אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן יא
שאלה אם מותר להגיה ספרים שאדם לומד בה בחוה"מ. כבוד ידידי הרה"ג כו' ר' צבי הירש הלוי בק"ק ווארשא.
ע"ד מה ששאל ידידי לחוות דעתי אם להגיה ס' הריטב"א במועד. באמת יודע אנכי כי חילו לאורייתא ולא צריך ידידי מעכ"ת לא לדידי ולא לכוותי ואך לעשות רצון ידידי אשיב בקצרה הנלע"ד בזה, וראשית אציע לפני מעכ"ת לשון האמור בש"ע או"ח סי' תקמ"ה סעיף ב' וזה לשון רבינו המחבר, נראה לי שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות בו בצבור מותר להגיה בחוה"מ כדי לקרות בו וכן בספרי מקרא וגמרא שצריך לקרות במועד מותר להגיהם במועד משום דהוי דבר האבד, ואיש רש ונקלה כמוני צריך אנכי לפירוש בדברי רבינו, למה כתב המחבר נראה לי שמראים הדברים כי הוציאם רבינו מלבו, והלא זה דין המשנה ששנינו במסכת מועד קטן דמתקנים צרכי רבים במועד וכן כתב המחבר בעצמו דין זה בסימן תקמ"ד סעיף א', וזה נראה פשוט דאם אין להם ספר תורה לקרות בו בצבור במועד ודאי הוי בכלל צרכי רבים דהרי בצבור אסור לקרות בספר תורה פסולה, וא"כ לא נופל דבר זה מתיקון הדרכים וכיון דמתקנים הדרכים במועד מדין המשנה נראה לדעתי דגם להגיה ספר תורה הצריכים לקרות במועד נמי מותר מדין המשנה, וקריאת ספר תורה בחוה"מ נמי דין המשנה, וגם קשה עוד בדברי המחבר מה שכתב וכן בספרי מקרא וגמרא שצריך לקרות במועד משום דהוי דבר האבד ותמוהים דברי רבינו דהנה מדקדוק לשונו שצריך לקרות במועד נראה כוונתו דהיינו הלכות חג בחג שצריך ללמוד הדינים במועד, מטעם משה תיקן להם לישראל שידרשו הלכות חג בחג וכדמפרש רבינו הטורי זהב בהלכות פסח דהרב שאול לתלמידים במועד ללמוד עמהם הלכות חג בחג מטעם משה תיקן להם לישראל ולא אפשר להרב לאשתמיט נפשיה ללמוד עמהם בעת ההיא הלכות אחרות, ולפי' זה דמחויב ללמוד הלכה זו במועד א"כ הוי זהו צורך המועד, וכיון שזהו צורך המועד א"כ אין צריך הטעם משום דהוי דבר האבד דבדבר האבד מותר אפילו אם אינו צורך המועד כמפורש בש"ע סימן תקל"ז ודבר שהוא צורך המועד מותר אפילו אם אינו, דבר האבד כמפורש בש"ע סימן תקל"ג יעו"ש ולא נמצא בש"ע בכל הסימן שמתיר דברים לצורך המועד מטעם דהוי דבר האבד ולומר דזהו גופא כוונת המחבר דמפרש טעם הדבר שמותר משום שהוא צורך המועד דכיון שזהו צורך ה מועד הוי כדבר האבוד ואין לך דבר האבוד גדול מזה, קשה לפי"ז הוה ליה להמחבר להביא טעם זה בסי' תקל"ג ששם מיירי בדברים שמותר לעשות מחמת צורך המועד וכן קשה לי על הט"ז שם סעיף ג' שדקדק דדוקא בהגה"ה שמתוך השכל שאם לא יגיה ישכח וזהו דבר האבוד ופסידא דלא הדר ולהכי מותר במועד וע"ז קשה לי טובא דבאופן זה למה מצריך בזה שיהיה צורך המועד דהלא משנה מפורשת במועד קטן דדבר האבד מותר אפילו שאינו צורך המועד דהרי צדין את האישות ואת העכברים משדה אילן, וזה מה שצדין את האישות אפשר לומר משום דהוי מלאכה שאינה צריכא לגופה, אבל קצירה וטחינה ג"כ מותר בדבר האבד וגם מצדין את האישות נמי ראיה דמותר בדבר האבד לדעת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכא לגופה אסור מה"ת, ועכ"ז בדבר האבד מותר, וא"כ קשה לפי דעת הט"ז דהמחבר מיירי בהג"ה שמתוך השכל שאם לא יגיה ישכח והוי דבר האבוד, וא"כ למה הצריך המחבר שיהיה למודו בדבר שצריך לקרות במועד הא אפילו במקרא וגמרא שאינו צריך לקרות במועד מטעם הלכות חג בחג נמי מותר מטעם דבר האבוד וכן הוא מפורש בשו"ע סעיף ט' דאם שמע דבר חידוש מותר לכותבו כדי שלא ישכח וכן אם ראה ספר מחודש מותר להעתיקו וא"כ מותר אפילו בלימוד שאינו לצורך המועד ואמנם על הט"ז בעצמו לא קשיא כלל דהט"ז לא פי' בדברי המחבר דזה שכתב שצריך לקרות במועד כוונתו על הספרים שלומד בהם הלכות חג בחג, אבל לענ"ד א"א לפרש כוונת המחבר אלא כמו שכתבתי כידוע כי דברי רבינו הב"י הוא לשון צח ומצוחצח ודקדקו בו המחברים מפרשי השו"ע כמו שדקדקו בעלי הגמרא במשניות שסידר רבינו הקדוש, ולכן דקדקתי גם אנכי בלשון המחבר ונראה כוונתו כמו שכתבתי, וא"כ דברי המחבר צריך פירוש, ולענ"ד דגם המגן אברהם פירש דברי המחבר כמו שכתבתי, דהנה המג"א בס"ק ה' שם כתב וזה לשונו נ"ל דאם לא יגיה אותו לא יוכל ללמוד מתוכו והוי דבר האבד כמ"ש בחו"מ סימן של"ג ומה"ט מותר לכתוב ספרים עכ"ל. וצריך ביאור דבריו הקצרים והעמוקים אחד מאי חידש לן הרב במה שכתב נראה לי דאם לא יגיה אותו כו' והוי דבר האבד פשיטא כיון דהספר הוא מקולקל כל כך שלא יוכל ללמוד בתוכו מרוב השיבושים ודאי הוי דבר האבד ואין לך אבידה גדולה מזו, ועוד אשר רמז המג"א למה שכתוב בחושן המשפט סימן של"ג ושם איתא ברמ"א דסופר המקבל עליו לכתוב ספר אחד וחזר בו הוי דבר האבד ושם הטעם מפורש בסמ"ע והגר"א הסכים לדבריו דהטעם משום דכתיבת יד שני סופרים הוי כמנומר וא"כ אין שייך לדבר האבד המפורש כאן דהוי דבר האבד על הזמן שאינו חוזר ואם כן מאי שייטא הכא לדין זה:
אבל נראה דשני מיני דבר האבד יש בעניני הלימוד יש דבר האבד כמו שמפורש בשו"ע סעיף ט' דמי ששמע דבר חידוש מותר לכותבו או בהגהה שמגיה מתוך השכל כמו שמפורש בטו"ז שאם לא יגיה ישכח ויאבד ממנו הכל ועוד יש מין דבר האבד שהזמן נאבד ממנו כגון שלומד מתוך הספר שהוא מלא שיבושים רבים וכל פעם שלומד בו מבלה זמן זמנים הרבה עד כי בא לתכלית כוונת הספר בכגון זה מועיל הגהתו שלומד במהרה ויבין הדבר לאשורו, וחילוק יש בין הני שני מיני דבר האבד דבאופן זה שמגיה מתוך השכל דזהו בכלל חידושים, הגהה זו מותרת במועד אפילו בלימודים שלומד ואין בהם צורך המועד כגון שלומד דיני טומאה וטהרה או דיני קדשים אפילו שאינו נוהג בזמן הזה מותר להגיה במועד מטעם דבר האבד, ואופן הגהה שמגיה מתוך הספר לתקן השיבושים והטעות שלא יבלה זמן חנם לדעתי זה לא שרינן רק בלימודים שיש בהם צורך המועד כגון שלומד הלכות חג בחג אבל בלימודים אחרים אסור להגיה, ולא שייך כאן להתיר מטעם דבר האבד שמבלה זמן חנם, שהרי יוכל ללמוד ענינים אחרים ובספרים שמוגהים ומי יכריחו עתה להניח הלימוד שמחויב להתעסק כו במועד וללמוד דברים שאינם נחוצים עתה ולהגיהם במועד הלא דבר זה יוכל לתקן אחר המועד ושמא ישכח ליכא הכא דכל הגהתו היא שמגיה ספר זה המשובש מן ספר אחר המוגה. וא"כ אין זו דבר האבד וגם אין בו צורך המועד ולכן אסור להגיה במועד, ובזה אפשר לפרש דברי המג"א שהעתקנו בזה שכתב נראה לי דהנה המג"א מפרש לדברי המחבר בזה שכתב המחבר ספרי מקרא וגמרא שצריך לקרותם במועד כמו שפירשנו דהיינו שלומד הלכות חג בחג שזהו צורך המועד, וכיון שזהו צורך המועד א"כ קשה להמג"א למה ליה להמחבר הטעם דהוי דבר האבד הרי בדבר שזהו צורך המועד מותר אפילו אם אין זו דבר האבד, לזאת פי' המגן אברהם כוונת המחבר בזה שכתב דהוי דבר האבד כוונתו דהוי דבר האבד מטעם שאם לא יגיהו לא יוכל ללמוד הלכות החג, ואין פירושו דהוי דבר האבד שילך בטל ולא ילמוד כלל אלא שיתבטל מלימוד הצריך ללמוד במועד להכי הוי דבר האבד, וא"כ לא קשה מה שהקשינו בדבר שהוא צורך המועד אפי' אין זו דבר האבד נמי מותר במועד, דהא אמת כן הוא דמותר מטעם שהוא צורך המועד אבל כיון שזהו צורך המועד וא"כ אם לא יעשה עתה במועד א"כ אין לך דבר האבד יותר מזה לכן קרא אותו המחבר דבר האבד וזהו כוונת המחבר שכ' וכן בספרי מקרא וגמרא שצריך לקרותם במועד מותר מטעם דהוי דבר האבד כי אין לך אבידה גדולה מזה כיון שצריך ללמוד בהם במועד ואם לא יגיהם יבלה זמן חנם ולא יוכל ללמוד הלכות חג בחג וזהו שכתב המג"א נראה לי היינו שנראה לו לפרש דברי המחבר כן ולא כהט"ז דמפרש דהמחבר מיירי בשאר לימודים שאין בהם צורך המועד והעיקר הטעם שמותר מטעם דהוי דבר האבד אינו כן אלא עיקר הפירוש בהמחבר דמיירי בלימודים שיש בהם צורך המועד וטעם דדבר האבד פירושו משום זה הוא דבר האבד מטעם דהוי צורך המועד:
וזה שרמז המג"א על מה שכתוב בחשן משפט סי' של"ג נ"ל דאין כוונתו למה שמפורש שם דסופר המקבל עליו לכתוב ספר תורה אחד וחוזר בו, דזהו לא שייך לדין זה, אלא כוונתו למ"ש שם דמלמד החוזר בו מיקרי דבר האבד, ובמלמד איתא נמי לטעם דזמן שילך התלמיד בטל הוי דבר האבד, ומטעם זה שמיירי בספרים שהלימוד בהם הוא צורך המועד לכן מתיר המג"א לכתוב ספרים מחדש ולכן כתב ומהאי טעמא מותר לכתוב ספרים אשר לכאורה אין שום פירוש לזה וכפי שהרחבנו ביאור המג"א ניחא מאד מה שכתב ומהאי טעמא כו', וזה ברור ואמת בפירוש דברי המג"א. ומעתה ניחא מה שכתב המחבר נראה לי דהנה המחבר חידש לן שני דברים אחד מה שכתב תחלה שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות בצבור מותר להגיה בחוה"מ מטעם דהוי צרכי רבים אפילו אם יש בעיר ספר תורה אחרת אבל צבור זה אין להם ספר תורה כשר ג"כ מותר להגיה מטעם דהוי צרכי רבים וזה חידש המחבר דממתניתין לא ידעינן היכא שיש בעיר ספר תורה אחר כשר דזהו נקרא צרכי רבים, עוד חידש לנו המחבר דספרי מקרא וגמרא אינו מיתר אלא דווקא ספרים שצריך לקרות בהם במועד כגון הלכות חג בחג ולשארי ספרים ובאופן שההגהה הוא לתקן השיבושים ומשגיח להעתיק בספר זה מן ספר מוגה אבל הגהה שמתוך השכל זה השמיע אותנו המחבר בסעיף ט' שכתב ואם שמע דבר חידוש מותר לכותבו כדי שלא ישכח וה"ה נמי בהגהה שמתוך השכל ששייך שלא ישכח, ועתה נבא לענין שאלתו דמר יחיה שנסתפק אם מותר לו להגיה ספר הריטב"א במועד, הנה הגהתו דמר היא מתוך החכמה אשר זיכהו השי"ת וחננו לכתוב חידושים על הריטב"א וזהו מותר לכ"ע ואפילו בלימודים שאין בהם הלכות החג בחג, ולא עדיף מר ידידי יחי' מרבותינו הקדושים שכתבו חידושיהם בחוה"מ כמו שהעיד הט"ז על הב"ח שכתב חידושים בחוה"מ, וכן מצאתי בריטב"א מועד קטן במתניתין (דף י"ח) אין כותבין יעו"ש העיד על עצמו שכתב חידושים בחוה"מ וזה פשוט:
וע"ד שאלתו השניה ששאל אם צריך התרה אחרי שנהג א"ע כמה שנים שלא כתב בחוה"מ חידוש"ת, זה לדעתי פשוט דצריך התרה אחרי דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כידוע, וגם זה מפורש בש"ע יו"ד סימן רי"ד דנוהג לדבר מצוה והיה בדעתו לנהוג כן לעולם צריך התרה אבל לפ"ז יש להסתפק דאולי אינו רשאי לשאול על נדרו דנודר לדבר מצוה אינו רשאי לכתחילה לשאול על נדרו כדמפרש בשו"ע סימן רכ"ח, ואמנם בעובדא דיליה פשיטא דמותר לשאול ואפשר דנמי מצוה לאיתשולי דבאמת אין בכתיבת חידוש"ת במועד שום נדנוד איסור וכולו מצוה כדפרשנו וזה שנהג א"ע שלא לכתוב חידושים בחוה"מ קרוב הדבר בעיני כי זה מנהג טעות ולו היה קצת איסור בזה לא היו נוהגים רבותינו המופלאים שבסנהדרין כמו הב"ח והריטב"א לכתוב חידושים בחוה"מ:
ויש לי סמך מהירושלמי דבמקום מצוה מותר כתיבה אפי' לחסידים ופרושים, דהנה איתא בירושלמי מועד קטן פרק אלו מגלחין הלכה ד' חד בר נש אבד תפיליו במועד אתא לגבי ר' חננאל ושלחוה לגביה ר' אבא בר נתן א"ל הב לי' תפילך וזיל כתוב לך, א"ל רב איזיל כתיב ליה, ופירש הפני משה ודבריו לקוחים מתוספת פרק אלו מגלחין ד"ה ר' יוסה יעו"ש בדף י"ט ע"א דרב חננאל סופר היה כדאמרינן בפ"ק דמגילה ואמר רב לר' חננאל שמותר לו לכתוב בלא הערמה ומי חסיד כרב ור' חננאל ואורי ליה שיוכל לכתוב תפילין בחוה"מ ומטעם כי מצוה היא ואין לחלק מטעם דתפילין היא מצוה דאורייתא להפוסקים דבחול המועד מחויב להניח תפילין ואינם בכלל שבתות וימים טובים שנקראים אות כידוע, דהרי מטעם מצוה דאורייתא שמחויב להניח תפילין בחוה"מ היה יכול האיש לשאול מהם תפילין לקיים מצוה דאורייתא ואלא שלא שאל מהנך תנאי ואמוראי תפילין לקיים מצוה דאורייתא ודאי שרצה האיש להיות מלובש תפילין כל היום וזהו אינו אלא מצוה דרבנן ועכ"ז אורי ליה רב שיכתוב ר' חננאל בעצמו תפילין להאיש ההוא שנאבד ממנו תפיליו, וא"כ מוכח דבמקום מצוה אפילו חסידים ופרושים כרב חננאל מותרים לכתוב ויש לפלפל בזה הרבה, ואך מ"מ ראיה ברורה לא מצינו מהירושלמי דאפשר דרב אמר לר' חננאל מצד הדין אבל ממדת חסידות אפשר שאינו כדאי לאדם חשוב לכתוב בחוה"מ אפי' במקום מצוה כ"ז ראיתי לכתוב למר יחיה דעתי בקצרה ואי"ה כשאפנה אשנה פרק זה עוד הפעם, ידידו דו"ש וש"ת: