אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן ד
כתמר יפרח כבור אהובי הרב הגדול חריף ובקי ערוגת הבושם איש חמודות כ"ש ר' צבי הירש הלוי בלייווייס בק"ק ווארשא:
אשר עוררני לעיין במה דנסתפק הגר"ע בש"ע או"ח (סי' קפ"ו) אם קטן שנעשה בן י"ג בלילה ואכל קודם הלילה שעה קטנה ובירך בהמ"ז אם צריך לברך עוד הפעם בלילה קודם שנתעכל המזון במעיו משום דבהמ"ז שבירך קודם הלילה אינו אלא מדרבנן ובלילה הוא מחויב מדאורייתא לברך בהמ"ז וכ"ז שלא נתעכל המזון במעיו עוד חל חובת ברכת המזון על האדם ולא אתי חיובא דרבנן ומפיק לחיובא דאורייתא זה ספיקו של הגר"ע וכ"ת האריך לברר דאין צריך לברך בלילה פעם שני ואמנם כי דבריו נכונים, אבל לדינא לא נראה בעיני כדברי כ"ת נ"י, ושורש דבריו כך היא דעיקר בהמ"ז חיובא על האכילה ובשעה שאכל היה קטן והא דאמרינן כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו רמי עליה חיובא דבהמ"ז זהו בדיעבד אם לא בירך תחלה והביא ראיות ע"ז אחד ממתניתין פ"ג דחלה גילגל עיסה קודם שנתגייר א"צ להפריש חלה אחר שנתגייר אף דמצות הפרשה נמשך עד לאחר האפיה עוד ראיה מסוגיא דסנהדרין מ"ז ע"ב ר' אליעזר אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו אידחו זה שורש דברי מר יחי':
ולענ"ד ראיותיו אינם מכריעות וראשונה אני תמה על ידידי מה דפשוט לו דחיוב בהמ"ז כ"ז שלא נתעכל זהו בדיעבד, ולי נראה להיפך דלכתחלה עצם בהמ"ז אם רצונו לישב במקומו יוכל להשהות לברך בהמ"ז עד שיתעכל המזון ולא אסרו רק לילך ממקום שאכל בלי שבירך תחלה במקומו בהמ"ז וראיה ברורה לזה ממה ששנינו במתני' ריש פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך, וכתב ע"ז המג"א דאם הוא רחוק ממקומו שאכל שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן אבל אם יש שהות עד שנתעכל המזון מחויב לחזור למקום שאכל ויברך שם, והנה ידוע דשהוי מצוה לא משהינן זהו מדאורייתא וכן מצאתי ברשב"א בחידושיו פ' במה מדליקין דשהויי מצוה מן התורה אסור וע"ש ברשב"א שם (דף כ"ד ע"ב) וזה לשונו ואיכא דקשיא ליה ותהוי נמי שריפת קדשים עשה ויו"ט לא תעשה גרידא אכתי היכא הוי דחי האי עשה ללא תעשה דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ללא תעשה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא אמר ריש לקיש הכי אלא היכא דאפשר לקיים שניהם בלא דחיית לא תעשה כגון ההיא דיבמות (כ"ו) דאפשר בחליצה וכמו דאמרינן בציצית דאפשר במינן עכ"פ מבואר בהרשב"א דלא משהינן המצוה לקיימה למחר וכן הוא בהרשב"א ביצה (דף ח') לענין כסוי הדם, ואשתמיט כל דברי הרשב"א האמורים בשני המקומות ממרנא הפני יהושע במס' ביצה (שם) ד"ה ודאי כי עביד כתישא וע"ש שמקשה קושית הרשב"א דליכסו אחר יום טוב ונשאר בצ"ע ואלו ראה דברי הרשב"א לא היה כותב כן, ובעצם דברי הרשב"א קשה לי לדבריו למה במי שהיה לו שני תינוקות למול אחד בע"ש ואחד בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת חייב ע"ש במסכת שבת (קל"ז) ובמסכת פסחים (ע"ב) ומבואר שם דלא ניתן שבת לדחות להאי גברא ולדברי הרשב"א דשהויי מצוה לא משהינן למה לא ניתן שבת לדחות הא אינו רשאי לאחר המצוה וזהו אסור מן התורה, ועוד תימא בעיני מתוס' פסחים (דף ו' ע"ב) ד"ה ממאי דבריש ירחא קאי תימא דבשבת פר"ע קאמר דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כו' אלמא פשיטא דהחדש הזה לכם נאמר לו בר"ח והיינו משום דאמר בהקומץ רבה שנתקשה משה רבינו בראית הלבנה עד שאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש ותירץ ר"ת אע"ג שאמר לו הקב"ה בריש ירחא דלמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא כו' ולכאורה קשה איך אפשר שיכבוש משה רבינו את אשר צוה לו ה' להגיד לישראל ואפילו אם לא הזהירו ה' שיגיד להם תיכף לא יוכל לשהות להם הדבור משום שהויי מצוה לא משהינן, אבל זה יש לישב, וראיה הביאותי לדברי הרמב"ן שם מזה שאברים ופדרים דוחין השבת אע"פ שאפשר לקיים בלי דחי' להקריבם בלילה כמפורש במסכת מנחות (דף כ"ו) וברמב"ם פ"ד מה' מעשה הקרבנות דלכתחלה מצותן כל הלילה ומ"מ דוחים את השבת משום דחביבא מצוה בשעתא כמפורש בדוכתי טובא ברמב"ם ואי ס"ד כדברי מר דזה שיוכל לברך בהמ"ז עד שיתעכל המזון במעיו זהו אינו אלא בדיעבד אם לא בירך תחלה א"כ איך מותר לו להשהות המצוה עד שיבא למקומו שאכל, ולדבריו היה להם לומר שיברך תיכף במקום שנזכר בכדי שלא לשהות מצות בהמ"ז שהוא דאורייתא והשהיה בזה היא דאורייתא, וע"כ מוכח מזה דלכתחלה עיקר מצות בהמ"ז היא עד שיתעכל המזון שבמעיו ולכן רשאי לו לשהות המצוה קצת עד שיחזיר למקום שאכל ואף דיש לומר אף לדברינו נמי איכא שהויי מצוה דהרי תיכף לאחר שאכל ראוי הוא לברך בהמ"ז וכיון דהגיע זמן ברכת בהמ"ז ודאי כל שאפשר לעשות במוקדם האפשרי וא"כ גם לדברינו תקשה למה אינו מברך בהמ"ז במקום שהוא נזכר דהרי חביבא מצוה בשעתה, נ"ל דלדברינו דלכתחלה זמנה עד שיתעכל המזון במעיו, וא"כ חשו חכמים מאד אולי אם יהיה מותר לו לברך בהמ"ז במקום שנזכר א"כ אם יהיה מהיר האיש אחר אכילה לילך לדרכו ילך תיכף בלי שיברך בהמ"ז ומתוך כך יוכל לבא לידי שכחה ולא יברך כלל ולכן הטילו חז"ל עליו שיחזור למקומו דוקא ומעתה יהיה נזהר שלא יעקור מושבו עד שיברך בהמ"ז במקום שאכל ועי"ז לא יבא לעולם לשכחה, אבל לדברי ידידי דעיקר המצוה היא לברך בהמ"ז תיכף לאחר שאכל ורק בדיעבד אם לא בירך תחלה יברך עד שיתעכל וא"כ ממילא לא יבא לעקור מקומו קודם בהמ"ז שלא יעבור על הדין המוטל עליו וא"כ קשה למה הצריכו חכמים שיחזור למקום שאכל וישהה למצוה דאורייתא שזה אסור מן התורה ואי משום סייג וגדר שלא יהיה רגיל לעזוב מקומו בלתי בהמ"ז תחלה זהו ממילא אף בלא התקנה שיחזיר למקום שאכל ויברך בהמ"ז ג"כ לא יעזוב מקומו שאכל שם קודם בהמ"ז, כן היה נראה לכאורה כי דברינו נכוחים וטובים:
שוב ראיתי דיש להשיב על ראיה זו מהא דאמרינן במסכת זבחים (דף י"ד) אמר ליה אביי לאמורא דרב חסדא בעיא מניה מרב חסדא הולכה בזר מהו אמר ליה כשירה ומקרא מסייעני וישחטו את הפסח ויזרקו הכהנים את הדם מידם והלוים מפשיטים ועי' רש"י מדכתיב ויזרקו הכהנים את הדם מידם פירושו מידם של של שוחטין ושוחטים זרים ננהו ואשמעינן קרא שהזרים לוקחין אותו מיד המקבלו ומוליכין אותו לזרוק ואותיב רב ששת עלה מברייתא שם שיכור ובעל מום בקבלה בהולכה ובזריקה פסולה וכן שמאל וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין א"כ ראינו בקדשים דאף עבודה שאפשר לבטלה מ"מ הוי עבודה ופוסל בה זר ושכור ויושב ושמאל, מינה שמעינן דגם בשארי מצות דקל מקדשים ודאי ג"כ ההילוך בזה הוי מצוה וכיון דההילוך למצוה ג"כ חשיב מצוה א"כ בזה שחוזר למקומו לברך א"כ הרי עוסק במצוה ובפרט שחרד לבבו לקיים מצוה דרבנן שהטילו עליו לשוב למקומו שאכל ויברך שם א"כ אין זו שהויי מצוה כלל שהרי עוסק תיכף במצות ברכת המזון וכדאמרינן בקדשים ואך דשם בקדשים נראה דהילוך למזבח מעכב כי בלא הולכה קצת פסול הזבח וע"ש במל"מ ה' כ"ג ובמצות אינו כן אבל עכ"פ אם יזדמן שצריך לילך ודאי ההילוך מצוה רבה וא"כ אין כאן שהויי מצוה כלל, ומ"מ צ"ע:
ועוד נ"ל דמעיקר פלוגתתם דב"ש וב"ה בפרק אלו דברים אם שכח ולא בירך דב"ש סברי דצריך לחזור למקום שאכל ושם מברך בהמ"ז וב"ה סברי דיברך במקום שנזכר מוכח מזה דיכול לכתחלה לשהות בהמ"ז עד שעת העיכול דאם תאמר דאינו רשאי לשהות מלברך בהמ"ז שום זמן רק תיכף לאחר האכילה מחויב לברך ברכת המזון א"כ איך אפשר שישכח מלברך בהמ"ז ואי דיוכל להיות פעם אחת לאלף שנים שישכח מלברך וכי בזה יפלוגו תנאים על מלתא דלא שכיח כלל, וע"כ דאינו מחויב לברך תיכף לאחר האכילה ולכן מצוי שישכח מלברך וילך ממקומו ושפיר שייך פלוגתא דב"ש וב"ה ואף דמחויב להקדים ברכת בהמ"ז כל מה דאפשרי מ"מ כל עוד שישב על מקומו ולא עזב מקום שאכל שם מקרי עוד עסיק באכילה ולית כאן שהויי מצוה ולכן אפשר שיבא לשכחה אבל לדברי ידידי לא יוכל לעולם לבא לידי שכחת בהמ"ז ולדעתי זהו ראיה נכונה:
עוד אני תמה על דעתו דמר ידידי נ"י אם זה שיוכל לברך עד שיתעכל המזון במעיו הוא בדיעבד אבל לכתחלה מחויב לברך תיכף לאחר אכילה, וע"ז אני תמה דבמידי שהיא מן התורה לא שמענו מעולם לחלק בין לכתחלה לדיעבד ואף דיש לומר דעצם ברכת המזון הוא מן התורה וזמן ברכת המזון הוא דרבנן וכמו שכתבו הפוסקים על הרמב"ם שסבר תפלה היא מן התורה אבל זמנה היא מדרבנן ועי' ברמב"ם ה' תפלה מפורש בדבריו כן מ"מ הכא בבהמ"ז לא שמענו לחלק כלל בזה, כלל הדברים לדעתי איני נראה דבריו בזה כלל, ובר מן דין ראייתו מגלגול עיסה קודם שנתגייר דא"צ להפריש חלתו אחר שנתגייר אף דהאפיה היה ביהדות תמוה דבחלה באמת עיקר חיובו על שעת הגלגול דכן כתיב ראשית עריסותיכם תרימו כו' והא דמפריש לאחר האפיה אם לא הפריש מקודם זהו משום דהעיסה נתחייבה בחלה ונמצאת חלת כהן בידו ומחויב להחזיר להכהן ממונו של כהן וגם דהוי טבל ואסורה לזרים כמפורש במשנה סוף פ"ק דחלה החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש א"כ החיוב על גוף האדם ולא על הלחם אבל בגלגל קודם שנתגייר לא נתחייב כלל ואין כאן חיוב גברא ולכן פטור ואין שום דמיון לנידון שאלותינו בבהמ"ז דהוי חיובא דגברא והראיה שניה ג"כ סתורה מטעמים שכתבנו לעיל כן נ"ל ברור:
ואשר עלה על רוחי בגוף שאלת הגר"ע אם מחויב לברך שנית בלילה קודם שנתעכל המזון במעיו נלע"ד לפשוט זאת מן המבואר בש"ע או"ח סימן (קצ"ו) אם אכל דבר איסור אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף ע"ש דזהו דעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ש חולקין על הרמב"ם משום דנהנו מעיו יעו"ש בש"ע ובמפרשי הש"ע וכמו כן אפשר לומר בנידון שאלתינו דלדעת הראב"ד והרא"ש דמברך על דבר האיסור משום הנאת מעיו וה"נ בקטן שהגדיל הרי נהנו מעיו מהאכילה שאכל באיזה שעה קטנה קודם וצריך לברך שנית דברכתו שבירך תחלה לא יכול להוציא למי שמחויב לברך מן התורה, אכן לדעת הרמב"ם שם דאזלינן בתר אכילה ובשעה שאכל היה דבר איסור לכן לא יברך ה"נ אזלינן בתר אכילה ועל האכילה כבר בירך ונסתלק החיוב מכל וכל, כן עלה על דעתי מתחלה, שוב ראיתי דבנידון שאלתינו אפשר גם הרמב"ם מודה דצריך לברך שנית, דהנה כשנודע לו דאכל דבר איסור נפשו בחלה בו וקצה באכילתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ' י' מהל' תרומות הל' י' וזה לשונו המאכיל הפועלים והאורחים תרומה הן משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו אם כן מפורש ברמב"ם דאכילת דבר האסור אין לו מזה הנאת מעיו ואדרבה צער היא לו עד כי דומה כמו שלא אכל כלל וצריך לשלם להם דמי סעודתן, וא"כ שפיר ניחא שם שפסק הרמב"ם דאין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, אבל בקטן שאכל ושבע רגע קודם גדלות אפשר גם הרמב"ם מודה דאזלינן בתר הנאת מעיו והרי יש להקטן הנאה גדולה שעדיין מוצא כל טעם האכילה בגדלות ויש כאן הנאת גרונו ומעיו וא"כ בין להרמב"ם ובין להראב"ד אפשר דמברך שנית בעוד שהוא שבע כיון דמחויב על שביעתו לברך מן התורה ודרבנן לא יוכל לפטור חיוב דאורייתא כן נלע"ד, וכמו כן יש להסתפק לענין קרבן אם קטן אכל חלב בשוגג שעה אחת קודם השלמת י"ג שנים ובשעה מועטת לאחר שאכל נשלם לו י"ג שנה ועוד הטעם מהחלב בפיו ויש לו הנאת גרונו ומעיו בשעה שנודע לו שאכל חלב אם צריך להביא לו קרבן על שגגתו או לא, והנה הכא לא שייך לפטרו מטעם שכנודע לו שאכל חלב בחלה נפשו וקצה באכילתו, דהרי זה בכל אדם שנודע לו שאכל דבר איסור ועכ"ז חייבו רחמנא ומשום שצריך כפרה, וא"כ יש להסתפק אם אזלינן אחר שעה שאכל ואז היה קטן או בתר הנאת גרונו ומעיו ובשעה שנהנו מעיו הרי הוא גדול ודין זה לא אפשר לתלות בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד לענין אכל דבר אסור אם מחויב לברך דהתם פרשו המפרשים טעם הרמב"ם משום דבוצע בירך וזהו לא שייך הכא דהרי צריך כפרה וא"כ כיון שנהנה אפשר דצריך כפרה גם להרמב"ם ואפשר לומר להיפוך דגם להראב"ד דשם לענין ברכה אזיל בתר הנאת גרונו ומעיו זהו דוקא לענין ברכה דהתורה אמרה ואכלת ושבעת ועיקר חיובא היא על השביעה אבל לענין כפרה אפשר דאזלינן דוקא אחר שעת האכילה ואם אז היה קטן פטור מקרבן, ולכאורה אפשר לפשוט ספק זה מהא דאיתא בש"ע או"ח סי' (ר"ד) בהגהת רמ"א אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך וחלקו כל הפוסקים על הרמ"א תט"ז והמ"א דקימ"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ דחייב בחלבים ועריות מחמת הנאת גרונו ומעיו א"כ נראה דכמו כן בקטן שאכל חלב וקודם שנעשה העיכול נעשה בן י"ג נמי חייב חטאת מטעם דנהנו מעיו, והנה הט"ז הקשה על הרמ"א למה באנסוהו לאכול או לשתות פטור ובסעיף שאח"ז באכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה פסק המחבר דמברך עליו תחלה וסוף ונשאר בצ"ע ולא אדע קושייתו דהתם באכל דבר איסור מפני הסכנה הרי מצוה עביד ואכילת היתר הוא כמפורש במ"א וצ"ע כונת הט"ז, שוב ראיתי בפמ"ג בשם הא"ר הרגיש בזה:
ויש להביא ראיה מסוגיא דחולין סוף פרק גיד הנשה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם חלקו לאבר מן החי מבפנים ר' יוחנן אמר חייב דהרי נהנה גרונו בכזית וריש לקיש פוטר דאכילה במעיו בעינן הרי מצינו דפליגי אמוראי אם העיקר היא הנאת גרון ע"ז חייבו רחמנא או עיקר חיובו הוא על הנאת מעיו וא"כ אפשר לענין קרבן נמי תלוי בפלוגתא זו והרמב"ם פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כריו"ח דהנאת גרונו הוא העיקר וכן פסק הרמב"ם בפרק ארבעה עשר שם כרב דאם אכל חצי כזית והקיאו וחזר ואכלו חייב וא"כ פשוט לן זה שנסתפקנו לענין קרבן דפטור מטעם דבשעה שנהנה מהחלב היה קטן ולא היה הנאת גרון בחיובא, ואמנם לענין ברכות שנסתפק הגר"ע לא נוכל ללמוד מדין זה דהעיקר הוא שעת האכילה, דהנה ברכה הראשונה ודאי תקנו על הנאת גרונו אבל בהמ"ז כל חיובו אינו אלא על השביעה שהרי מפורש בפסוק ואכלת ושבעת ואנו שמדקדקים לברך על כזית וכביצה זהו מטעם כי צדיק אוכל לשובע נפשו ובזה הוא שבע וגם זהו אינו אלא מדרבנן וכן מפורש בהרא"ש ברכות פרק שלשה שאכלו דזה אינו אלא מדרבנן ומן התורה בעינן שביעה במלוי הכרס א"כ דין הברכות ודין האסורין רחוקין זה מזה, ומטעם זה אפשר ליישב דינו של הרמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך, והקשה ע"ז המג"א מזה דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יעו"ש במג"א ולדברינו אתי שפיר דשם לענין איסורים אתמר ולא לענין ברכות ושאני איסורים דצריך ברכה אף אם לא נהנה, ולענין שאלותינו בדיני בהמ"ז שפיר פשוט לן מדברי הרמב"ם והראב"ד המובא בש"ע או"ח סי' (קצ"ו) וכדפירשנו:
ומצאתי בירושלמי הוריות פרק שלישי הלכה ב' אכל כזית חלב ספק עד שלא נתמנה ספק משנתמנה ספק עד שלא נתגייר ספק משנתגייר ספק עד שלא הביא שתי שערות ספק משהביא שתי שערות מביא אשם ומפשיטות לשון הירושלמי שאמר ספק עד שלא הביא שתי שערות נראה דתיכף לאחר האכילה בדקו את הקטן ומצאו אותו שיש לו שתי שערות והוי ספק אולי בשעת האכילה עוד לא היה לו שתי שערות ואולי היה לו גם בשעה שאכל, וא"כ עוד לא נתעכל במעיו החלב ופסק הירושלמי דמביא אשם תלוי ולא חטאת הרי מבואר דלא אזלינן בקרבן אחר הנאת מעיו, ומהירושלמי הנ"ל אפשר לפשוט עוד מה שנסתפק המל"מ בהלכות מאכלות אסורות פרק ארבעה עשר הלכה י"ב אם שוה דין האסורין בלא תעשה כמו במצות עשה דאם כרכו בסיב לאיסור חלב או בשר טרפה ואכלו אם חייב או לא יעו"ש היטב דעיקר ספיקו אם חיובו על הנאת גרון או על הנאת מעיו והנה הירושלמי שהבאנו שפסק דמביא אשם תלוי ולא חטאת מוכח דלא אזלינן בתר הנאת מעיו ודוקא הנאת גרון בעינן:
ואמנם התבוננתי דלא אפשר לפרש הירושלמי כדפרשנו דאם נפרש כן תקשה בכל הנך ספק עד שלא נתמנה וספק עד שלא נתגייר כו' למה לא מוקמינן אחזקה ראשונה וצריך להביא קרבן הדיוט ובספק עד שלא נתגייר ובספק עד שלא הביא שתי שערות פטור לגמרי משום דמוקמינן אחזקה קמייתא, ובספק עד שלא הביא שתי שערות ספק משהביא שתי שערות היה לי מקום ליישב הקושיא דמיירי שעתה רואים שיש לו שערות וזהו ביום שנשלם לו י"ג שנה דלא אפשר להחזיק למפרע שהוא גדול כמו שפירש הרא"ש בתשובה והובא בש"ע חו"מ סי' ל"ה) דאם שהו מלבדקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצא שיש לו שתי שערות הוא בחזקת גדול, וא"כ לא מחזקינן אותו לגדול למפרע רק אם שהו מלבדקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה אבל ביום שמלא לו י"ג שנה אז מצאו אותו גדול לא אפשר להחזיקו לגדול למפרע דדלמא היום נעשה גדול וחזקת קטנות נמי לית ליה שהרי הוא עכשיו גדול ואך כ"ז ניחא בהאי בבא דספק עד שהביא שתי שערות אבל בספק משנתמנה כו' ובספק משנתגייר קשה למה מביא אשם תלוי נוקים אחזקה דמעיקרא ובגר פטור מקרבן ובספק משנתמנה חייב קרבן הדיוט, וגם בספק משהביא שתי שערות שצריך לומר ביומא דמישלם שית ג"כ קשה מהא דאמרינן במסכת קידושין (דף ע"ט) אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם ומוקים הש"ס פלוגתתם שנתקדשה ביומא דמישלם ששה חדשים של נערות ובאותו היום קדשה אביה וגם היא בעצמה קבלה קדושין מאחד ואמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר השתא היא דאייתי סימנים ופסק שם הש"ס הלכה כרב והתוס' שם בד"ה קדשה אביה בדרך כתבו וא"ת אמאי איפלגו רב ושמואל בכה"ג נפלגו בקידשה אביה גרידא אם אמרינן מהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת א"כ קדושי אביה אינה כלום ולשמואל דאמר השתא היא דאייתי סימנים קדושי אביה הוי קידושין גמורים ותרצו התוס' דאי בקדשה אביה לחודה ודאי מודה שמואל דאינה מקודשת משום דאמרינן העמיד אשה על חזקתה חזקת פנויה כמו שהיתה מקודם שקדשה ואך אם שקדשה היא עצמה ג"כ דממ"נ ליכא לאוקמי אותה אחזקת פנויה אז פליגי רב ושמואל, והב"ש אה"ע (סי' ל"ז) העתיק דבריהם להלכה, עכ"פ ראינו דאפילו אם אמרינן השתא הוא דאייתי סימנים מ"מ אם יש לה חזקת פנויה מעמידין אותה על חזקתה וא"כ באכל חלב נמי אם הספק הוא אם אכל קודם שהביא שתי שערות או אם אכל לאחר שהביא שתי שערות צריכינן לאוקמי אותו אחזקת קטנות שאכל בהיותו קטן וכן בגר ובנתמנה צרכינן לאוקמי אחזקתם הראשונה ויש להאריך בענין החזקות אך אין כאן מקומו:
ולכן נראה לי לומר פירושא דהירושלמי קצת באופן אחר ויתישב היטב הקושיא, והוא דלענ"ד פשוט דיש חילוק אם הספק הוא על השעה שאכל החלב אם היה אז קטן או גדול אמרינן דיש לו חזקת קטנות או חזקה שלא נתגייר אבל אם אין אנו מסתפקין על האיש אם אז היה קטן או גדול או נכרי או גר רק אנו מסתפקים אם זה שאכל חלב היה לפני שעות אחדים או אתמול שאז לא נתגייר עוד או שאכל החלב זה לא כביר לפני שעה קטנה שאז כבר נתגייר או שנעשה גדול או למשל הוא מסופק אם אתמול אכל החלב או אכילתו היום היה וזכור בודאי שאכל החלב אך אינו יודע אם אתמול או היום, או שנעשה גר לאחר חצות היום והספק הוא אם אכל היום בבקר קודם חצות או אכל היום לאחר חצות, הנה בזה האופן לא שייך להעמידו על חזקה דמעיקרא משום דאין הספק על האדם אך על המעשה מתי נעשית וזהו דומה לכל ספק שמסופק הוא אם אכל חלב או שומן וכדומה ולכן פסק הירושלמי דמביא אשם תלוי, ולפ"ז אזדא ראייתנו מהירושלמי לענין שאלתינו דבשאלותינו באמת היה קטן בשעת האכילה אך נעשה גדול קודם העיכול, אך מהסוגיא דפרק גיד הנשה שהעתקנו לעיל שפיר נפשוט מהתם שאלותינו לענין קטן שאכל חלב:
ויש לעיין בסוגיא דחולין (דף קל"ד ע"א) אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימי א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל. ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דא"ר חסדא וכן תני ר' חייא שמונה ספיקות נאמרו בגר ארבעה לחיוב וארבעה לפטור וקשה זה שאמרו משום ספק איסורא לחומרא לא נעמיד:
על החזקה הא בכל איסורים מעמידין על החזקה דחזקה דאורייתא דלמדנו מנגעים ושם ספק איסורא ועי' חולין (דף י' ע"ב) ולכאורה אפשר לומר דרש"י הקדוש הרגיש בזה וכ' רש"י ספק איסורא שיש בה עון מיתה יעו"ש וכן דקדק רש"י שם להלן ד"ה קרבן אשתו כו' משום דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת ושם חלה כו' משמעות דברי רש"י דמשום ספק מיתה דוקא החמירו שלא להעמיד על חזקה דמעיקרא, , וכעין זה איתא בכסף משנה הלכות טומאת מת פ"ט הלכה י"ב בשם הרמב"ם שמצא כתוב בספר ישן דבדבר שחייבים על זדונו כרת אמרי' ספק דאוריי' לחומרא מן התורה יעו"ש וכן היה באפשר כאן לומר דלא אזלינן בתר חזקה בספק מיתה אבל אי אפשר לומר כן מכמה טעמים אחד דגם על הכ"מ הנ"ל השיגו השאגת אריה בתשובותיו החדשות סי' ט' ובספר חוות דעת בקונטרס הספיקות, וגם כי על רש"י לא אפשר לומר כן דמשום דתברא בצדו אינך דלית בהו אסור מיתה ולא אזלינן בתר חזקה כגון ספק פטר חמור יעו"ש, ואמנם כמו שפירשנו הירושלמי דהוריות שהבאנו דלא שייך כאן חזקה משום דאין הספק על הגר אך על הזמן אימתי נעשית הדבר שפיר מתפרש הכא ג"כ אלו הארבעה ספיקות על דרך זה אבל פשטות הסוגיא אינו מורה ע"ז וצ"ע כעת:
ובעיקר ספיקא דהגר"ע שעל זה קוטב דברינו נלע"ד להעיר בזה מלתא חדתא והוא דבש"ס לא נמצא רק דרבנן לא מפיק לחיובא דאורייתא רק בתרי גברי כמו שבא הקטן להוציא את הגדול או בחצי עבד וחצי ב"ח לענין תקיעת שופר עי' במס' ראש השנה (דף כ"ח) ובש"ע או"ח סי' (תקפ"ט) דאף לעצמו אינו מוציא משום דח"ע וחב"ח דומה לתרי גברי וכמו שמצינו לענין אישות בש"ע אה"ע (סי' מ"ד סעיף י"א וסעיף י"ב) אף דהתקדשי לחציי אינה מקודשת מ"מ חצי עבד וחצי בן חורין שקידש ישראלית סברא דמקודשת משום דדומה חצי עבד וחצי בן חורין לשני גופים נפרדים אבל באדם אחד שמתחלה כשבירך היה קטן ולאחר שבירך נעשה גדול והכל בגוף אחד בזה לא אמרו רבנן לא אתי חיובא דרבנן ומפיק לדאורייתא כיון שזה גוף אחד פעולתו שעשה חשיבא מעשה להוציא אף לאחר שעה שמוטל עליו חיובא דאורייתא, ודוגמא לזה מצינו במסכת שבת (דף ה') ע"א בעי רבי יו"ח זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקבלו מהו ומפרש בגמרא מאי קא מבעיא ליה שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או דלמא כשני בני אדם דמי ופטור תיקו, הרי חזינן אף דבשני בני אדם כה"ג פטור עכ"ז באדם א' חייב ואף דלענין מיתה הוה נשאר הש"ס בתיקו, עכ"ז לענין עצם המעשה ודאי דמועיל אף שני כוחות וצריך לי עיון בתוס' גיטין (דף נ"ג) ד"ה מנסך קלב"מ ע"ש בתירוצם השני דלא מחייבינן ליה על ההגבהה משום דכמו דאם נסכו אחר אומר לו הרי שלך לפניך ה"נ כי נסך ליה איהו אלמא אמרינן שני כחות באדם אחד חשיב כתרי גברי, אך התם אפשר לומר דלענין להוציא ממון מחזקתו לא אפשר הואיל דיש סברא בגמרא לומר דחשיב כתרי, שוב לא מוציאין ממון מחזקתו, ומהאי טעמא ניחא במאי דפשיטא ליה לרבה בסוף פרק כיצד הרגל דשני כחות באדם אחד כשני בני אדם דמי דאמר זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות בא אחד וסילקן או קדם וסילקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדיא פסוקי מפסקיה גיריה ולכאורה קשה למה לא אמר הש"ס מה דפשיטא ליה לרבה מספקא ליה לר' יוחנן כדאיתא בדוכתי טובא הכי אבל לדברינו ניחא דלרבה נמי מספקא ליה כמו לר' יוחנן אבל זה שפטר רבה מתשלומין משום דחשיב ליה כשני בני אדם זהו משום דמוקמינן ממונא בחזקתו משום ספיקא והואיל דכן שני כחות באדם אחד ספק אם חשיב כשני בני אדם או כאדם אחד, אפשר לומר בנידון שאלות הגר"ע דהוי באמת כח אחד ודאי מועיל הברכה שבירך תחלה אף לאחר שעה ומכ"ש מהתם מה התם דהוי שני כחות אמרינן דחשיב אחת מכש"כ הכא דהוי כח אחד, ועוד יש לומר לפי מה דאמרו בש"ס חולין (דף מ"ג) קטן יש לו מעשה אפילו מדאורייתא ועקימת פיו הוי מעשה ועיין מס' יבמות היה לו בנים בגיותו ונתגייר יעו"ש ועיין בגליון הש"ס דרע"א, כ"ז העלותי בעז"ה יתעלה ויתנשא להלכה ולא למעשה וחלילה לשום אדם לסמוך עלי למעשה כי פחות הערך כמוני אינו מכריע ואך לפילפולא באתי וברוך החונן לאדם דעת, מנאי הדו"ש משה קאצינעלינבויגין: