אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן ו

סימן ה

שאלה אם מותר לערוך זיינער בשבת בעוד שלא כלה הליכתו:

תשובה בעזה"י לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב החריף ובקי מפולפל ומחודד יקר רוח כ"ש מו"ה צבי הירש הלוי בלייוויים בק"ק ווארשא.

שאלתו בדבר עריכת הזייגער נכון הגיעני ועיינתי בדבריו היקרים והאריך לאסור בטעמים נכונים מש"ס ופוסקים ולענ"ד יש לפלפל בזה הרבה ואך קודם שנבא לבאר דעתינו בזה נבאר איזה פרטים הנוגעים להלכות שבת. בדיני שבת יש דברים המסתעפים לכמה חלוקות ואלו הן, א'] מלאכה ממש, ב'] גורם למלאכה שתעשה, ג'] קירב את המלאכה שתעשה, מלאכה ממש אסור וחייבין עליה סקילה כרת ומלקות כמבואר דינם בש"ס ורמב"ם, גורם למלאכה פליגי בזה תנאי בפ' כל כתבי (דף ק"כ) ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעים ומכבים את הדליקה, ולדעתי כמו דפליגי תנאי בגרם כבוי כן פליגי בגורם לכל מלאכה שתעשה, קירב את המלאכה פליגי בזה גדולי הפוסקים יש מהן דמתירין ויש מהן אוסרין ומקור דבריהם בדין גורם וקירוב הוא בש"ס סוף פ' כירה מתניתין נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, גמרא לימא תנן סתמא כר' יוסי, דאמר גורם לכבוי אסור ותסברא אימור דאמר ר' יוסי בשבת בע"ש מי אמר, וכי תימא הכא נמי בשבת והתניא נותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואצ"ל בע"ש ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מע"ש ואצ"ל בשבת, אלא אמר ר' אשי אפי' תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו, והנה בפשט הגמרא שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו פליגי ותוס'. לשיטת רש"י מקרב את כיבוייו נמי מותר לרבנן כגורם למלאכה, והא דאסר במתניתין ליתן לתוכו מים אינה אלא משום גזירה דלמא יגביה את הכלי בשעת נפילת הניצוצות וכן עומד בשיטת רש"י הרב פור"ת שם בתוספות ד"ה ומפני ור"ת ור"ח פירשו דמקרב כיבוי אסור לרבנן, אע"פ דסברי רבנן גרם כבוי מותר מכל מקום מקרב כבוי אסור וטעמם לחלק משום דאם עושה מחיצה בכלים שלא תעבור הדליקה אינה מכבה עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לנצוצות ומיד ניכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא וכגון מחיצת שלג וברד וכן דעת התוס' בסוף דבריהם דמחיצת שלג וברד שלא תעבור הדליקה אסור גם לרבנן וכן דעת הרשב"א בחידושיו, אבל מה שנותנין מים בזכוכית ונותנין עלי' שמן כתבו התוס' דלא מיקרי קירוב כיבוי כיון שאין מתכוין לכבוי כלל וכן פסק בש"ע א"ח סי' רס"ה סעיף ד' דמותר ליתן מים בעששית שמדליקין בה בע"ש כיון שאינו מתכוין לכבוי והרמ"א חולק ומתיר אפילו אם מתכוין לכבוי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, ובמג"א ס"ק י' שם השאיר דברי הרמ"א בצ"ע משום שמצא בסמ"ק דאסור במתכוין לכבוי יעו"ש אבל נלע"ד דברי הרמ"א מבוארים מן הרא"ש וז"ל הרא"ש, ומה שנותנים מים בנרות של זכוכית שקורים לאמפען אין בזה משום דמקרב כיבוייו דאפילו לר' יוסי דאסר גורם כיבוי הכא אין כאן גורם כיבוי כלל דאפילו לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים ממהרים הכיבוי מבואר מדברי הרא"ש דהשמיט לשון התוס' שכתבו אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן, אלא כתב טעם אחר כמו שהעתקנו דבריו מבואר דבכונה השמיט דבריהם וסבירא ליה דאפי' במכוין לכיבוי נמי שרי וא"כ דברי הרמ"א נכונים, ודברי המ"א צ"ע, וכ"ז פסקו בעלי הש"ע, משום דהחזיקו בשיטת ר"ת ור"ח דמקרב כיבוי אסור ומחיצת של שלג וברד אסור לעשות בשבת שלא תעבור הדליקה אפילו לרבנן דסברי דטלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר כמבואר בש"ע סי' של"ד סעיף כ"ד מ"מ מחיצת שלג וברד אסור וכמו שחילקו בתוס' כאן בפרק כירה דמחיצת שלג גרע מהא דטלית שאחז בה האור ונותן מים מצד השני יעו"ש בדבריהם, והואיל וכן צ"ע דברי הרא"ש בפרק כל כתבי והוא דמשמעות דברי הרא"ש בפ' כירה דמקרב כיבוי שרי וזה לשון הרא"ש ואם תאמר אפילו בלא נתינת מים יהא אסור לפי שהניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות דמ"ש מכלי של מים דאסור ליתן תחת הנר ואפילו מע"ש י"ל דלא דמי דהתם הוא דגזרינן שמא יתן מים בכלי שתחת הנר בשעת נפילת הניצוצות אבל הכא לא גזרינן שמא יתן לתוכו שמן דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר מפורש בדבריו דטעמא דאסר במתני' ליתן לתוך הכלי מים משום גזירה וכשיטת רש"י והרב פור"ת שהעתקנו לעיל, ולפ"ז שם בפרק כל כתבי אפילו מחיצת שלג וברד נמי מותר להעמיד וכש"כ טלית שאחז בה האור מותר לתת מים בצד השני, והנה הרא"ש שם בפרק כל כתבי כתב להא דטלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה וכן ס"ת פושטה וקורא בה והשמיט לדר' יהודה שאמר דמותר ליתן מים בצד השני, וצע"ג לפי שיטתו בפ' כירה היה לו להתיר ליתן מים בצד השני כדברי ר' יהודה שם, וע"ע בדברי הרא"ש במסכת יו"ט פרק שני סי' י"ז ובשו"ע או"ח סי' תקי"ד סעיף ג' ובמג"א שם סק"ז באמצע דבריו כ' וז"ל לכן נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי יעו"ש היטב בדבריו הנחמדים ומבואר דעתו בפירוש דברי הרא"ש דכל שעושה דבר חוצה לו מותר אפילו כמו מחיצת שלג וברד דכאשר יגיע האש להמחיצה ודאי יכבה מ"מ מותר וא"כ צ"ע כמו שהקשינו למה השמיט הרא"ש לדברי ר' יהודה דמותר ליתן מים בצד השני של בגד:

ואמנם כמו שהקשיתי על הרא"ש כן הקשו הראשונים על הרי"ף בפרק כל כתבי שהעתיק דברי רב יהודה בשינוי לשון מהגמרא דבגמרא כתוב שם אמר ר' יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד מותר ליתן מים מצד השני וברי"ף העתיק אמר רב יהודה ה טלית שאחז בה האור פושטו ומתכסה בו יעו"ש לשון הרי"ף והאריכו הרמב"ן והראב"ד הובא דבריהם בר"נ שם דמשום הכי השמיט הרי"ף לדרב יהודה אחרי כי רב אשי תירץ בפרק כירה שאני הכא שמקרב את כיבויו וס"ל להרב אלפסי דמקרב כיבוי אסור ולכן אסר הרי"ף ליתן מים בצד השני וכל זה ניחא לדברי הרי"ף אבל על הרא"ש לא אפשר לתרץ כן דכפי שבררנו הרא"ש דעתו מפורש דמקרב כיבוי שרי ומותר לעשות מחיצות אפילו של שלג וברד כדי שלא תעבור הדליקה וא"כ מכש"כ דמותר לתת מים בצד השני להרא"ש וחפשתי בספרים ומצאתי בספר קרבן נתנאל שהרגיש בסתירה זו על הרא"ש ונשאר בצ"ע:

ולענ"ד אפשר לפרש דברי הרא"ש בפשיטות, דהנה בתוספת ד"ה מפני שהבאתי לעיל, מספקא להו אם לשיטת הש"ס דילן דמתיר לתת מים בצד השני של בגד, כמו כן מותר להעמיד מחיצות שלג וברד שלא תעבור הדליקה, או מחיצות שלג וברד אסור אפילו למאן דמתיר לתת מים בצד השני' של בגד וזה לשון התוספות ועוד דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתני' כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ע"כ דבריהם, וכמו כן אפשר לומר דהרא"ש מספקא ליה אם לרבנן מותר להעמיד מחיצות שלג וברד כשיטת הירושלמי או לא וגם ספוקי מספקא להרא"ש אם עלית שאחז בו האור קילא מן מחיצת שלג וברד כסברת התוספות או אם אסור לרבנן מחיצת שלג וברד אסור נמי ליתן מים בצד השני של הטלית, ולכן לא כתב הרא"ש בפסקיו רק הדברים אשר החליט לאיסור או להיתר, ולהכי כאן בפ' כירה אחז בשיטת הרב פור"ת משום דפשיטא ליה טעם הרב פור"ת לאסור נתינת מים בכלי תחת הניצוצות אבל בסברת הר"ח ור"ת דמקרב כיבוי אסור נסתפק הרא"ש ולכן לא הביא דבריהם כלל ושם בפ' כל כתבי לענין דבר המותר אחז בזה שהותר אליבא דכולי עלמא היינו פושטה ומתכסה בו אבל נתינת מים בצד השני של הבגד נשאר בספיקו ולהכי לא כתבו בחיבורו, כן היה נלע"ד ע"ד הפשוט ולא רחוקה היא לומר כן בכוונת הרא"ש דהרי בירושלמי גופא נסתפקו אם לרבנן מותר במחיצות שלג וברד, וזה לשון הירושלמי פ' כל כתבי הלכה ו' כיני מתני' משיאחז האור בהן ובסוף ההלכה שם טלית שאחז בו האור מצד א' נותן מים מצד שני ואם כבה כבה מב' צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה ר"ש בשם ר זעירא דר' יוסי היא אמר ר' יוסה הוי סברינן מימר מה פליגון ר' יוסי ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דמר שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסי היא הדא אמרה אפילו עשה מחיצות של מים היא המחלוקת, עכ"ל הירושלמי הרי אמר ר' יוסה דמעיקרא סבר דרבנן מודה במחיצות של מים דאסור, ובש"ע או"ח סי' של"ד סעיף כ"ד כתב המחבר שלשה דיעות אם מותר לתת מים בצד השני של הטלית ודיעה ראשונה אוסרת ואפילו בשאר משקין דלית בהו משום כיבוס וכתב הגר"א שם דזהו סברא ראשונה דהירושלמי וא"כ אינה רחוק בכוונת הרא"ש לומר דהיה לו ספק בזה ולכן אע"פ שהעתיק שם בפרק כירה דברי הרב פור"ת זהו להסביר טעמא דרב אשי דהכא במתני' אסור אפילו לרבנן מ"מ אם מותר במחיצות שלג וברד וכן ליתן מים בצד השני היה להרא"ש ספק ולכן השמיט דבר זה:

ועפ"ז ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שפסק כנגד אביו הרא"ש דהטור פסק שם בסי' של"ד דמותר לתת שאר משקין חוץ ממים בצד השני של הבגד ומים אסור משום כיבוס כמפורש בתוספות בשם רשב"ם והקשה הפרישה הרי מדהשמיט הרא"ש לדרב יהודה דאמר נותן מים בצד האחר מוכח דסבר דשאר משקין נמי אסור דאם סבר הרא"ש דשאר משקין מותר ודוקא מים אסור הים לו לפרש ומתוך קושיא זו דחק מאד בפירוש הטור ונראה דגם הב"י הרגיש קצת בקושיא זו, וכפי שפירשנו דהרא"ש השמיט לדרב יהודה משום ספיקא ואדרבה מדבריו סוף פ' כירה נראה דמותר לתת מים בצד שני של בגד, ואך להחליט הדין בפירוש דמותר לא רצה דנסתפק בזה אם כפר"ת דמקרב כיבוי כזה אסור או לא אחרי דמסקנת הירושלמי היא להתיר לרבנן מחיצות שלג וברד וממילא נתינת מים בצד השני של בגד ודאי מותר, לפ"ז ניחא דעת הטור דפסק בשאר משקין מותר, דהטור אחז בדברי הרא"ש דסוף פ' כירה דנתינת מים בכלי תחת הניצוצות אסור מטעם גזירה ולא משום מכבה דגרם כיבוי אסור אלא גרם כיבוי מותר, ומסברא היה נראה להתיר ג"כ דגרם כיבוי מותר אפילו במחיצות שלג וברד ואין זה נקרא נגד דעת אביו כיון דלאביו הרא"ש היה ספק בדבר זה אם כן אין פסק שלו נגד דעת אביו:

עוד נראה לישב דברי הרא"ש באופן אחר דלכך השמיט להא דר"י וכתב להא דטלית שאחז בו האור פושטו ומתכסה בו דבזה איכא חידוש דין מה שלא אפשר לידע מדרב יהודה דאמר נותן מים בצד שני של בגד והיה מוכרח משום זה להעתיק הברייתא דפושטו ומתכסה בו, והוא דהנה הב"י חידש לדעת הטור דפושטו ומתכסה בו חמור מנתינת מים בצד שני של בגד והוכיח כן מדכתב הטור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך והקשה הב"י דלפ"ז דההיתר הוא מטעם דאינו מתכוין ודבר שאין מתכוין שרי א"כ איך כתב אח"כ דיכול ליתן מצדה האחרת משקין כגון יין שאינו דרך כיבוס והא בנותן משקין על הבגד מכוין הוא לכבות, ומתרץ הב"י דנותן מים לא הוי אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אבל הכא שמתכסה בטלית ופותח הס"ת שמנענע האש עצמה וע"י כך היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור, אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן אלא דאפי' אם מתכוין לכבות האש בנענועו שרי, דלא הוי אלא גרם כיבוי יעו"ש כי קצרתי בדברי הב"י וכן העתיק בש"ע סעיף כ"ג שני דעות יעו"ש:

והט"ז סי' הנ"ל השיג על הב"י והקשה לדבריו מאי פריך הש"ס על ר' יהודה מברייתא דקתני פושטו ומתכסה בו וכן ס"ת קורא בה ואם כבתה כבתה ולא קתני נתינת מים אלמא דנתינת מים אסור ומאי קושיא דלמא ברייתא רבותא אשמועינן דאפילו פושטו דעושה מעשה בגוף הדליקה ועכ"ז שרי אבל נתינת מים מצד השני ודאי שרי כדפי' הב"י משום דאינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא מן הצד וגרם כיבוי היא וכן הקשה בדרישה על הב"י:

וחילק הט"ז דהיכא דפושטו ומתכסה בו ובשעת כיסוי מנענע הטלית בשביל שיכבה זהו ודאי חמירא מנתינת מים בצד השני של בגד אבל פושטו ומתכסה בו שלא יתוסף הדליקה זה הוי כמו נתינת מים ושרי ומ"מ נתינת מים גרע טפי דהוא כיבוי ממש עד כאן דברי הט"ז, ודברי הע"ז צריכים פירוש ואך אין כאן מקום להאריך, ומתוך דברי הב"י והט"ז ניחא לי דברי הרא"ש דהנה לפי שיטת הרא"ש דמפרש לדרב אשי סוף פ' כירה שאני הכא שמקרב את כיבוייו וגזרינן שלא יתן מים בתוך הכלי בשעת נפילת הניצוצות ויבא לידי כיבוי, הרי חזינן דעתו דהיכא דאפשר בקל לבוא לידי כיבוי גזרינן אפילו בדבר המותר מצד הדין בכדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא וא"כ הוה אמינא בטלית שאחז בה האור נמי לגזור שלא יתכסה בו דבקל יוכל לבוא על ידי הכיסוי לידי מכבה ממש היינו שינענע בשביל שיכבה אחרי דעסיק בו לפושטו ולפזרו שלא יתוסף בו הדליקה, קרוב הדבר מאד בעת כי פושטו לבגד ומפזרו שינענע קצת בחוזק ויבא לידי איסור דאורייתא וכמו שפי' הט"ז דנענוע לכבותו גרע מנתינת מים ונראה דכאן קרוב הדבר יותר לבא לידי איסור דאורייתא וא"כ משום הא לגזור דאסור גם פושטו ומתכסה בו שלא יתוסף הדליקה ולא דמי לר' יהודה אמר רב דאמר נותן מים בצד האחד של בגד דהתם לא שייך למיגזר דלמא יכבה בידים דזהו ידוע לכל דאסור לכבות בשבת וכמו שחילקו התוספות שם אבל הכא אם מתירין לו לפושטו ולהתכסות בו בעת עסקו בבגד זה לפשטו ינענע בחוזק ויכבה כן היה נראה מצד הסברא ובא הרא"ש וחידש לן דגם זה שרי ולא גזרינן דלמא ינענע לכבותו וא"כ חידוש גדול השמיע לנו הרא"ש בזה שהעתיק לדברי הברייתא כמו שהיא כתובה ברי"ף ומוכרח לזה לשיטתו שם בפ' כירה דמקום שאפשר לבא לידי איסור דאורייתא גזרו חז"ל אפילו על הדבר המותר מצד הדין ופשיטת הרב פור"ח ואם כן הוה אמינא דה"נ לפושטו ולהתכסות בו גם כן גזרינן דהכא גרע מנתינת מים וכדפרשנו, ועיין בתוספות סוף פ' כירה דבמלאכות הידועים לכל העולם לא גזרינן אבל בדבר שאפשר לטעות ה"א דגזרו וחידש לן הרא"ש דפושטו ומתכסה בו ולא גזרינן דלמא ינענע בחוזק כדי לכבותו והשתא ניחא דברי הרא"ש דשם בפרק כירה השמיע לנו דגרם כיבוי מותר אפילו כנתינת מים בצד השני דהכל יודעים דלכבות ממש אסור ובדין דפושטו ומתכסה בו אשמעינן דלא גזרינן דלמא אתי לכבותו והלכך צריך לאשמעינן שני הדינים הנ"ל, ואין להקשות למה לא גזרו באמת לפושטו ולהתכסות בו דלמא יבא לנענע בחוזק כדי לכבותו וכמו דגזרינן בנתינת מים לתוך הכלי לקבל הניצוצות זה לא קשה ולא מידי דהנה ידוע דגזירת חכמים אינן דומין זה לזה ועוד התם מידי דשכיח כל שבת גזרו אבל טלית שאחז בו האור לא שכיח ולא גזרו, קצרן של דברים לפי פירושנו בדברי הרא"ש מבואר לן דפושטו ומתכסה בו חמיר מנתינת מים בצד השני של בגד וזהו כדעת הב"י אבל לא מטעמו דאלו לדעת הב"י עשיית מלאכתו חמורה ולדעתי זהו ליתא, אלא כדעת הט"ז דנתינת מים חמירא איסורא מפושטו כו' אלא חמירא הוא לדעתי שמתוך זה אפשר לבא בקל לידי איסור דאורייתא וכדפי' לשיטת הרא"ש:

ולכאורה אף לפי דברי יחזור וניעור קושית הט"ז והפרישה מאי מקשה הש"ס מברייתא דלא קתני נתינת מים על ר' יהודה ומאי קושיא דילמא משום הכי קתני בברייתא פושטו משום רבותא דלא גזרינן בהא שמא יבא לידי כיבוי וכדפי' נלפענ"ד דלפי פי' ניחא דהנה ביארנו דחידושא דלא גזרינן אינו אלא לדעת הרא"ש והרב פור"ת דגזרו התם בנתינת מים לתוך הכלי לקבל הניצוצות והאי דומה לזה וממש דבר אחד הוא והו"א נגזור נמי הכא, אבל לדעת יתר הפוסקים דפי' בטעם דרב אשי דמקרב כיבויו אסור מצד עצמו ולא מטעם גזירה, לא ידעינן כלל האי גזירה, וא"כ אפשר לומר דהאי מקשה סבירא ליה כדעת יתר הפוסקים דמקרב כיבוי אסור מצד הדין ולא משום גזירה, וא"כ ה"נ לא שייך למיגזר וכיון דגזירה אין כאן א"כ חמיר יותר נתינת מים מזה שפושט הבגד ומתכסה בו וכדפי' הט"ז שם בסי' של"ד, וזה לשון הט"ז, ומ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ע"כ יעו"ש והתרצן היה אפשר לו לתרץ דהברייתא נקט פושטו ומתכסה בו בשביל רבותא וכדפי' ואך מתרץ ליה לטעמו דסבר דלא שייך גזירה מתרץ ליה הוא דאמר כר"ש בן ננס ומעתה לפי המתבאר מתורצים היטב דברי הרא"ש וגם מה שהקשה הפרישה על הטור למה נאיד מפסק אביו הרא"ש ולפי שפי' בעז"ה הטור ואביו שוים לפסק הנ"ל:

ומעתה נבוא לתוכן שאלותינו, הנה עריכת הזייגער בעוד שלא כלה הילוכו הוא גורם למלאכה שתעשה וגורם למלאכה מותר דפסקינן כרבנן ואפילו אם נאמר דזהו נקרא קירוב מלאכה ובקירוב מלאכה דעת הרבה מהראשונים דאסור כמו שהעתקנו לעיל דבריהם הר"ן והרמב"ן והראב"ד שתירצו על הרי"ף דהשמיט דין דנותן מים מצד השני משום דזהו מקרב כיבוי ואסור, עכ"ז נ"ל דעריכת הזייגער בשבת מותר, ותחלה אבאר אם שאר המלאכות האסורות בשבת שוו למלאכת כיבוי כמו דבכיבוי מותר גורם כן בשאר מלאכת שבת, או יש חילוק בין שאר מלאכות לכיבוי, ואצלי היה הדבר פשוט דשארי מלאכות שוים לכיבוי, אך מצאתי בשלטי הגבורים בפרק כל כתבי דהפספק בזה ואבאר בעז"ה דשארי מלאכות שוים לגמרי לכיבוי ואם בכיבוי מותר גורם וקירוב מלאכה כן בכל מלאכת שבת ונעתיק לזה הסוגיא דפרק כל כתבי מתני' ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנין בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעים ומרבין את הדליקה, ובגמרא שם ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא הרי שהי' שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל, וס"ד דמקשה דאסרו גרם מחיקת השם ור' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו דסבר גרם מחיקת השם מותר וקשיא דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי ומסיק בין בכיבוי ובין במחיקה גורם שרי דכתיב בשבת לא תעשה כל מלאכה עשי' הוא דאסור וגרמא שרי ובמחיקת השם כתוב ואבדתם את שמם ולא תעשון כן לה' עשי' אסור וגרמא שרי ור' יוסי אוסר גורם בכיבוי משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכיבויי ובמחיקת השם סברת פלוגתתם אי מותר לעמוד לפני ה' ערום ומסקנא שם דבגזירה פליגי יעו"ש, המתבאר מתוך הסוגיא דשארי מלאכות שוים לגמרי לכיבוי ואם בכיבוי מותר גורם כמו כן בשארי מלאכות דהרי פריך הש"ס ממחיקת השם לכיבוי ואמר שם בסוגיא מפורש דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה עשיה אסור וגרמא שרי ולא תעשה מלאכה דכתיב גבי שבת לא כתיב אצל מלאכת הבערה וכיבוי רק בשארי מלאכות הרי הוכחנו בבירור דבשארי מלאכות אמרינן מלאכה אסור אבל גורם מותר וא"כ אפי' לר' יוסי דאסר גורם כיבוי מודה בשארי מלאכות גורם מותר, ומאד אני מתפלא על השלטי הגבורים אשר כל יקר ראתה עינו כידוע דרכו בקודש וכאן נשמט ממנו הסוגיא דעסיק בה ומסתפק הש"ג אולי בשארי מלאכות גורם אסור, והנה בררנו בעז"ה דגורם בשארי מלאכות ודאי מותר דרחמנא אמר לא תעשה מלאכה עשי' הוא דאסור אבל גורם מותר, לכן נלענ"ד דאפילו להפוסקים דסברי לענין כיבוי דהעמדת מחיצת שלג וברד אסור או להראב"ד והרשב"א והר"ן דסברי דאסור ליתן מים בצד השני של הבגד מ"מ בנידון שאלתינו מותר לערוך הזייגער כ"ז שלא כלה הילוכו דבשארי מלאכות כ"ע סברי דגורם למלאכה מותר ודוקא בכיבוי אסרו משום דאדם בהול על ממונו וכדבררנו בעז"ה:

ואפילו לפי מאי דחלקינן דאיכא שני מינים א' הנקרא גורם וא' הנקרא קירוב מלאכה שהוא חמיר מגורם וגורם הנקרא קירוב זה אסור לשיטת ר"ת ור"ח והראב"ד והרשב"א דפירשו לדרב אשי סוף פ' כירה שאני הכא שמקרב את כיבוייו דמקרב חמיר מגורם, כ"ז אינו אלא לענין כיבוי ולא בשארי מלאכות דלענין כיבוי כיון דיש מקום להחמיר במקום שאדם בהול על ממונו ממילא כל מיני כיבוי נכנס תחת גזירה זו ואסור אפילו במקומות שלא שייך בהן אדם בהול על ממונו וכמו בנתינת הכלי לקבל הניצוצות וכדומה ולכן אסרו שם במסכת שבת ליתן את הנר אחרי הדלת ועי' ש"ע או"ח סי' רע"ז אבל בשארי מלאכות נראה דמותר גורם ואפילו הגורם הנקרא קירוב מלאכה נמי מותר, ואף דמצינו כמה דברים שאסרו חז"ל משום שבות היכא דאסרו אסרו, אבל בכעין מלאכה זו דמריכת זייגער דבאמת אין זו מלאכה כלל אפי' בעת שעומד דהרי הוא כמו צירי הדלת וכמו שפותח וסוגר הדלת או הגגין של סוכות משום דהדלת תסוב על צורה, וכן הוא בעריכת הזייגער דאין כאן מעשה אומן ופשיטא בעוד שלא כלה הילוכו דלא נקרא על זה איסור משום דמיחזי כמתקן מנא דהרי בשעת מעשה אין כאן תיקון דהרי יש לו עוד שעות לילך ומאי מתקן הוא ולכן נראה דשרי, וכת"ה הביא ראיה לאיסור ממתני' ערוכה פסחים פ' אלו דברים השיב ר' עקיבא ואמר הזאה תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות ואין דוחה את השבת ופי' רש"י הזאה תוכיח שהיא מצוה וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ"ה אינו דוחה, והנה אע"פ דרש"י פירש על הזאה שביעית הדבר ידוע דהזאה שלישית נמי אינו דוחה שבת אף דע"י הזאה שלישית עוד לא יתקן גברי לאכול קדשים ומ"מ אינו דוחה את השבת, וכן לענין עריכת הזייגער בעוד שלא כלה הילוכו אע"פ דעתה אינה מועילה אך כיון דמועלת על לאחר זמן אסור משום תיקון וכן לענין שאלותינו אסור מטעם זה, וראיה זו אף כי נכונה היא וממקור הישר הולכת ועכ"ז לדעתי אין מכאן ראיה לאסור מב' טעמים כאשר יבואר לפנינו בעז"ה:

דהנה בפסחים שם (דף ס"ט) פריך הש"ס והזאה מ"ט לא דחיא שבת מכדי טלטולי בעלמא היא לידחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות בר"ה, ולכאורה קשיא הסוגיא דהנה במס' יום טוב לענין טבילת כלים בשבת ויו"ט פי' רבה התם דאסרו חכמים משום גזירה כדהכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה ורבא אמר התם משום דמחזי כמתקן מנא, והנה ידוע דבכמה מקומות רבא מודה לדרבה דהטעם משום גזירה שמא יעביר ד' אמות בר"ה לענין שופר דאסרו בשבת ולענין לולב ולענין מגילה דבכל הנך מקומות רבא מודה לדרבה דגזרו בשבת דילמא יבוא לאתוי ד' אמות בר"ה משום דהתם לא שייך טעם אחר, ואמנם לענין טבילת כלים דאפשר למצוא טעם אחר ניחא ליה לרבא יותר לפרש הטעם משום מתקן מנא ולא משום גזירה והטעם שבחר רבא בטעם אחר חדש כי האיסור משום מתקן מנא הוא איסור באמת בשעת עשיה וזה שאסרו משום גזירת ר"ה לע"ע אין שום איסור רק שיוכל לבוא לידי איסור, ואף דשניהם מדרבנן מיחזי כמתקן מנא וגזירה שמא יעבירנו, מ"מ ניחא לרבא יותר לפרש משום מתקן דתיקון מנא הוא איסור דאורייתא ומחזי כמתקן היא שבות הנוהג בכל דבר ובכל זמן, וראו חכמים לאסור זאת לעולם אבל האיסור משום גזירה שמא יעבירנו לאו איסור הנוהג לעולם רק במקומות הללו אסרו חכמים וכמה טעמים אמרו הראשונים על גזירה זו באלו המקומות ועיין בר"ן מס' ר"ה שהקשה למה לא גזרינן במילה בשבת שמא יעביר התינוק או איזמל ד' אמות בר"ה וכן ברשב"א ובריטב"א האריכו בזה יע"ש, ולכן ניחא לרבא לפרש דבר שאסרו מצד הדין ולא משום גזירה, וא"כ צ"ע בהזאה דאיכא נמי טעמא משום מתקן למה שתק רבא הכא לפרש הטעם משום מתקן, דמתקן גברא שיוכל לאכול קדשים ולכנוס למקדש והדבר צריך טעם :

ואמנם נראה דהנה איכא תרי מיני הזאה, הזאת שביעי, המתקנת לגברא לאכול קדשים ולכנוס למקדש, והזאה זו אפשר לאוסרה בשבת ויו"ט משום מתקן, אבל הזאת שלישי אין בה שום תיקון דאחרי הזאת שלישי עוד אסור הוא בקדשים ולכנוס למקדש, וא"כ למה אסרו הזאת שלישי בשבת, וכדאיתא במס' יומא (דף ח' ע"ב) דהזאת שלישי אסור ועיין בנודע ביהודה מהדו"ת חאו"ח סי' קט"ז וע"ז סובב הולך תירוץ רבה משום שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות בר"ה ובזה מודה רבא לדרבה כבשופר ולולב, ואין לומר בזה הטעם משום מתקן דבהזאה זו אין שום תיקון, והא דלא מייתי הש"ס טעם דרבא על הזאת שביעי הוא כי בטעם דרבא מספיק על שני מיני הזאות בין הזאות שלישי ובין הזאות שביעי ולא נמצא חילוק יוצאת לדינא בין טעם רבא וטעם רבה ולהכי שתקה הגמרא הכא בטעם רבא דטעם רבה מוכרחת הגמרא להביא, וזה מספיק על שני מיני ההזאות, אבל במס' ביצה שם שייך טעם רבא דחילוק יש לדינא שם בטעם דרבא כמבואר בשאג"א סי' נ"ו ועוד כדפרשנו לעיל דניחא לרבא לפרש דבר שאסור מצד הדין ולא מחמת גזירה וכל זה הוא דברים פשוטים ונכוחים לא אפשר לזוז מהם אפילו קוצו של יוד, ומעתה אזדא ראית כתר"ה מהזאה דהנה בהזאת שלישי באמת אתמר בש"ס דאסור משום שמא יעבירנה ד' אמות בר"ה ולא משום תיקון, ורש"י דפירש במתני' הטעם משום מתקן הוא כדי לתרץ קושיא שהקשינו למה לא פי' הש"ס טעם מתקן לרבא לפיכך פירש"י דבאמת איכא בהזאות שביעי איסור משום מתקן ואך הש"ס לא הזכיר טעם זה כדפרשנו כ"ז נלענ"ד פשוט:

ועוד נראה דאפילו אם נאמר דרבא בהזאה לא סבירא לי' לדרבה מ"מ מודה רבא דהזאת שלישי אסור ואפילו אין כאן תיקון ומה שמועלת הזאת שלישי לאחר זמן לא חשיב ליה לרבא תיקון כיון דעתה בשעת הזאה אין בה תיקון ומ"מ אסרו חז"ל אפילו הזאת שלישי דהנה הזאה שבות הוא ולא חילקו חכמים בין הזאה להזאה כי שם הזאה חד היא, וכמו דאמרינן במס' ביצה (דף ג' ע"א) כולה חדא גזירה הוא ופירש"י דאף היא פרי הנושר יעו"ש וכן ה"נ אף היא קרי הזאה, ועוד ראיה ברורה מסוגיא (דף ט' שם) אמר רבא מי לא מודי שמואל שאם קרא עליה שם דאסורה לזרים ופירשו המפרשים דהוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ושם בחלת חוץ לארץ מותר לאכול קודם הפרשה ואין בהפרשתה שום תיקון ועכ"ז אסור ביום טוב להפריש משום דהוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות שאסרו חז"ל משום שבות וכן אני אומר בהזאת שלישי אף דבה אין שום תיקון ומ"מ אסורה מטעם דנכלל בשם הזאה שבות הוא ואינו דוחה את השבת ולא יו"ט וגם זה ברור. ומעתה ניכר לעין כל דאין שום ראיה מהזאה:

ואך אשר עומד נגדנו קושית הצל"ח שם דהצל"ח הקשה שם על הש"ס דאמר והזאה מ"ט לא דחי שבת מכדי טלטולי בעלמא תדחי שבת ודיקדק הצל"ח מאי קאמר הש"ס תדחי משמע אלולי מטעם דחי' דפסח דוחה שבת הוה אסור והרי טלטול שרי לגמרי ולמה לן טעם דדחיה, ובאמת היא דקדוק עצום ותירץ רבינו בצל"ח לפי פירש"י דמפרש למתניתן דהזאה אסור משום מתקן להכי אלולי טעם דחיה הוה אסור משום מתקן, ולפי דברינו הנ"ל דרש"י פירש הטעם משום מתקן זהו על שם הזאה בכולל אבל סוגית הגמרא סובב והולך על הזאה שלישית ובהזאה שלישית אין הטעם משום מתקן וא"כ נשאר קושיית הצל"ח למה לן טעם דדחיה הרי גם בלא הטעם דדחיה מותר דבטלטול אין שום איסור:

ואך בהתבונני כי הדברים אשר הארכנו נכונים ראיתי דקושיית הצל"ח לא קשה ולא מידי, והוא דמס' ביצה פ' משילין (דף ל"ז ע"א) ולא מגביהין תרומות ומעשרות פריך הש"ס שם פשיטא, ומשני תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום וה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילא האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן, וכאשר למדתי הסוגיא לפני שנים רבות לא הבנתי קושיית הגמרא כלל מאי פריך הגמרא פשיטא, הא איסור דאין מגביהין תרומות ומעשרות הוא משום דאסור לתקן את הטבל בשבת ויו"ט והא תינח בפירות ארץ ישראל דאסור לאכול בלי הפרשה זהו תיקונן ואסור אבל פירות חו"ל דמותר לאכול בלי הפרשה ואין בהפרשתו עתה שום תיקון, ומ"מ אסור להפריש ביו"ט ק"ו בשבת ואת זה קמ"ל במתני' דאסור ומאי פריך פשיטא והדבר צ"ע, ולומר דמתני' מיירי בפירות ארץ ישראל דוקא זהו דבר שאי אפשר דהרי לעיל (דף ט' ע"א) אמר רבה גלגל עיסה מערב יו"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט הרי מפורש שם דאף על פירות ח"ל נמי גזרו רבנן שלא להפריש וא"כ מיירי מתניתין אף בפירות חוצה לארץ וא"כ מאי פריך הגמרא פשיטא וע"כ פירושא דהש"ס הכי הוא כיון דבפירות ארץ ישראל איכא איסור להפרישן ביום טוב משום תיקון ממילא אסור להפריש אף מפירות חו"ל משום דהוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות דשם תרומה חד הוא וכן פרשו הראשונים לעיל (בדף ט') על רבא שאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים והוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ועי' לעיל בדברינו, ולפ"ז ניחא קושיית הצל"ח דפריך הש"ס מטעם דחיה הואיל דפסח דוחה שבת לכן קשה הזאה תדחי ואף דבהזאה שלישית אין צריך לפרוך מטעם דחיה אבל כיון דבהזאה שביעית ודאי בלי טעם דחיה אסור להזות משום תיקון גברא וגזרו חכמים על הזאה זו משום תיקון ממילא כל הזאות אסור מטעם. דהוי בכלל הגזירה ולכן מקשה הש"ס פשיטא והזאה מ"ט לא דחי שבת ומטעם דחיה דוקא ואפי' בהזאה שלישית לא קשה רק משום דחיה דאלולי טעם הדחיה ודאי נאסר מטעם דהוי בכלל הדברים שגזרו חכמים משום שבות ואך מטעם דחיה הוא מקשה דסדחי ואמר רבה משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים והעמידו דבריהם אפילו במקום כרת כידוע, וכפי שפרשנו נידחים דברי הצל"ח שרצונו לומר שם בפרק האשה (דף פ"ח) דהזאה שלישית מותר בשבת הואיל ואין בה תיקון וכבר הקשו עליו בנוב"י מהדו"ת ח' או"ח סי' קט"ז ושם בנוב"י תירץ הגאון מר"ש בנו הקושיא מן מסכת יומא יעו"ש אבל לענ"ד ממקומו מוכרע דאינו כן משום דהוי בכלל הגזירה דאין מזין בשבת אפילו במין הזאה שאינו מתקן לגברא דשם הזאה חד היא:

והנה אע"פ דבררנו בטוב טעם דאין ראיה מהזאה שלישית לאסור בנידון שאלותינו מ"מ מצד הסברא נראה דהזאה שלישית נמי הוה תיקון אע"פ דאינה מתירה לשום דבר ואסור הוא לאכול קדשים ולכנוס למקדש מ"מ יש בה תיקוני גברא, דהנה דבר ידוע מי שבונה בית או עושה כלי ובנה חצי בית או עשה מחצה מהכלי והבית או הכלי כ"ז שלא נגמרו אינם ראוים לכלים היעלה על הדעת לומר דאינו חייב בשבת אם בנה חצי בית הלא מפורש במתניתין הבונה כל שהוא חייב וכן בעשה כל שהוא מן הכלי ודאי חייב משום מלאכה ואף דאינה ראויה עוד להשתמש בה אבל כיון דמה שעשה מועיל על לאחר זמן כשיגמר הבנין או הכלי לכן חייב אף על מקצתו ולא משום דהוי תיקון על אחר זמן רק הא גופא מיקרי תיקון דהרי אי אפשר לעשות גמר הבנין בלי שיעשה מקודם תחלת הבנין, וכן בהזאה שלישית דאי אפשר לתקוני גברא כלי שיזה על האיש תחילה ביום שלישי לטהרתו ולבסוף ביום שביעי לטהרתו וחדא בלא אידך אינו כלום וא"כ הזאה שלישית נמי הוי תיקון, וא"כ בנידון שאלתינו לפ"ז נמי אסור לערוך הזייגער בעוד שלא כלה הילוכו:

ומצאתי כי כוונתי בסברא זו לרב רבנן מורינו השאגת ארי' בתשו' סי' נ"ב וזה לשונו שם בסוף התשובה ואולי יש לומר דאע"ג דבמל בתוך זמנו לא עשה כלום אפ"ה לענין שבת חייב משום מתקן גברא שהרי מחמת שמלו אע"פ שמלו שלא כדין ולא עשה מצוה אפ"ה כיון דאין צריך למולו מעתה בזמנו הו"ל תיקון גברא שהרי אם לא היה מולו היה צריך עדיין למולו ושם מקודם כתב ג"כ כדברים האלו וכתב שם דאותו מקצת שמל בשבת לכשיגמור לאחר שבת גם זה נחשב מן המצוה ואילו לא מל זה המקצת בשבת היה צריך למולו בחול הלכך גם זה נחשב מתיקוני גברא לענין דהו"ל מתקן וזה כסברתינו לגמרי באין שום מחסור:

אבל אף דהסברא כן הוא מ"מ מצאתי בעז"ה ראיות מש"ס וראשונים גדולי הפוסקים דאינו כן ואין אנו דנין מצד הסברא רק כפי שניתן לנו בקבלה מש"ס ופוסקים והנה לענ"ד מוכח ממתניתין מפורשת היפך דברי השג"א הנ"ל דאמרינן במתניתין פ' נוטל ר' יהודא אומר מעלין את המדומע ובגמרא שם אמרו דר' יהודה כרשב"א סבירא ליה דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולכן אין בזה שום תיקון אע"ג דמועלת העלאתו שא"צ למחר להעלות זהו לא מיקרי תיקון משום דבשעת העלאתו אין בזה משום תיקון, וגם מצאתי ברז"ה במסכת ביצה פ"ק פסק דבעיסת חו"ל מותר הפרשה ביום טוב ושבת משום דחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש ואין בזה שום תיקון אע"פ דמועיל הפרשתו ביו"ט שלא יצטרך להפריש אחר יו"ט מ"מ אין זה תיקון כיון דאין שום תיקון עתה ואע"פ דהרמב"ן שם בספר המלחמות חולק עליו מ"מ הרי הדבר תלוי באשלי רברבי מחלוקת הרז"ה והרמב"ן, וגם תודות לה' הארכנו לפנינו דדברי הרז"ה מקוימים ויבואר להלן וכן הוא לענ"ד בנידון השג"א במל תוך זמנו בשבת הואיל ועתה אינו מתוקן וצריך עוד למולו כשיגיע הזמן, ואמנם הואיל דסברת השג"א ברורה ומקובלת לעין השכל, נ"ל לחלק בין נידון דהש"א ובין נידון שאלותינו והנך סוגיות שהבאתי. ותוכן הדברים כך הוא בדבר שתיקונו אסור מדאורייתא להכי אפילו אם בעשייתו שעושה עתה אינו מתקנו עכ"ז אסור שהרי הדבר הזה אם לא יעשה עתה יהיה צריך לעשות למחר או לאח"ז ודאי זהו גופא מיקרי תיקון ואסור, אבל בדבר שעיקר תיקונו נמי לאו תיקון ממש הוא ואסור מדרבנן דמיחזי כמתקן כמו הגבהת תרומות ומעשרות דעיקר תיקונו אסור מדרבנן משום דמיחזי כמתקן התם בעינן שהתיקון יהיה ניכר תיכף בעשייתו לתיקון ההוא אבל אם בעשייתו אינו מתקן כלום ותועלת יוצא מזה על לאח"ז ואלו היה מתקנו עתה נמי לא הוי רק איסור מדרבנן, זה מן הדין שרי לגמרי אם אינו מתקן עתה בשעת עשיה ומעתה בהזאת שלישי ברור דמותר דהרי אפילו הזאת שביעי נמי מיקרי שבות, וא"כ בהזאת שלישי דהתיקון אינו אלא אחר זמן מותר לגמרי ואך איסורו דנכלל בדין הזאת שבות, ושם הזאה חד היא כדפי' בעז"ה:

ועוד נלע"ד דנידון שאלותינו אף תיקון קצת לא שייך לקרוא דבאמת ענין עריכה שלא יפסק הילוך הזייגער זהו פעולתו שעושה שלא יקולקל התיקון שיש בה מכבר ועושה דבר שלא יקולקל לא מיקרי תיקון, וראיה ברורה לזה ממתני' וגמרא מפורשת במסכת שבת פרק הבונה רשב"ג אומר אף המכה בקורנוס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה ובגמרא שם מאי קא עביד כו' אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו שכן מרדדי מסי משכן עושין כן, ופירש"י מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנוס שלא יבקע הטס שהוא דק, והנה מבואר מפי' רש"י דמכה בקורנוס על הסדן הוא תיקון שלא יקלקל הטס וידוע דהלכה כרבנן דפליגי על רשב"ג וכל הפוסקים השמיטו לדרשב"ג, וא"כ מבואר שאין זה כמתקן מנא וגם הראיה הזאת נכונה מאד בעז"ה לפענ"ד וכן היא במתני' שביעית פרק ד' משנה ו' אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף, הרי מפורש דזה שלא יקולקל מותר אפילו במקום דאסור תיקון ומצאתי בנוב"י מהדו"ת ח' או"ח סימן צ"ב דהיה לו לזה דבר פשוט דשלא יקולקל מותר ולא הביא ראיה לזה:

ובסוגיא זו יש להעמיק קצת דהנה צ"ע למה השמיטו הפוסקים לדרשב"ג הא קימ"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו, ועוד תמוה היא כל מלאכות שבת ממשכן גמרינן וכיון דמרדדי טסי משכן עושין כן הוה ליה מלאכה גמורה ואפילו בין אבות מלאכות הוה למחשבינהו ונתקשיתי בזה מאד עד שהאיר ה' עיני ומצאתי להרב בתוי"ט שהרגיש בשני הקושיות האלו ובהקושיא הראשונה האריך לבאר דראשי הפוסקים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא ס"ל האי כללא דהלכה כרשב"ג ואנכי הצעיר הארכתי במקום אחר בדבר זה, ועוד אי"ה יבואר להלן בסימנים המאוחרים, ועל הקושיא כיון שהיתה במשכן למה ס"ל לת"ק דפטור, תי' התוי"ט דלא חשיב לת"ק שתהא מלאכה בפ"ע שחייב עליה, ודברי הרב ברורים, אבל לפי דברי הרב ז"ל לא ידעתי אם לת"ק מותר לגמרי ומלשון התוי"ט נראה שאינו חייב אבל לכתחלה אסור, ואך לענ"ד נראה דלת"ק שרי לגמרי וכאשר יבואר ומצאתי בירושלמי בשני מקומות כאן במס' שבת בפ' הבונה ובמסכת פסחים פ' אלו דברים קושיא על דברי רשב"ג, אלו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום היא אמר ר' אדא אתיא (ובפסחים הגירסא אמר רב) דרשב"ג כר' יהודה דתני השובט והמדקדק על הארוג הרי זה חייב מפני שהוא כמיישב בידו וה"נ כמו שהוא מיישב בידו:

והנה לפי קושית הירושלמי, אלו נטל לקצור וכו' נראה דלת"ק דרשב"ג אפילו מקצת מלאכה לא מיקרי ומסתברא דמותר לגמרי כמו מלאכה זו דזה פשוט לענין מלאכת שבת דאינו חייב על הגבהת סכין ברצה לקצור וגם מותר לו לכתחילה להגביה סכין לקצור ובלבד שלא יקצור וכיון דהירושלמי פריך אלו נטל לקצור ולא קצר הרי ברור דהכאה בקורנס על הסדן לת"ק מותר לגמרי ומטעם זה אפשר דלא ניחא להירושלמי לתרץ כמו שתירץ בש"ס דילן שכן מרדדי טסי משכן עושין כן משום דמה לנו שהיה במשכן כיון שאין זה בגדר מלאכה כלל וכי אפשר לחייב מחמת שבת בהגבהת כלי המוכנת למלאכה אע"פ שהיתה במשכן ודאי זהו לא מסתבר ולא חייב ואף איסור אין בו ומשני הירושלמי דרשב"ג כר' יהודה דס"ל שובט ומדקדק על האריג הוי מלאכה, אף דלכאורה אין זו אלא הכנה למלאכה ומ"מ ר' יהודה מחייב משום דא"א ליישב השתי אם לא שמיישרו תחילה בכרכור של עץ שראשו חד ולהכי חייב עליו כעל מלאכה גמורה וכן הוא במכה בקורנס על הסדן כיון דלא אפשר שלא יבקע הטס אם לא שיחליק מעיקרא הקורנס ולהכי חשיב מלאכה כמו שובט ומדקדק:

והנה תירוץ הירושלמי דרשב"ג כר' יהודה לכאורה תמוה דהרי באמת אמרינן בש"ס פרק כלל גדול (דף ע"ה) ר' יהודה מוסיף את השובט ומדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג וא"כ דבשובט ומדקדק גם רבנן מודו דחייב ע"ז משום מלאכה גמורה ובמכה בקורנס על הסדן מתירים לגמרי וכדהוכחנו לעיל א"כ רחוקים זה מזה הרבה ואיך משווה אותם הירושלמי דרשב"ג לדר' יהודה שאמר מכה בקורנס על הסדן חייב, ונראה דאע"ג דאמר בירושלמי דרשב"ג כר' יהודה אין כוונת הירושלמי דשוים לגמרי דזהו לא מסתבר בשום אופן, ואך כוונתם כי היכא דר' יהודה מחייב שובט ומדקדק אע"פ דבשעה שמיישר השתי עוד לא ניכר המלאכה ואילו לא יארוג אח"כ לא יחייב על זה שמיישר השתי או האורג וכן בסברת רשב"ג לחייב מכה בקורנס על הסדן משום דזהו הכנה למלאכה ואע"ג דרשב"ג כר' יהודה זה מודה הירושלמי דר' יהודה אינו מודה לדרשב"ג, ורק הסביר הירושלמי טעמא דרשב"ג כמו דמצינו בשובט ומדקדק דחייב ר' יהודה כן מחייב רשב"ג במכה בקורנס דמתני' אבל לא ששוים לגמרי המלאכות ונקטו לדר' יהודא אע"פ דרבנן נמי מודו בשובט או מדקדק משום דבברייתא אמר ר' יהודה מוסף לשובט ומדקדק וכיון דבש"ס דילן לא תירצו לתירוץ הירושלמי מוכח דלא מסתברא להו אף על רשב"ג לומר דחשיב זאת למלאכה גמורה רק טעמא דרשב"ג שכן היה במשכן וחייב אע"פ שלא חשוב מלאכה ות"ק דפליג על רשב"ג סבר כקושיית הירושלמי דכל מידי שאין זו מלאכה רק הכנה למלאכה אע"פ דהיה במשכן פטור ומותר לכתחלה, ומעתה מבואר דקושית הירושלמי אלו נטל לקצור זהו קושית התוי"ט שהבאנו לעיל ותירוץ התוי"ט גם זה מפורש בש"ס דילן מדלא תירצו כתירוץ הירושלמי:

ומעתה מוכח בכל מלאכות שבת אם עושה הדבר שלא יקולקל אין זו מלאכה ופטור ומותר וכן לענ"ד בשאלותינו אין זו מלאכה שהרי עוד לא נפסק הילוכו ועושה פעולתו לגמרי ויש לו שהות הרבה לילך כהילוכו בלי שום תיקון א"כ אין עריכתו אלא גורם שלא יקולקל וגורם שלא יקולקל ודאי מותר, כן נראה מצד הסברא ומהראיות שהארכנו מש"ס ופוסקים דא"א לחייבו.

ויש להעיר לפי דברינו מסוגיא דשבועות י"ז וביומא י"ג דזר שמהפך בצינורא חייב מיתה ואוקמה הגמרא דבלא איהו הוה מיעכל בתרתי שעי וע"י היפוך הזר מיעכל בשעה חדא וקמ"ל דכל קרובי עבודה הוי עבודה הרי ראינו אף שאין התועלת תיכף עכ"ז הוי עבודה וחייבין ע"ז מיתה ולענין שבת נמי אמרינן דמגיס חייב משום דמקרב לבישולא ועי' רמב"ם פ"ט מהלכות שבת הלכה ד' ובהמ"מ שם ד"ה וחיוב ההגסה וא"כ בנידון שאלותינו נמי אע"פ שעכשיו אין תועלת בעריכתו כי עוד לא נפסק הילוכו אבל יש תועלת על להבא אבל נראה משם גופא יש ראיה להתיר, אחד כי בבישול בשבת אם כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב כלום, ואך מ"מ איסור יש כאן כמו כל שבות בשבת אבל נ"ל הנה מצינו לענין בישולי נכרים דקרובי בישול ולא כלום ועי' פרק אין מעמידין (דף ל"ח) ולא גזרו דילמא יבא להתיר בישול גמור, וכן נראה בשאלותינו הנה עצם הדבר תיקון מנא כעין זו אינה אלא שבות בעלמא ולא מצינו לגזור היכא דלע"ע אין שום תיקון כלל ואין ראיה מעבודת מזבח דשם כל דבר הוי עבודה, ואך ירא אנכי להחליט הדבר במקום שכמה מאחרונים אסרו ובפרט כי משמעות הש"ע בסימן נ"ב ובסימן של"ח דלהעמיד המשקולת שמקשקש אסור משום משמיע קול א"כ מי ירום ראש להקל נגד הש"ע, ולכן מי שירצה לסמוך על ראיותי איני מתיר לו רק להעריך הזייגער שאין לו הזוג המקשקש או שאין לו אלא אותו המשקל שהוא להילוך ולא לקישקוש אבל אם יש לו המשקל שהיא לקישקוש אסור אף בעוד שלא כלה הילוכו ואף דיש לומר דהש"ע מיירי באופן שכבר נפסק הילוכו ובסימן של"ח נראה מסתימת הש"ע דמיירי בזייגער דעיקר יסודו הוא לקשקש, אבל עכ"ז אינני מיקל בזה רק בלי קישקוש ועיין בחיי אדם שמתיר ע"י נכרי ועיין בסימן שאחר זה ובסימן ח':

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה