אור ברסלב

אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן

סימן ה

סימן ד

שאלה אם מותר לאכול סעודה קבוע קודם תפלת המוספין או לא:

תשובה בעז"ה, הנה האי דינא מפורש בש"ע ונושאי כליו רבותינו הט"ז והמג"א עי' בש"ע א"ח סי' (רפ"ו סעיף ג') כתב המחבר מותר לטעום קודם תפלת המוספין דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב אבל סעודה אסורה והדין נובע מהרא"ש פ"ד דתענית, וא"כ מי יכניס ראשו בזה להרים ראש להכריע או לשקול דבריהם אם נכונים הם לדינא אחרי כי הלכה כמותו בכ"מ, ואמנם הואיל דרבינו הבית חדש הובא דבריו בט"ז ובמג"א שם דחולק על המחבר ומתיר מדינא אפילו סעודה קבוע, אמרתי מותר לי לפלפל בדבריהם הקדושים לדעת אם הלכה כהשולחן ערוך או כהבית חדש ואולי יש לי מסייעים לרבינו הבית חדש:

ולע"ד נראה להכריע כהבית חדש והוא דמצאתי בירושלמי מס' סוכה פ' הישן הל' ה' מעשה שהלך ר' אלעי אצל ר"א בלוד אמר ליה אף אתה משובתי הרגל והלא אמרו שאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל והולך לו כהדא ר' זעירא סליק לגזורא דרבי אילא (פירוש הלך לברית מילה לר' אילא) ולא קביל עלוי מטעום כלום אין משום דלא הוה עיסקא טעם כלום עד יפנה מוסף ולא ידעון, אין משום שאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל והולך לו בהדין לא ידעון ע"כ לשון הירושלמי, ופירוש דברי הירושלמי כך הוא דמספקו להו לרבנן מאיזה טעם לא רצה ר' זעירא לאכול על סעודת ברית מילה או משום שלא התפלל עוד תפלת מוסף, או שלא רצה לאכול שם על סעודת ברית מילה משום דאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל אבל אי לאו משום האי טעמא דאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל ויאכל במקום אחר היה אוכל על הסעודה של ברית מילה אפילו קודם שהתפלל ר' זעירא תפלת מוסף. והנה מפורש בגמרא דילן שם בפ' הישן דהא דאינו רשאי לעזוב ביתו ברגל הוא דוקא דלא אזיל ואתי ביומא ואי אזיל ואתי ביומא מותר לילך מביתו ברגל יעו"ש ברש"י, וזה לשונו הא דאזיל ואתי ביומא ומשמח שמחת החג עם אשתו חייב להקביל פני רבו כגון עיר שבתוך התחום או ע"י עירוב. והנה רבנן דמספקא להו טעמא דר' זעירא דדילמא לא רצה לאכול על סעודת ב"מ משום דאין שבחו של ת"ח להניח ביתו ברגל ודאי היה באופן דר' זעירא היה יכול לילך מהברית מילה לאכול בביתו, חדא דמשמעות הש"ס דר' זעירא סליק לגזורא ביום טוב ואם היה ביכלתו לילך ביו"ט להב"מ ודאי היה מותר לו לחזור לביתו ועוד אי לא היה מותר לר"ז לחזור לביתו ביו"ט א"כ היה מוכרח לאכול שם במקום שהוא וא"כ מוכח דזה שלא רצה עתה לאכול ע"כ משום שלא התפלל תפלת מוסף וא"כ מאי מספקא להו לרבנן טעמא דר' זעירא, וכיון דנסתפקו רבנן בטעמא דר' זעירא ע"כ מיירי כמו שאמרנו דהיה יכול לחזור לביתו ולאכול עם אשתו ובניו ולשמוח אתם בשמחת החג, וכיון שכן קשה מאי מספקא להו לרבנן בטעמא דר' זעירא מאיזה טעם שלא רצה לאכול הלא ההכרח לומר שלא רצה לאכול מטעם דלא היה רגיל לאכול קודם תפלת המוספין וסבירא ליה לר' זעירא כרב הונא דאמר בפ' תפלת השחר דאסור לו לאדם שיטעום כלום קודם תפלת המוספין דאי ס"ד דסבר ר"ז דמותר לטעום קודם תפלת המוספין והא דלא רצה לאכול שם על הב"מ היה טעמיה משום דאין שבחו של ת"ח להניח ביתו ברגל והולך לו, הלא היה לקיים ר"ז שניהם היה לו לטעום מידי על הב"מ ושוב יבא לביתו ויאכל סעודה הראויה וישמח את אשתו ומדלא עשה כן הוי ודאי טעמא דר"ז דלא טעם שם מידי משום דסבירא ליה כרב הונא דאסור לו לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין וא"כ לית כאן ספיקא בטעמא דר"ז:

ואמנם כ"ז אינו קשה אלא לדעת רבינו הש"ע והטו"ז דסבירא להו דהשתא דפסק הש"ס דלית הילכתא כרב הונא יעו"ש ד' כ"ח ע"ב ומותר לטעום קודם שיתפלל תפלת המוספין לא התירו אלא טעימא אבל סעודה קבוע אסור, א"כ קשה כמו שהקשינו למה להו לרבנן לאיסתפוקי בטעמא דר"ז הא מוכח דטעמא דר' זעירא משום דסבירא ליה כרב הונא דפ' תפלת השחר דאסור לאדם לטעום קודם שיתפלל תפלת המוספין דאי טעמא דר"ז משום דלא רצה לאכול חוץ לביתו שלא ימנע שמחת אשתו היה לו לקיים שניהם, והיינו דעל הב"מ יטעום דבר מיעוט דהרי קודם תפלת המוספין לא שרי רק טעימא וסעודתו יאכל בביתו. אבל לדברי הבית חדש דאפילו סעודה קבוע מותר לו לאכול קודם תפלת המוספין ניחא הירושלמי מאד והוא דר' זעירא שלא רצה לטעום פירושו דלא רצה לאכול שם סעודה קבוע, וע"ז נסתפקו רבנן דבי מדרשא טעמיה דר"ז אי משום דסבירא ליה אחרי דפסקינן דלא כרב הונא ומותר לאכול קודם שיתפלל תפלת המוספין אפילו סעודה גדולה ורק ר"ז לא רצה לאכול סעודה הראויה, משום דאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל ויאכל במקום אחר ולא ישמח את אשתו או דאינו מקפיד ע"ז להניח את ביתו ברגל דלא סבירא ליה כר' אליעזר דאמר משבח אני את העצלנים יעו"ש במס' סוכה (דף כ"ז ע"ב) ואך דלא רצה לאכול היה טעמיה משום דלא רצה לאכול קודם תפלת המוספין, ולא תיקשי אף לדברי הב"ח למה ר' זעירא לא רצה לטעום מידי היה לו לטעום קצת על הברית מילה ושוב יאכל בביתו, ומדלא עשה כן שמע מינה דכרב הונא סבירא ליה דאסור לאכול עד שיתפלל תפלת המוספין דאי משום דאין שבחו של ת"ח להניח את ביתו היה יכול לקיים את שניהם. נלפענ"ד דבאמת אע"פ שכתוב בירושלמי הלשון ולא קביל עלוי לטעום כלום אין כוונתו שלא טעם רק פירושו שלא אכל שם סעודה קבוע אבל טעימא אפשר באמת טעם מידי וכמו שפירש הב"ח דברי רב הונא דאמר אסור לטעום, וקאמר הב"ח דטעימא דאמר רב הונא היא לאו דוקא ורק כוונתו דאסור לאכול ואחרי דפסק הש"ס דלא כרב הונא מותר לאכול אפילו סעודה גדולה מצד הדין כן פירש הב"ח וכן אני אומר על הירושלמי דאע"ג דנקט שלא קביל עליו לטעום כלום פירושו דלא רצה לאכול סעודה חשובה, ואפילו תאמר שלא רצה לטעום מידי ולא טעם כלום גם כן לא קשיא אחרי דבאמת מצד הדין מותר לאכול אפילו סעודה חשובה יוכל להיות שחשש הואיל דיטעום מידי יאכל אחר כך יותר ולא יוכל לאכול אח"כ בביתו ולא יקיים שמחת הרגל בביתו ולכן לא רצה לטעום כלל משום דהלכה כהב"ח דמותר לאכול סעודה גדולה וחשש דילמא יאכל כל סעודתו. אבל לדברי המחבר והטו"ז שסוברים כי מצד הדין אסור לאכול סעודה חשובה, א"כ אפי' היה טעמו של ר' זעירא משום דאין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל ויאכל במקום אחר היה לו לר' זעירא לכל הפחות לטעום כלום בברית המילה ולא יבא לאכול סעודה גדולה כי מצד הדין אסור ולא ישכח הדין ברבות עם היושבים על הסעודה ובפרט דעסוק בזה דהרי הם בקשו ממנו שיאכל שם והוא לא רצה וא"כ מחשב הוא בדין זה דאסור לאכול סעודה חשובה לפני תפלת מוסף א"כ היה לו לטעום מידי ותו לא, וע"כ מדלא רצה לטעום ודאי הטעם דסבר כרב הונא דאסור לו לטעום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולא היה לרבנן לאסתפוקי בטעמא דר"ז, אבל לדברי הב"ח אפילו תאמר דר"ז לא רצה אפילו לטעום מידי מ"מ מתפרש היטב ספיקא דרבנן בירושלמי דהרי מצד הדין אפילו סעודה גדולה מותר לאכול קודם תפלת המוספין, וא"כ אלו היה טעים מידי היה משתוקק עוד לאכול דאין דבר מעכב עליו ואי צריך לשמח את אשתו וב"ב באמת גם זהו אינו מעצם הדין שמחה שיאכל שם בבית עם אשתו ובניו רק דאין דרך לעשות כן, ובש"ס אמרינן אשה בעלה משמחה היינו בבגדי צבעונין ויין שנותן לאשתו ולא שיאכל עם אשתו ביחד וא"כ חשש אם יטעם מידי יבא לאכילה מרובה ולא יאכל בביתו כלום אבל לדברי השו"ע והט"ז היה יכול לטעום ומדלא טעם לית כאן ספיקא וכדפרשנו וע"כ נלע"ד דהלכה כמורינו הבית חדש אע"פ דהט"ז היה חתנו ותלמידו וכתב חלילה להקל בסעודה קודם המוספין, נראה דדברי הב"ח הלכה הם, וגם המ"א מביא לדברי הב"ח ולא השיג עליו ולדעתי מהירושלמי מוכח בבירור דהלכה כהב"ח:

וראיתי בספר קרבן נתנאל שמביא דברי הב"ח וכתב עליו שהוא דעת יחיד ולדעתי אחרי דזהו הוכחה ברורה כהב"ח וגם נראה דהמג"א לא השיג עליו לכן מותר לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק ובתשובת ח"ס או"ח סימן ס"ט הביא ג"כ מדברי הב"ח וסומך עליו לעשות הלכה למעשה לאכול סעודת ברית מילה קודם תפלת המוספין ולא הביא הא דירושלמי דר"ז לא רצה לטעום כלל:

ובהאי ענינא ראיתי דבר תמוה בעיני בדברי הגרע"א בתוספותיו על משניות ראש מסכת ברכות (דף ד' ע"ב) תוס' ד"ה וקורא ק"ש ומתפלל כתבו התוס' וזה לשונם מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית ומדכתבו התוס' שאין לו לאכול סעודה משמע דוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי כך דייק המג"א ובא הגרע"א בתוספותיו וחולק עליו והוכיח דאין כונת התוס' להתיר טעימה דאם תאמר דכונת התוס' דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי א"כ למה להו להוכיח מכאן יביאו ראיה ממשנה מפורשת במסכת שבת מפסיקין לק"ש וע"כ דמשם אין ראיה דהוה אמינא דוקא מפסיקין בסעודה אבל טעימה מותר קודם ק"ש ולכן הביאו התוס' ראיה מכאן לאסור אפי' טעימה כי זה א"א להוכיח ממתני' דשם וסיים הגאון רע"א דאף דמפורש בתוס' שאין לו לאכול סעודה ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דכוונתם לאסור טעימה ע"כ דברי רבינו הגאון הנצרך לענינינו, ותמוהים בעיני דברי הגאון שהקשה כי יש להם ראיה מהמשנה דמסכת שבת (ד' ט' ע"ב) מפסיקין לק"ש, לדעתי אין משם ראיה כלל דהרי מוקי הש"ס המשנה דמיירי בחברים העוסקים בדברי תורה דמפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה וכן פסק הרמב"ם להלכה בפרק ב' מהלכות ק"ש בעוסק בדברי תורה ע"ש בהלכה ה' כתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה ובהלכה ו' שם כתב היה עוסק באכילה כו' גומר ואח"כ קורא וכן קבעו בשו"ע דלהרמב"ם גומר ואח"כ קורא וידוע דעת הפוסקים זולת הב"ח פירשו דהרמב"ם מיירי אף בהתחיל לאכול בזמן האסור ועיין מג"א (סימן ע' סעיף ו') ואם כן לא היה להם לאוכוחי ממתניתין דשבת כלל:

ואמנם כוונת הגאון נראה משום דשיטת התוס' כהראב"ד דבהתחיל בסעודה בזמן האסור מפסיק ואחר כך גומר סעודתו וא"כ לשיטתם הקשה הגרע"א דהיה להם להוכיח ממשנה מפורשת אבל לענ"ד א"א לומר כן דאיך יביאו ראיה מהמשנה דאחרי שיביאו ראיה משם מצינן למידחו דכוונת המשנה הוא כדאוקים הרמב"ם ז"ל, ולהכי הביאו ראיה מהברייתא דמסכת ברכות דתנינן בהדיא וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך והרמב"ם מפרש לברייתא זו דזהו לכתחילה אבל אם התחיל בסעודה אינו מפסיק, ובאמת פשטות הברייתא נראים כהתוס' אבל מי האיש שיוכל להכריע בין הרמב"ם להתוס' והראב"ד כלל הדברים דדברי המגן אברהם דמתיר טעימה נראים נכונים:

תוכן העניינים

אהל משה (קצנלבוגן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה