אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן ט

סימן ח

עוררני הרב הגדול הגביר וכו' ר' העשיל מפה.

לעיין בדברי הרמ"א בש"ע או"ח סימן שכ"ח סעיף ג' בהג"ה מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו אומר לעכו"ם להוציאו, ומוכח מדבריו דישראל אסור להוציאו וקשה הא זהו מלאכה שאינה צריכה לגופא, ומותר לכתחלה ע"י ישראל וכמפורש בש"ס בכמה מקומות וברמב"ם פרק י' מהלכות שבת לענין מפיס מורסא וכאן נמי אין צריך לגוף המלאכה ומצטער ובאופן זה ודאי שרי. וכן השיבותי לו מאי דפשיטא ליה למר דמלאכה שאינה צריכא לגופא במקום צערא מותר לכ"ע לדידי מספקא לי טובא, דהנה שיטת הרמב"ם בפ"א מהלכות שבת דמלאכה שאינה צריכא לגופא חייב חטאת ומפיס פורסא דפטור כבר פי' הרב המגיד משנה בפ' י' מהלכות שבת הלכה ז' דטעם הרמב"ם דפטור הוא משום דאין זו גמר מלאכה, ובש"ע או"ח סימן של"ד סעיף כ"ז מביא שתי הדיעות במלאכה שאינה צריכא לגופא, וא"כ דלא החליט השו"ע הדין במלאכה שאינה צריכא לגופא ולכן פסק הרמ"א לחומרא לענין מי שחושש בשיניו ומצטער דאומר לעכו"ם להוציאו, והא דסתם הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף כ"ח לענין מפיס שחין דכתוב בשו"ע דאם הפיסה כדי להוציא ממנה ליחה פטור ומותר, וגם המחבר כתב הדין בלי שום חולק שם ניחא משום דהתם גם להרמב"ם פטור ומותר ומחלוקת דשם אינו אלא לענין הטעם, דלהטור וסייעתו פטור ומותר מפיס שחין להוציא ממנה ליחה משום מלאכה שאינה צריכא לגופא במקום צער לא גזרו, ולהרמב"ם הטעם דמותר במפיס שחין כנ"ל הוא משום דאין זו גמר מלאכה, וכמפורש שם המג"א בשם הרב המגיד ולפ"ז ניחא מאד פסק הרמ"א דאומר לעכו"ם להוציאו אבל לא ע"י ישראל דלהרמב"ם אסור אפילו לומר לנכרי ואך זה שהקילו דבמקום צערא סמכו על הטור וסייעתו דמלאכה שאינה צריכא לגופא מותר מצד הדין ואך רבנן גזרו ובמקום צערא לא גזרו:

אבל באמת ראיתי כי דברי הרמ"א נכונים אף לפי פסק הטור דמלאכה שאינה צריכא לגופא מותר מצד הדין ובמקום צערא לא גזרו ומותר לכתחלה מ"מ הוצאת שן אסור ע"י ישראל והיא דראיתי ברשב"א בחידושיו בפ' המצניע ובחידושי הר"ן על מסכת שבת פרק קמא לענין לא יצא הזב בכיסו וז"ל הרשב"א בפ' המצניע (דף צד) ד"ה פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו פירוש משום דאף זו מלאכה שאינה צריכא לגופא לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היה מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו וכן צידת נחש שלא ינשכנו נקראת מלאכה שאינה צריכא לגופא שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן כיבוי פתילים וגחלים מלאכה שאינה צריכא לגופא שאין לו הנאה בגופו של כיבוי אלא בכיבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליק ולכבותה והכיבוי בעצמו הוא התיקון ממש, וא"ת א"כ תופר יריעה שנפל לה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופא של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריכה לאותו מלאכה י"ל דמ"ע כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה ואעפ"כ מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפ' א"ר עקיבא שהוא חייב אף ר' שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן וכן פירשה הרז"ה ז"ל עכ"ל וכן הוא בחידושי הר"נ בקצרה:

המתבאר מתוך דבריהם דאיזה מלאכה נקראת אינה צריכא לגופא היכא דאינו נהנה מהמלאכה כלל, אבל אם יש לו הנאה מהמלאכה וגופו נהנה ממנה אע"פ שאילו לא הגיע עליו שיצטרך לעשות היה יותר נהנה אבל עכשיו שהגיע עליו שמכריחו לעשות המלאכה נקראת מלאכה הצריכה לגופה וכן הוא בהוצאת השן שמצטער ממנו אם לא יוציאו ועכשיו שמוציאו נהנה ממנו הוא מלאכה הצריכה לגופה וחייב חטאת, ודומה היא ממש ליריעה שנפל בה דרנא ותופרה ולמוציא ריח רע ולכן פסק הרמ"א דמוציאה ע"י נכרי אבל ע"י ישראל חייב הוא כדין כל מלאכת שבת, ולכאורה יש לתמוה כיון דהוכחנו דהוצאת השן אסור מן התורה דהוי מלאכה הצריכה לגופה א"כ אפי' על ידי נכרי אסור דבמלאכה דאורייתא הכל מודין דאסור לומר לנכרי לעשות, אבל זה אינו קושיא דהנה בחולה פסק הרמ"א לקמן סעיף י"א דאפילו חולה שאין בו סכנה מותר לעשות צרכי חולה ע"י נכרי וכל שכן בשניים דאם יש לו כאב גדול דומה כמכה של חלל להכי בחושש בשנו התירו לו על ידי נכרי ולא גרע מחולה שאין בו סכנה וכן נראה מדברי הגר"א ז"ל, ובדברי הרמב"ם דמפיס שחין אשר העיר הרב המ"מ דלדברי הרמב"ם שסבר מלאכה שאינה צריכא לגופא חייב היה לו להרמב"ם לחייבו אף אם הפיסה להוציא ממנה ליחה דהרי כל פטורא דהפיסה להוציא ליחה ממנה היא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהרמב"ם היה ליה לחייב דכל מלאכה שאינה צריכא לגופא חייב, ותירוץ על קושיא זו תירץ הרב המגיד משנה דהרמב"ם מפרש כלישנא קמא בגמרא מאן תנא אמר רב יהודה ר"ש היא דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור זהו נאמר על משנתינו דהצד שלא לצורך אבל אינך אף לר' יהודה אתיא, ומשום הכי מפרש הרמב"ם דחיובא דמפיס מורסא הוא מטעם מכה בפטיש ולא כדברי רש"י דמשום בונה וכשהיא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים כ"ז הוא דברי הרב המגיד:

אבל לפ"ז עוד דברי הרמב"ם סתומים ומופלאים דהרי דבר שאין זו גמר מלאכה מי שרי לכתחלה והרי מקצת מלאכה נמי אסור ואמנם נאמר דלהוציא ממנה ליחה אף מקצת מלאכה לא הוי אבל טעמא בעיא למה אין זו אפי' מקצת מלאכה ועיין מה שהארכתי בדין מקצת מלאכה בסי' ז' ובסימן ו':

ונראה לי הסבר דברי הרמב"ם כך הם, דהנה רש"י בפ' האורג (דף ק"ז) פי' שני טעמים על מפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב, אחד משום בונה דמתקן פתח או משום מתקן כלי וכן הוא לשון רש"י מה לי מתקן כה מה לי מתקן כלי, א"כ רש"י בעצמו לא החליט הדבר דהחיוב הוא משום בונה, דבאמת אפשר לומר דבבעלי חיים לא שייך בונה, ונראה לי דכן הוא דעת הרמב"ם דבבעלי חיים לא שייך בונה ולכן המציא הרמב"ם דחיובו של מפיס מורסא לעשות פה הוא משום מכה בפטיש, וכוונת דברי הרמב"ם הוא דמתקן המכה והוי כמו תיקון מנא, אבל אם מפיס המורסא להוציא ממנה ליחה אין זו תיקון ולא הוי תיקון כלל ולכן פטור ומותר לכתחלה דהרי מלאכה אין כאן דבנין בבע"ח ליתא ותיקון ג"כ ליתא ומש"ה מותר לכתחילה, ומעתה מובנים היטב דברי הרמב"ם שכתב ולהוציא ממנו ליחה פטור ומותר דהרי איסורו אינו אלא משום תיקון והכא דאינו מתקן כלל להכי מותר ואפשר שזהו כוונת הרב המגיד שכתב וכשהוא להוציא ממנו ליחה אינה גמר מלאכה ואי אפשר לבא בה חיוב מכה בפטיש כוונתו כיון דאין זה תיקון עכשיו וגם אינו מועיל פתיחת המכה על לאחר זמן להכי מותר לגמרי:

ועפ"י דברים הללו מיושבת היטב הסוגיא דכתובות איבעיא להו אם מותר לבעול בשבת ומיבעיא אם דם מפקיד פקיד או חבורי מחבר ופי' רש"י שם מפקיד פקיד כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע"י חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא ואמרינן שם עוד ואת"ל דם מפקיד פקיד לדם הוא צריך שרי או דילמא לפתח הוא צריך ואסור, ומפרש רש"י או דילמא לפתח מתכוין והרי הוא כבנין ואסור, והנה לדברי הרמב"ם דמפרש במפיס מורסא דחייב אם לעשות לה פה משום מכה בפטיש ואינו חייב משום בונה ע"כ לדבריו בהאי סוגיא דמסתפק הש"ס או דילמא לפתח הוא צריך ואסור נמי יפרש דהאיסור אם מכוין לפתח הוא משום מכה בפטיש וכמתקן מנא הוא אפילו אם אין בנין בכלים ובאמת בבע"ח ליתא משום בנין אבל מתקן מנא ודאי איתא דלא גרע מהזאה וטבילה על האדם דאסור משום תיקון גברא וכן אסור לעשות פתח בבעלי חיים משום דמתקן מנא וחייב משום מכה בפטיש, אבל אם אין כוונתו לפתוח פתח ורק להוציא הדם והדם הוא פקוד ועקור ואינו נבלע ברחם א"כ אין שום איסור בעולם דתיקוני גברא ליכא אעפ"י דהפתח נעשה ממילא דהוי דבר שאין מתכוין ועוד שאינו צריך לפתח כלל והעיקר כונתו אינו אלא להוציא את הדם ובנין בבע"ח נמי ליכא ומכה בפטיש אין כאן דכל עיקר חיובא משום מכה בפטיש כשרוצה לתקן דבר מה אבל כאן דכל כוונתו הוא להוציא את הדם א"כ אין כאן מכה בפטיש דהרי אינו מתקן לגברא כלל, ולכן מותר לבעול בשבת, ועפ"ז מיושב היטב קושית רש"י ותוס' שהקשו לדם הוא צריך ושרי הא פסיק רישיה הוא לענין הפתח ותירצו דמשום שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח וכפי שהסברנו הסוגיא לדעת הרמב"ם לא קשה קושייתם כלל דמאי שייך לומר דהוא פסיק רישיה לענין הפתח דהרי כל עיקר עשיית פתח הוא משום תיקוני גברא והוי מכה בפטיש, אבל מי שאינו צריך להפתח א"כ אין עשיית פתח אצלו שום תיקון ומאי איכפת ליה בעשיית הפתח, ובשלמא לרש"י ותוס' דעשיית פתח באדם חייב משום בונה וא"כ אם בנה בנין בשבת אפילו אם לא כיון לבנינו מ"מ כיון דנבנה הבנין ע"י פעולתו אף שלא כיון לזה הוי פסיק רישיה ולא ימות ואסור, אבל לפי שיטת הרמב"ם דעשיית פתח באדם אינו חייב משום בונה אבל כשלא יגיע לו תועלת מהפתח ולא נהנה כלל מהאי תיקון אף דנעשה פתח ודאי אין שום איסור בעשייתו ולכן קאמר הש"ס דאם לדם הוא צריך שרי לגמרי ולדעתי דומה כאילו קורע דבר תלוש דמפורש בשו"ע דאין בזה שום איסור ועיין שו"ע או"ח סימן שי"ד סעיף ט' ובמג"א שם סעיף י"ד וז"ל והיתר גמור הוא לחתוך התלוש חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכותו אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי, וכתב עוד שם במג"א שהמבקע עצים לחתיכות גדולות לא הוי מלאכה אלא עובדא דחול, וכן נראה לדעת הרמב"ם אם לדם הוא צריך הפתח שעושה דומה כאילו קורע בתלוש ואך אם לפתח הוא צריך אע"פ שאין בו משום בונה אסור משום מתקן גברא והוי כמו תיקון מנא כל זה נראה לענ"ד פשוט:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה