אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף קכ.
גמ' בא לקפל אינו מקפל וכו'. לפרש"י היינו אפילו כמה כלים בסל אחד. ונראה דלפי' הא דמקיל ראב"ז לאותה חצר אין פי' להציל באותו חצר ולא יותר דודאי איירי ככל מתנייתא דפירקין דקתני בסיפא להיכן כו'. אלא שנושא לקבל באותו חצר שנפל האש לתוך סל אחד. וכן פי' לעיל (דף י"ט ב') ע"ש. וכן י"ל לדעת ר"ת לעיל דהכל כדי להוציא לחצר אחרת. ולר"ה אסור לקפל רק בבית. ומזה למד בעל התרומות לחלק בין מקורה לאינו מקורה:
שם ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים. דכתיב אשרי ירא ה' כו' יגיע כפיך כו':
שם ומאי שנא הכא דנקט עמי אמרי כו'. לכאורה מ"ל בפשיטות דמאכלים ע"כ צריך לתת להם לעולם. דאלא"ה לא חזו להו כלל. אבל מלבושים אינו נותן אלא לשעה ועיין בירושלמי. דברישא אמר שכן דרכן להזמין אורחין והכא אמר שכן דרכן להשאיל כלים. אלא דקשיא ליה דכיון דשרי בכלים דרך שאלה. כ"ש דהוי לן למישרי באוכלים דרך שאלה דלא למיהדר בעינא אלא חליפי'. אע"כ דכיון דעיקר ממונא דידיה אסור ה"נ הכא. ומשני משום דחזי לדידיה כולי יומא למיפשט ולמילבש במקום שיהיה להכי שרי אף אדעתא דידיה. וצע"ג על הרמב"ם ז"ל שכתב דין המלבוש כדין האוכלים. ולפי מ"ש נכונה גי' הרי"ף ז"ל ברישא לחביריו ובסיפא לאחרים:
רש"י ד"ה מהפקירא כו' דהא הצילו לכם קאמר. דאי לא הוי בעי למימר לכם לא דמי לזוטו של ים. דהתם משום דאבוד מכל אדם אבל הכא שכיחי מצילין. אבל השתא דבעי למימר לכם דוקא. ממילא הוי הפקר. להכי מיקרי הפקירא ולא מתנה:
תוס' ד"ה אידי. פי' הר"פ כו'. וצ"ע לדבריו מאי דתנן סל ועיגול וחבית אטו מילי דכדי נינהו ח"ו: