אהל משה (קצנלבוגן)· רבי משה קצנלנבוגן
סימן א
שאלני גיסי הרב דגדול חריף ובקי ירא ושלם איש חמודות כ"ש מ' ראובן שאול שפירא ז"ל מק"ק מלוצק ומגוחתו בירושלים תובב"א:
ע"ד החובת הלבבות בהקדמתו לשער הבטחון וזה לשונו, ונאמר על אחד מן הפרושים כי הלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף בתחלת פרישותו ופגע בו אדם אחד מעובדי כוכבים בעיר אשר הלך אליה, אמר לו הפרוש כמה אתם בתכלית העורון ומיעוט הבנה בעבודתכם לכוכבים, אמר לו האמגושי ומה אתה עובד אמר ליה הפרוש אני עובד הבורא היכול ומכלכל המטריף אשר אין כמוהו, אמר ליה האמגושי פעלך סותר את דבריך, אמר ליה הפרוש והאיך א"ל אלו היה מה שאמרת אמת היה מטריפך בעירך כמו שהטריפך הנה ולא היית טורח לבא אל ארץ רחוקה כזאת, ונפסקה טענת הפרוש ושב לארצו וקיבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו אח"כ, וע"ז עוררני גיסי הרב ז"ל אם דברי החובת הלבבות הלכה היא או דרך החסידות להמתנהגים בדרכי הפרישות, והעיר על זה כבוד גיסי שמצא בסידור הגאון מו"ה יעקב עמרין ז"ל דאין זו הלכה והביא ראיה על זה ממה שאמרו בש"ס ב"מ מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל למתא אחריתא, הרי מפורש דחכמי הש"ס נתנו עצה שיבקש פרנסתו, ודברי החובת הלבבות אינו אלא לפרושים ההולכים במדת הפרישות ובדרכי החסידות:
והנה אנכי הפעוט מצאתי מקום לדברי החובת הלבבות לדינא אף לכל אדם ואך כוונה עמוקה יש בדברי החובת הלבבות ותחלה אביא ראיות מש"ס מכמה מקומות שמבואר היפך דברי החובת הלבבות ואח"כ נבא לעומק כוונתו, ראשונה סוגיא מפורשת במועד קטן פרק אלו מגלחין, מתניתין ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ובגמרא שם מתניתן דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויחא מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה כלמזונות, ועיין לשון רש"י שם לשוט אם יצא שלא לצורך ולא יצא אנא כדי לשוט בעולם ולראותו וחזר במועד דברי הכל אסור לגלח במועד, למזונות שיצא לחזר אחר מזונות שאין לו מזונות וחזר במועד דברי הכל מותר לגלח במועד לפי שיצא באונס, עכ"פ אם יצא למזונות קודם הרגל וחזר בחוה"מ מותר לגלח וזהו אליבא דכ"ע ואי ס"ד כדברי החובת הלבבות דאינו רשאי לילך למרחקים לתור אחרי מזונות א"כ היה יציאתו שלא ברשות והיה אסור לגלח במועד וע"כ מוכח מכאן דדברי החובת הלבבות אינו אלא לפרושים והמתנהגים במדת החסידות אבל רוב בני אדם אינם יכולים להתנהג במדת החסידות והפרישות ומותרים לילך ולבקש מזונותיהם, ואפילו להרויח פסקו כל הפוסקים דמצוה היא ואם יצא למדינת הים בשביל להרויח ובא ממדינת הים במועד מותר לגלח ודוקא לטייל מקרי שלא ברשות כמפורש ברמב"ם פרק ז' מהלכות יו"ט, ובש"ע או"ח סי' תקל"א סעיף ד' פסק דלעולם מותר לגלח רק אם יצא מארץ ישראל לח"ל לטייל הנה הקדים השו"ע שיהיה שני דברים א' שיהיה יציאתו לח"ל מארץ ישראל ועוד שיהיה הליכתו לטיול דוקא אבל אם יצא מארץ ישראל לח"ל למזוני או אף להרויח מותר לגלח ולא מקרי שלא ברשות משום דיש בזה מצוה והמג"א הוסיף דאף לראות פני חבירו נמי מצוה יעו"ש, עכ"פ מפורש דיש מצוה בזה לבקש אחר מזונות ואף להרויח נמי נראה דהוי מצוה דאל"כ הוי אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ והיה אסור לגלח ומוכח דלא כחובת הלבבות, וע"כ דהחה"ל אינו אלא לפרושים המתנהגים בדרך הפרישות.
ויש לפלפל בדברי הש"ע דהנה מקור הדברים המבוארים בשו"ע נובעים מהרא"ש בשם הראב"ד פרק אלו מגלחין וזה לשונו והראב"ד ז"ל פירש דפלוגתא דר' יהודא ורבנן איירי ביוצא ח"ל והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם רי יהודה כדעתיה אסור לפרוש בים הגדול מעתה כיון שיצא ח"ל יהא אסור לגלח הואיל ויצא שלא ברצון חכמים כהדא חד כהן אתא לגביה דר' חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או ליבם אסר ליה והרא"ש הסכים לדברי הראב"ד וכתב ומסתבר כהא פירושא דלא קרי ר' יהודה שלא ברשות היוצא להרוחה שכן הוא דרך כל התגרים, ועוד גרסינן בגמרא אלא למזונות הא אמרת דברי הכל מותר והאיך סליק אדעתיה דר' יהודה קרי למזונות שלא ברשות אבל לפי הירושלמי ניחא דאף למזונות לצאת לח"ל ס"ד דחשיב ר' יהודה שלא ברשות ע"כ, ולכאורה קשה דהרא"ש מביא ראיה לדינו של הראב"ד מדרך התגרים וכי מביאים ראיה מהתגרים, והגר"א בביאורו לש"ע הקשה על הראב"ד שני קושיות אחד דהירושלמי משמע להיפוך דאמרינן שם ר' יהודה כדעתיה דר' יודא אומר אסור לפרוש לים הגדול משמע דר' יהודה מיירי בחוצה לארץ והאיסור משום דמסתכן א"ע ואסור לאדם לסכן א"ע בשביל מזונות ועוד אמרינן שם מעתה כהן שיצא ח"ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח משמע דוקא כהן אסור לו לצאת מא"י לח"ל וע"ש בפנים בביאורי הגר"א האריך עוד בזה, ואני הפעוט יש לי מקום ליישב דבריהם, ודברי הרא"ש והראב"ד נכונים וישרים, והוא דר' יהודה ודאי אוסר אף בח"ל משום סכנה, ורבנן דפליגי על ר' יהודה ואמרו דכל הילוך זולת טיול מותר מסתמא על זה האופן שר' יהודה אוסר רבנן מתירים, ואם כן צריך טעם למה רבנן מתירים בספינה על הים ובאיזה סברא פליגי ר' יהודה ורבנן, ולומר דפליגי אם לעבור בספינה הוי סכנה או לא לא נראה לפרש דבזה פליגי תנאים דהדבר ידוע דבים איכא סכנה וכמו שאה"כ יורדי הים באניות כו' תהלים (ק"ז) ואמרו בש"ס ברכות (דף נ"ד ע"ב) ארבעה צריכים להודות וקא חשיב יורדי הים ולמה אמרו צריכים להודות הוא משום דהצילו ה' מסכנת מיחה וא"כ צריך טעם למה התירו רבנן לילך במקום סכנה ולמה התירו בבא במועד לגלח משום דהליכתו היה ברשות:
והנה בש"ס דילן אמרינן מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות, והקשו התוס' שם תימא לוקמא אפילו כר' יהודה ולמזונות אפי' ר' יהודה מודה ותירצו התוס' שמא כיון דקתני ר' יהודה אומר הבא כו' משמע שבא לחלוק והנה מחמת קושית התו' דהיה קשה להירושלמי קושית התוס' הנ"ל דהרי אפשר לאוקמי המשנה כר' יהודה ולמזונות ולכן בא הירושלמי ותירץ הקושיא דלא אפשר לאוקמי המשנה כר' יהודה משום דר' יהודה כדעתיה דאסור לפרוש בים הגדול ואיכא סכנה וכיון דאיכא סכנה אף למזוני אסור כך נראה לי בפירושא דהירושלמי וא"כ פליג הש"ס ירושלמי עם הש"ס שלנו דש"ס דילן סבר דלמזונות ד"ה מותר והירושלמי סבר דלפרוש במקום סכנה גם למזוני אסור, וזה שאמר הירושלמי ר' יהודה כדעתיה דאסור לפרוש לים הגדול וע"כ לא תוקים המשנה כר' יהודה דלר' יהודה אף למזוני אסור במקום סכנה והמשנה מיירי ביוצא מארץ ישראל לח"ל דהוי ההילוך סכנה וא"כ הלך שלא ברשות ואסור לגלח, ולא כן סבר הש"ס שלנו דסבירא ליה לש"ס דילן דהיכא דיש מצוה בהליכתו מותר לו לילך אף במקום סכנה ואין לך מצוה יותר גדולה מהליכה לבקש פרנסה בעד בניו ובנותיו הקטנים כדאמרינן במס' כתובות (דף נ' ע"א) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים, וסברת ש"ס שלנו היא דהמצוה מגין עליו שלא יסתכן דבאמת כל הדרכים בחזקת סכנה הם ומ"מ מותר לילך לצורך מזונותיו וכמו כן לעבור בים ע"י ספינה נמי מותר מהאי טעמא דזכות המצוה מגין עליו, ומעתה יתבאר היטב כונת הרא"ש והראב"ד דהנה הם הביאו ראיה מהירושלמי דהפלוגתא של ר' יהודה ורבנן איירי בח"ל וכך היא ראייתם דהנה הירושלמי מפרש דר' יהודה כדעתיה דאסור לפרוש בים הגדול וא"כ פתיך בהילוכו דבר עבירה שהוא מסתכן לעבור דרך ים, ומזה מוכח דפלוגתא דר' יהודה ורבנן מיירי היכא דפתיך בהלוכו איסורא ומפרשים הרא"ש והראב"ד דהיינו ביוצא לח"ל אז מעורב בהליכתו דבר איסור כמו בהולך בספינה דרך ים כי זהו הכל אחד אם עובר דרך ים או יוצא מארץ ישראל לח"ל ולא הביאו הרא"ש והראב"ד ראיה מהירושלמי רק לדבר זה דפלוגתתם דר' יהודה ורבנן איירי ע"ד שאוקים בירושלמי שיש איסור בהלוכו מחמת סכנה כמו כן בש"ס דילן פליגי בזה שיש איסור בהילוכו והיינו בהלך מא"י לח"ל, אבל עכ"ז מחלוקת גדולה בש"ס שלנו עם הירושלמי כדפרשנו דש"ס דילן סבר דלמזוני לר' יהודה נמי אף מא"י לח"ל מותר ולרבנן אף להרויחא מותר וכדפרשנו משום דזכות בניו וביתו מגינים עליו והירושלמי לא סבר הכי וכדפרשנו לעיל וא"כ אזדא קושית הגר"א שהקשה דמוכח מהירושלמי להיפך דהנה הראב"ד והרא"ש נמי מפרשים דהירושלמי סבר דאסור לר' יהודה אף למזוני ולרבנן אפשר דבלהרויחא אסור אבל לפי אוקימתא דירושלמי מוכח דש"ס דילן מתיר אף בכה"ג דהיינו מארץ ישראל לח"ל לר' יהודא למזוני ולרבנן להרויחא הכל כאשר ביארנו, והקושיא השניה שהקשה הגר"א דדוקא כהן באמת בהרא"ש אינו גורס כהן ואך גורסים כיון במקום תיבת כהן ואמנם המעיין בפנים בירושלמי נראה דגירסת הגר"א עיקר:
ועכ"ז אפשר לישב קושית הגר"א דהנה מעליותא דכהן משאר בני אדם לענין יציאת ארץ ישראל לח"ל הוא משום דחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים כמפורש בגזירת י"ח דבר וכהן מוזהר דלא להטמא א"ע, והנה שיטת הראב"ד בפרק ה' מהלכות נזירות הל' (ט"ו) דכהנים בזמן הזה כיון דהם טמאי מתים אין עליהם עוד חיוב טומאה, וא"כ בזה"ז דכולם טמאי מתים אין חילוק בין כהן לשארי בני אדם, ואם החמירו בזה"ז על כהן אסור נמי לשאר בני אדם ועי' דגול מרבבה יו"ד סימן שע"ב, ויש להביא ראיה להראב"ד מש"ס פסחים אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח ובגמרא שם (דף י"ד ודף ט"ו) איכא דאמרי דלמד מר' יהושע דסבר חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתונה חולין טמאין אם אינו יכול להציל בטהרה יטמאנה ביד משום דבין כך ובין כך יהיה טמא ועוד יפסיד החולין ואמרינן עוד (שם ע"ב) א"ר אסי א"ר יוחנן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין ומסיק שם הש"ס דזהו אף לדברי ר"ח סגן הכהנים ופי' רש"י דלר' יהושע אף בד' וה' נמי שורפין והתוס' אף דחולקים שם על רש"י בזה כבר הרגיש הגאון בפני יהושע דדברי רש"י נכונים וברורי' משום דסתמא כבר חפשו אחר אוכלים ולא מצאו א"כ מוכח דבדבר דסופו לאיבוד אף כי מוזהר על הטומאה לטמאותו מ"מ מותר לטמאותה בידים וברור מהסוגיא דהתם על אותן שיש עליהם איסור טומאה אף אם אינו אלא טמא דרבנן ודאי שורפין עם הטמא דאורייתא וא"כ כהנים בזמן הזה שטמאים בלאו הכי טומאה דאורייתא ודאי אינם מוזהרים עוד בטומאה על עצמם והארכתי במקום אחר בתשובה לבאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה:
וע"ד מה שהקשיתי על הרא"ש דמביא ראיה מהתגרים נלענ"ד דהכי כוונתו דהנה באמת עצם עניני מסחר שזהו ע"י הילוך ממדינה למדינה מפורש הוא בתורה הקדושה זה שכתוב ולזבולן אמר כו' בצאתך וישכר באהליך ודרשו ע"ז שעשו שותפות זה יעסוק במסחר וזה יסבול עליו עול התורה, וכן כתיב וטובל בשמן רגלו שיבואו כולם לקנות שמן מאשר וכעובדא דאיתא בש"ס מנחות, , וכן כל עניני מסחור כך הוא מדינה זו נותנת נחושת וברזל ומדינה זו מינים אחרים ועוברים בספינות דרך ים ומביאים ממדינה זו למדינה אחרת וכן כתיב כי מי שהוא בדרך רחוקה עושה פסח שני ומה הוא עושה בדרך רחוקה ע"כ למסחר הוא נסע וא"כ מפורש בתורה דרך התגרים, וזהו כוונת הרא"ש שכן דרך התגרים, עכ"פ מפורש בכ"מ דמצוה לעסוק במסחר ופשיטא למזונות ע"י הילוך למרחקים, ועוד מצינו במסכת הוריות (פרק ג') כי הא דר"ג ור' יהושע הוי אזלי בספינתא בהדי דר"ג הוה פיתא בהדי דר' יהושע הוה פיתא וסילתא שלים פיתא דר"ג וסמיך אסילתא דר' יהושע אמר לי' מי הוה ידעית דהוה לן עיכובא כולי האי דאייתית סילתא אמר ליה כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספינה ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו אמר ליה כל כך יש בידך ואתה עולה בספינה ופירש המפרש כ"כ חכמה יש בידך ואתה יורד לספינה לסחורה, ודברי המפרש נכונים דכן מוכח מתשובת ר' יהושע לרבן גמליאל דהשיבו עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה ר' אליעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ובגד ללבוש ומוכח מזה דר' יהושע הפליג בספינה בשביל מזונותיו, הרי ברור ומפורש דאפילו חסיד שבחסידים מותר לו לילך ולבקש טרפו דמי לנו גדול כר' יהושע בתורה ובחסידות דר"ג קראו רבי להלך בספינה לבקש מזונותיו, ומר"ג אין ראיה דאפשר דנשיאותו ועשרו גרם לו שיסע בספינה לטובת הכלל והיה לצורך מצוה, אבל מר' יהושע ראיה ברורה דמותר וא"כ מאי זה שמביא החה"ל דהפרוש שב לארצו וקיבל עליו הפרישות וכי מחויב זה הפרוש להיות עבודתו גדולה מר' יהושע שר"ג קראו רבי ואמנם אין זו קושיא כי עשה כן בשביל כי האמגושי שאלו ורצה להשרישם באמונת השם יתברך, אבל זה קשה שהיה לו להשיבו להאמגושי כי כן גזרה רצונו ית' לעסוק במסחר, ולכן נלענ"ד דהפרוש הזה המוזכר בחה"ל שם היה משכורתו מאומנתו או אומנת היד או שארי דברים כמו הבעלי מלאכה ועל איש שפרנסתו הוא ממלאכתו אומן יד עליו הקושיא שפיר חל כי הבורא המטריפך כאן יוכל להטריפך בעירך ואינו צריך לילך למדינה רחוקה לבקש טרפו, ומטעם זה שב הפרוש לארצו וקיבל עליו הפרישות, ולפ"ז אפשר דהנהגה זו אשר מי שפרנסתו מאומנת יד וכדומה אינו רשאי לילך לחפש טרפו למקומות אחרים, וא"כ דברי החה"ל הלכה אף לשאר בני אדם, ואמנם אף דיש מקום לדברינו עפ"י סברא עכ"ז חלילה לפסוק כן להלכה ודבר שאינו מפורש בש"ס וגדולי הפוסקים לא קבעינן מזה הלכה אף כי נמצא בדברי החסידים ובפרט כי הוכחנו מהש"ס להיפך וע"כ דאין זו אלא לפרושים המתנהגים בדרכי הפרישות:
והנה בזה שאוסר ר' יהודה לפרוש בים הגדול ולדברינו לשיטת הירושלמי אף למזוני אסור אליבא דר' יהודה, נ"ל דזה אינו אלא לעתים קבועים ולא בקביעות בכל הזמנים אסור לר' יהודה לפלוג בספינה רק יש עתים קבועים שבהם סכנה לעבור בים והראיה ע"ז מהא דאיתא במדרש רבה בראשית ובמ"ר קהלת על פסוק עת ללדת כו' דא"ר לוי בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג וקא חשיב המפרש בים הגדול ומביא שם מעשה דר' נתן הכהן אחוה דרבי חייא ב"ר אבא הוה מפרש בימא א"ל לאחוי צלי עלי א"ל מה נצלי עליך הן דאת קטר לולבך קטר רגליך אין עיילית לכנישתא ושמעתן מצליין על מטרא לא תסמוך על צלותי, א"כ מפורש דדוקא בעת שמתחילים לבקש על מטר אז הוי סכנה ולא כל הזמנים שוים, ומטעם זה לא תקשה לן מה שר' יהודה אוסר להרויח וקרא אותו יצא שלא ברשות דהרי מפורש בתורה עסק במסחר דהרי כתיב זבולן לחוף ימים ישכון וכתיב לא מעבר לים הוא, אבל לפ"ז שפיר ניחא היטב דהרי רק בזמנים אלו אסור להפליג בספינה, יצא מדברינו דדברי החה"ל אינו אלא לפרושים וחסידים, וגם זאת נראה בעיני דזהו אינו אלא בבעלי מלאכות או אנשים המשכירים עצמם לדבר מה אז הפרושים מונעים א"ע לחפש טרפם כי באופן זה יוכלו להשיג טרפם במקומות מושבותיהם ואינם צריכים לנסוע למדינות רחוקות אבל עניני המסחור נוהגים בזה אף הפרושים והחסידים וכך הוא דרך התורה, ואעתיק לגיסי מה שראיתי בירושלמי עוד מענין השתדלות פרנסה אף לפרושים וחסידים עיין ירושלמי מסכת חגיגה פרק א' הל' ח' שם מהו למנות זקנים לימים נשמעינו מן הדא חייא בר בא אתא לגביה דר"א א"ל פייס לי לר' יהודה נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאייקר ואפיק לפרנסתי לארעא ברייתא פייסיה וכתב ליה הרי שלחנו לכם אדם גדול שלוחינו ועוד נמצא כזה עובדא בירושלמי מוע"ק על שמעון בר בא שביקש כן מר' חנינא שהיה ראש ישיבה אחר מות ר' יהודה נשיאה ומי לנו גדול בחסידות ופרישות כהנך תנאי וחפשו אחר פרנסתם, ובאמת אפשר ששם היה סכנת נפשות כי אילולי היה שם סכנת נפשות לא היה יוצאים מארץ ישראל לחוצה לארץ, כ"ז הארכתי לעשות רצון ירא ה' גיסי הרב ז"ל אף במקום שאמרו לקצר יען כי לא נמצא מזה בפוסקים ראשונים גם לא באחרונים אך למלאות חפץ גיסי עשיתי זאת, וברוך החונן לאדם דעת: