אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף עה.
גמ' אסור לספר הימנו. אולי ר"ל שאסור לספר דבר הלכה משמו לפי שאין זה כבוד התורה כאשר לומדיה רחוקים מחכמת חישוב תקופות אשר היא תפארתנו לעיני העמים:
שם מגושתא. ע' בערוך ערך מגש וערך רטו שמפרש שהן מיני לחשים ופליגי בהו אי הויין כשפים או ע"ז כעין דפליגי ר"י ורבנן בסוף פ"ו. וע"ז מיקריא גידופי דהא איכא מ"ד דמגדף היינו עע"ז:
תוס' ד"ה הצד. וצ"ע דבירושלמי כו'. ונראה מכ"מ שהחלזון חי גם בלא מים והוא עולה להרים:
ד"ה מתעסק. ומתעסק דהכא וכו'. עי' לעיל (ע"ב ב') שכתבו דאיכא תרי גווני מתעסק. והא דתינוקת מטעם מלאכת מחשבת ליתא בחבורה. אבל מתעסק דהכא מבה אימעוט כל היכי דאינו נהנה:
סד"ה טפי וא"כ בחבורה כו'. וצ"ל דלא אהני קרא דמילה לרבויי אלא כגון מילה דאי ניזיל בתר תיקון גברא הויא משאצ"ל ולא מקלקל. ואי ניזיל בתר הנעשה בדם וערלה גופא הוי מקלקל וצריך לגופו שהרי התורה חייבתו בנטילת הערלה והטפת הדם. להכי מרבינן שניהם דהי מנייהו מפקת. משאצ"ל דהיינו כמתעסק לר"ש ומקלקל. אבל תרוייהו בהדדי משאצ"ל ומקלקל כמו נטילת הקוץ שמקלקל הדם וא"צ לגוף הוצאה כלל לא אשכחן דנחייב עלה: