אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן ב
הרמב"ם פסק בפרק ב' מה' קריאת שמע הל' י"ג ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והאריך הכ"מ בטעם הדבר שקורא מספק עם הברכות הא ברכות קריאת שמע אינו אלא מדרבנן וכל ספק בדרבנן אזלינן לקולא וא"כ למה יחזור גם הברכות והביא בשם תשובת הרשב"א סימן ש"ך שהקשה על הרמב"ם מדברי הרמב"ם עצמו שהוא השיב לחכמי לוניל שכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר עשיית המצוה הוא דאורייתא אם הוא מסופק בה עושה המצוה בלא ברכה כמו אם נסתפק אם צריך להטיף דם ברית כגון שנולד מהול או מסופק ביום שמיני בסוכה דיושב בסוכה בלא ברכה, ותירץ הרשב"א דהכא בקריאת שמע סבירא ליה להרמב"ם דכך תקנו דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה ויעו"ש שהאריך בזה, ותירוץ זה הובא במג"א או"ח סימן ס"ז ס"ק א', וזה שפירש הרשב"א לדברי הרמב"ם דסובר בק"ש מעיקרא תקנוה דכל אימתי שיקרא ק"ש יקרא עם הברכות צ"ע מהיכן למד הרמב"ם לחלק ק"ש מכל הברכות שתקנו חכמים למצות המפורשות בתורה דבכל מצות שטעונות ברכות אם עושה המצוה מספק אינו מברך מספק ובק"ש מברך, ונלענ"ד דהרמב"ם למד כן מדברי הירושלמי ריש פרק היה קורא ר' אבין ב"ר חייא בעי ק"ש וברכותיה היא ולא ברכותיה ברכותיה ולא היא הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה בקורא משערי או בכל אדם משערין יעו"ש ופירושו של הירושלמי ששאל ר' אבין אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה דלא יצא אם בעינן שיפסוק ושהה כדי לגמור קריאת שמע וברכותיה או ק"ש לבדה או ברכותיה לבדה יעו"ש בפ"מ ובביאור מבעל ספר חרדים, ואם נאמר דק"ש לא תקנו דלעולם יקרא עם הברכות מאי סברא הוא לירושלמי שאם הפסיק ושהה כדי שיעור הברכות יצטרך לחזור לראש מאי שייכות ק"ש לברכות יאמר אם שהה כדי לומר פסוקי דזמרה או שאר שבחים יצטרך לחזור לראש וגם בשהה והפסיק כדי לגמור כל הק"ש למאי בעית עוד שישהה גם שיעור הברכות וע"כ מדתלי האיבעיא לק"ש וברכותיה או ברכות לבד אם שהה באמצע ק"ש חוזר לראש, ומוכח מזה דלכתחלה תקנו חכמים דק"ש וברכותיה מותאמים יחד דכל אימת דצריך לקרות ק"ש צריך לומר עם הברכות, ומזה למד הרמב"ם דינו דאף בקורא ק"ש מספק ג"כ יאמר הברכות דהכי תקנוה וזה מקור נאמן לענ"ד, ובדרישה הקשה הא פסק הטור דאנדרוגנוס וטומטום מחויבים מספק במצות ציצית ופסק הרמב"ם דיתעטפו בלא ברכה, ותירץ הדרישה דהתם בטומטום הספק אם יש עליהם חיוב כלל דשמא אשה הוא לכן לא מברכים אבל בספק קרא ק"ש הוי חיוב ודאי, ולא אבין קושייתו דרבינו הדרישה ולא תירוצו דהנה מאי דמקשה מטומטום ואנדרוגנוס הלא כבר העיר הרשב"א ע"ז מתשובתו לחכמי לוניל דאף דמסופק בעשיית מצוה דאורייתא מ"מ לא מברך מספק ואף דמספק מחויב לעשות המצוה עושה המצוה בלא ברכה, ומטעם זה חידש הרשב"א ז"ל דבקריאת שמע כך תקנו דלעולם יקרא קריאת שמע עם הברכות ובתירוץ הרשב"א מסולק כל הקושיות הנופלות על הרמב"ם, ותירוצו של הדרישה ג"כ תמוה בעיני דנחית לחלק דהיכא דהחיוב הוא ודאי וספק אם נפטר מחובו אז עושה המצוה מספק ומברך, וזה אינו לענ"ד דהרי מפורש בשו"ע סימן ק"ז סעיף ט' דאינו חוזר ומברך אף בכהאי גוונא ע"ש אם מסופק אם בירך המוציא או לא אינו חוזר ומברך משום דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן א"כ מפורש דאינו חוזר ומברך אף בחיוב ודאי ואך משם יש לחלק דכל עיקר ברכת המוציא אינו אלא מדרבנן והדרישה אפשר כוונתו בחיוב דאורייתא ורק הברכה הוא דרבנן אבל יקשה על הדרישה מישיבת סוכה בשמיני דהחיוב הוא ג"כ ודאי ואינו מברך אבל באמת בישיבת סוכה בשמיני הספק אם יש עליו חיוב כלל דאולי הוא יום שמיני ולא הוי עליו חיוב כלל ודומה לטומטום ואנדרוגנוס ואף דרבנן הטילו עליו שהוא מחויב שישב כל היום שמיני בסוכה א"כ אינו אלא מדרבנן, והדרישה דעתו דוקא באלו שהחיוב הוא ודאי מן התורה דאם בודאי חיוב מדרבנן לא אתיא שפיר מאי דאמר רב יהודה ברכות (כ"א) ספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן ולדבריו מאי איכפת לן דהוא דרבנן אלא ע"כ הדרישה כוונתו בדבר שהחיוב הוא ודאי מה"ת כמו בק"ש להרמב"ם וצ"ע, ואפשר דהדרישה לא היה ניחא ליה בתירוץ הרשב"א משום דלא מצא מקור נאמן מהש"ס לסברת הרשב"א ולכן חיפש תירוצים אחרים ולדברינו שמצאנו מקור מקומו טהור הכל מודים לסברת הרשב"א דק"ש כך תקנו חז"ל כנ"ל: