סי' ע"ו שבנה יסוד שם לתרץ קושית התו' במסכת כריתות (דף כ"ג) דפריך הש"ס להוכיח דר' שמעון לא סבירא ליה דאיסור חל על איסור מהא דתניא אמר ר"ש האוכל נבילה ביום הכפורים פטור ויום הכיפורים הא הוי ליה איסור כולל ולא חל על איסור נבילה והקשו התוספת וא"ת מאי קא פריך דילמא שאני גבי יום הכיפורים משום הכי לא חל על איסור נבילה משום דאינו רק איסור כולל אבל הכא גבי נותר הוה ליה איסור מוסיף דחמיר מאיסור כולל כדאמר לעיל וכן בפרק עשרה יוחסין דקאמר כהן גדול הבא על אחותו אלמנה אין איסור אלמנה חל על איסור אחותו וקאמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא ומייתי מאוכל נבילה ביוה"כ ומאי מייתי דילמא שאני יוה"כ דאיסור כולל הוא אבל באיסור מוסיף מודה ר' שמעין כמו ר' יוסי דלית ליה איסור כולל ובאיסור מוסיף מודה ר' יוסי כההיא דחמותו ונעשית אשת איש, ותירצו התוס' דהש"ס ידע דר' שמעון לית ליה אף איסור מוסיף דתניא בפרק ד' אחין הבא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו אינו חייב אלא אחת בין נשא מת ואח"כ נשא חי ובין נשא חי ואח"כ נשא מת ושם הוי איסור מוסיף ור"ש אינו מחייב אלא אחת, והשאגת אריה חידש דבר מחודש מאד דאינו צריך להוכיח מהברייתא דהבא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו דר' שמעון לית ליה איסור מוסיף דעל זה קשיא למה לא הביא הש"ס הברייתא הלז רק מברייתא דאמר ר"ש האוכל נבילה ביום הכפורים מוכח דלית ליה לר"ש איסור מוסיף דיוה"כ גופא הוא איסור מוסיף על נבילה משום דביום הכפורים כתיב לא תעונה ולכן חייב אפילו בשלא כדרך הנאתן וא"כ נוסף על הנבילה איסור דאסורה לאכול אפילו שלא כדרך אכילתו, וזה דבר נכון מאד, והקשה ע"ז השאגת אריה מסוגיא דשבועות כ"ד דאמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים ואותיב עליה רבא בריה דרבה ממתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבעה חטאות יעו"ש ומאי קושיא דילמא לית ליה להאי תנא איסור כולל והא דמחייב ליה משום טומאה ע"י כולל משום דס"ל כר"ש דמסיק שם במסכתא כריתות דבקדשים גלי רחמנא דאיסור חל על איסור יעו"ש, בשלמא אי אמרת דיוה"כ לאו איסור מוסיף שפיר הוכיח רבא בריה דרבה ממתניתין דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו אלא אי אמרת דיום הכיפורים הוי איסור מוסיף משום דמחייב אפילו שלא כדרך הנאתו א"כ אין ראיה דהאי תנא סבר כלל דין דאיסור כולל ויכול להיות דאינו חייב באיסור כולל, והא דמחייב באוכל אכילה אחת והוא נותר מן המוקדשין ביום הכיפורים לאו משום כולל הוא אלא משום דהוי איסור מוסיף ומאי מקשה רבא בריה דרבה, ותירץ השאגת אריה משום דאשם מעילות דחייב משום מן המוקדשין נמי חייב עליו אף שלא כדרך אכילתו משום דמעילה בין למאן דאמר הזיד במעילה בלאו ובין למאן דאמר במיתה ילפינן לה מגז"ש חטא חטא מתרומה כפירש"י בפרק כל שעה (דף ל"ב) וכיון דלא כתיב אכילה בגופיה לוקין עליו אף שלא כדרך אכילתו כדאמרינן התם לענין בשר בחלב אע"ג דיליף לה מג"ש דבשר בשדה טריפה דכתיב גבי אכילה אפ"ה לוקין עליו אף שלא כדרך אכילתו דמהאי טעמא לא כתבה רחמנא אכילה בגופא לומר שלוקין אף שלא כדרך אכילתו, והשתא אתי שפיר כיון דמחייב ליה מן המוקדשין שאסור שלא כדרך אכילתו א"כ לא הוי יום הכפורים נגד איסור מוקדשין דקדים ליוה"כ אלא איסור כולל לבד ולא איסור מוסיף דמדחייב עליה משום איסור נותר ש"מ דאקדשיה ואקרביה קודם יוה"כ מדנעשה כבר נותר, וש"מ דאית ליה איסור כולל אף שלא במוקדשין, והשתא פריך שפיר ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב וזה לא כדעת התוס' בפרק כל שעה גבי שאני היכל דלתוכו עשוי זהו תורף דברי השאגת אריה, ואמנם דבריו מתוקים מאד אבל לדעתי אינו אמת משום דכל הסוגיא דשבועות אליבא דרבא, ורבא פליג על אביי שם בפסחים בדין בשר בחלב אם אכל שלא כדרך אכילתו וכדפירשנו לעיל דהתירוץ התוס' בד"ה שחנ' היכל דתירצו דבמעילה אינו חייב אלא בכדרך הנאתו זה דוקא לרבא אבל אביי חולק על זה, ולאביי במעילה חייב אף בשלא כדרך אכילתו כמו בבשר וחלב, וא"כ לחנם כ' השג"א דזהו שלא כדעת התוס' בפ' כל שעה דהנה כפי שביארנו דברי התוס' נכונים מאד דלרבא בשלא כדרך אכילתו פטור, ולאביי הוכחנו לעיל מדהביא ראיה לדבריו דלא אפשר ומכוין שרי מהברייתא דר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודרש כל היום כולו והוכיח מזה היכא דלא אפשר אע"פ שמכוין שרי אע"ג דזה שלא כדרך הנאתו דהרי עצם בנין ההיכל נעשה ליהנות ממנו בתוכו ולא מבחוץ וא"כ אין ראיה מכאן דהיכא דלא אפשר שרי דיוכל להיות לא אפשר אסור, והא דישב בצל ההיכל דהוי שלא כדרך הנאתו, אבל אביי לטעמיה אזיל דסבירא ליה דבשלא כדרך הנאתו נמי אסור היכא דלא כתיב ביה אכילה וא"כ למה השתמש ונהנה ר' יוחנן בן זכאי מצל ההיכל ע"כ משום דהיכא דלא אפשר שרי ורבא דפליג עליו שם ומשני שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתו ואין צלו נאסר ע"כ דרבא סבר דבמעילה אף שלא כתיב ביה אכילה מ"מ בעינן דוקא כדרך הנאתו וא"כ שם בשבועות (דף כ"ד) דמרא דהאי דינא היכא שנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים דחייב אם אכל תאנים משום דמיגו דחייל על הענבים חייל נמי אתאנים הוא רבא ועליו מקשה רבא בריה דרבה ממתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד ואליביה לא אפשר לתרוצי כדתירץ השאגת אריה, דיוה"כ אינו אלא כולל לגבי איסור מוקדשים משום דבמוקדשים חייב אף שלא כדרך אכילתו משום דלא כתיב ביה אכילה וזה אינו אליבא דרבא ואדרבה רבא סבר דאינו חייב במוקדשים אלא בכדרך אכילתו סוף דבר דברי השאגת אריה תמוהים מאד.
וגם מה דמיישב השאגת אריה קושיית התוספת בכריתות שם ד"ה ומי אית ליה לר' שמעון שהעתקנו לעיל שהקשו דאין ראיה מאוכל נבילה ביוה"כ דלית ליה לר"ש איסור חל על איסור משום דיוה"כ הוי איסור כולל וזהו לית ליה לר"ש אבל איסור מוסיף אפשר דאית ליה לר"ש וחידש השאגת אריה דיום הכפורים הוי איסור מוסיף משום דחייב אפילו שלא כדרך אכילתו ונוסף איסור חדש על גוף חתיכת נבילה, ולדברינו ליתא לדבריו דהרי שם בכריתות נמי כל הסוגיא סובב אליבא דרבא ורבא הוא ששאל לרב נחמן שם ומי אמר ר' שמעון איסור חל על איסור והביא ראיה דלית לי' לר' שמעון איסור חל על איסור מהא דאמר ר"ש האוכל נבילה ביום הכפורים פטור, ואליבא דרבא לא אפשר לומר דביום הכפורים חייב אפילו אם אכל שלא כדרך אכילתו משום דלא כתיב ביה אכילה, דהרי במעילה נמי לא כתיב אכילה ומ"מ פוטר באכל שלא כדרך אכילתו וכן לשיטתו באכילת יום הכפורים נמי פטור באכל שלא כדרך אכילתו:
ואמנם יש לדחות דהן אמת דכל הסוגיא דכריתות הוא אליבא דרבא ורבא ס"ל בבשר וחלב ובמעילה דחייב דוקא בכדרך אכילתו ושלא כדרך אכילתו פטור, מ"מ יש לומר ביום הכפורים מודה רבא דחייב אף אם אכל שלא כדרך אכילתו דבשלמא בבשר וחלב ובמעילה דלמדים ממקום אחר דשם כתיב אכילה וסבר רבא דדבר הנילמד בגז"ש דומה כמו הדבר שלמדין ממנו ויש עליו דין דבר המלמד וכמו בדבר המלמד בעינן דוקא בכדרך אכילתו כן נמי בדבר הנלמד, אבל ביום הכפורים דאיסור אכילת יוה"כ אין אנו למידין ממקום אחר רק בגופא כתיבא ורק שינתה התורה ביוה"כ מבכל איסורים דבכל האיסורים כתיב בהו אכילה וביוה"כ כתיב לא תעונה אפשר דברי השאגת אריה נכונים דרבא נמי יוכל להיות דמודה דאסור אפילו שלא כדרך אכילתו:
כלל היוצא מדברינו לענין שאלותינו אם דבר הנלמד בגזירה שוה יש לה דין האמור אצל דבר שלמדין ממנו הוא מחלוקת אביי ורבא, ולפי זה בכלאי הכרם ובשר בחלב נמי לרבא אינו חייב אלא בכדרך הנאתו ושלא כדרך הנאתו פטור, אמנם לענין כלאי הכרם דזהו נפקא ליה מן תוקדש תוקד אש אפשר דרבא מודה לאביי דחייב בשלא כדרך הנאתו דזהו מגופא דקרא משתמע ולא מגזירה שוה אבל בשר בחלב דזהו למדין מגז"ש לברייתא דאיסי בן יהודה ולרבא דבר שלמדין מגזירה שוה יש לו הדין בדבר הלמוד כמו דין הדבר שלמדין הימנו וא"כ אינו חייב בבשר בחלב אלא בכדרך הנאתו:
ולפי הדברים שכתבנו דבכלאי הכרם רבא מודה לאביי דחייב גם בשלא כדרך הנאתן משום דמשמעות הפסוק תוקדש תוקד אש ולא מג"ש אנו למדין מיושב בזה קושיית המהרש"א שם על התוס' ד"ה שאני היכל עיין שם בדף כ"ו דתירצו התוספת דלהכי במעילה חייב דוקא בכדרך הנאתו משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, וא"כ בבשר בחלב דילפינן מטריפה ובטריפה כתיב אכילה ממילא בבשר בחלב אינו חייב אלא דוקא בדרך אכילתו והנאתו וא"כ קשה דניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפילו בשלא כדרך הנאתן ובבשר בחלב אינו לוקה אלא בכדרך הנאתן, וע"ש במהרש"א שהאריך עוד בזה:
ותירץ המהרש"א דלרבא גם בכלאי הכרם אינו חייב אלא בכדרך הנאתו אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפשר דלמד מאיזה דרשה ע"כ דברי הרש"א בתירוצו, ואמנם דעת השאגת אריה שהבאנו לעיל אינו כן דהרי כ' השאגת אריה דביום הכפורים חייב אף בשלא כדרך הנאתן משום דכתיב לא תעונה אזי גם רבא סבר הכי דאינו דומה לכל איסורי תורה, וגם בדברינו הסכמנו לדבריו משום דלא בעינן למילף ממקום אחר ורבא אינו חולק על אביי בזה רק בזה שלמדין איסורו ממקום אחר נותנים על הדבר הנלמד דין דבר המלמד אבל ביום הכפורים דמגופא דקרא משתמע גם רבא מודה וא"כ בכלאי הכרם דג"כ מגופא דקרא משתמע דכתיב תוקדש תוקד אש ודאי גם לרבא חייב בכלאי הכרם אף בשלא כדרך אכילתו וא"כ לא אפשר לומר כתירוץ המהרש"א, ואמנם לדברינו ניחא דהנה המהרש"א אחז בשיטתו דלתירוץ התוספת רבא כאביי סבירא ליה ואנן כבר הוכחנו לעיל להיפך דרבא לשיטתו אזיל וכאותו מ"ד דמקשה לאביי מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן ואפשר רבא גופא הוא דמקשי שם על אביי האי קושיא, ומעילה שאני דמפורש ברמב"ם פרק א' מהלכות מעילה הלכה ג' דאזהרתו הוא מהפסוק דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' לכן בעינן דוקא שיהנה כדרך הנאתו ואך לפ"ז היה לאביי ג"כ להודות לדברי רבא דבמעילה פטור שלא כדרך הנאתו וגם נראה דהתוספת לא סבר כהרמב"ם דאזהרת מעילה מן לא תוכל לאכול בשעריך ולכן הדבר צ"ע כעת:
נמצא לשאלותינו אם דבר הלמוד שוה למלמד תלוי בפלוגתא דאביי ורבא שהבאנו לעיל דלאביי לא שוה דבר הלמוד למלמד ולמאן דמקשי על אביי ולדברינו גם רבא סבר הכי דכל דבר הלמוד שוה למלמד בכל הפרטים ואך אפשר לומר דאביי נמי מודה לדבריהם דכל דבר הלמוד שוה למלמד בכל הפרטים ואך בשר בחלב שאני דלא כתיב ביה אכילה וכזה מצאתי בספר שעה"מ, ולכאורה היה אפשר לומר דתלוי נידון הנ"ל בזה דמבואר בש"ס בדוכתי טובא אם אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא, אבל זה אינו דפלוגתתם אם אמרינן דון מינה ומינה זהו אם הדבר הנלמד נמצא בה מפורש לעצמו כמו דאמרי' במסכת נדה (דף מ"ג) לענין נוגע בשכבת זרע אם צריכה שיעור או כל שהוא וכדומה דמפורש דינו לענין רואה דבכל שהוא וע"ז פליגי אם אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא אבל אם למדין דבר מחודש אשר לא נמצא לו דין לעצמו כמו הכא בבשר בחלב שלא כתיב ביה מפורש בתורה כלל לענין שלא כדרך הנאתו בזה אינו שייך לתלות בהאי פלוגתא אם דנין מינה ומינה כו' ועיין במס' יומא ריש פרק הוציאו לו ת"ר בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ אבעיא להו מהו שיעשה מדה לחפינה ואסתפיק להש"ס שם אם ילפינן מלא מלא מקומצו וא"כ בחפינה לא נמצא כלל ופרע בדיניה ושם ע"ב אמר ר' יוחנן בעי ר' יהושע בן עוזאה בין הבינים של מלא חפניו מהו וקאמר הש"ס מאי קא מבעיא ליה אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך ופי' רש"י ואי איפשוט לן דמייתינן לחפינה דרשה דבקומצו בגז"ש כאלו כתוב בחפניו תרווייהו מיפשטי מינה מפורש דדבר הלמוד בגז"ש דומה בכל פרטיו להדבר שנלמד משם ועיין בפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ו ע"א) פריך הש"ס שם וכי מאחר דגמר גז"ש קל וחומר למה לי ופירש"י וז"ל וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמו שנכתוב בגופו בפירוש ולמה לי ק"ו שהוא סברא מדעתו ואמרינן בפ' כל שעה אמר רבא ואי תימא רב יימר ב"ר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם ועיין בפרק אלו דברים (דף ס"ח) למאי דדמי מדמינן ליה וכן מלא הש"ס מזה דדבר הלמוד בגז"ש יש לו הדין כמו הדבר שלמדין ממנו, ולפי"ז צריך עיון למה פסק הרמב"ם לענין בשר בחלב כאביי, ואמנם כבר ראיתי לגדולי המחברים שהרגישו בזה, ועי' בנדרים (דף ע"ח ע"א) ראשי המטות דשחוטי חוץ למאי הלכתא:.