אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף לט:
גמ' מאי רחיצה אילימא כו'. נראה דס"ל גמ' דמדאמר אסורין ברחיצה ובשתיה ודאי דלא מחד טעמא אסור רחיצה ושתיה אלא דברחיצה איכא איסורא משום חמין שהוחמו בשבת משום גזירת רחיצה. ונ"מ דאפי' בהפשר אסור. גם אין נ"מ בין שוגג למזיד אפי' לר"מ ועי' ברש"י ד' מ' ד"ה מחופין. ואפי' חמם נכרי לצורך עצמו וא"כ ע"כ דלאחר גזירה. ובהכי ניחא דבעי לאוקמי כב"ש אע"ג דאינהו ג"כ שרי בראוין לשתיה ואפי' לפי' תוס' מ"מ הא קא שרי כשמחמם לצורך שתיה. ובמתני' משמע דאסור בכל ענין. די"ל דב"ש איירי קודם גזירה. ואחר גזירה אסור אפי' בכה"ג. אבל לב"ה לא שייך למיגזר כיון דשרי אף לכתחלה כמו לצורך שתיה. ולהכי לא דייק הכל מסיפא דאיכא למדחי דקודם גזירה ומ"מ אסור כל גופו. דלא התירו בכל גופו ראוין וכו' כמו ברגליו לב"ש. משום דמוכחא טפי מלתא. ולהכי פריך שפיר אר"ח ממעשה דאנשי טבריא ולא דחי משום דהוחמו בשבת. דמ"מ הא חזינן דגם בקרקע איכא גזירת רחיצה. וז"ש רש"י אלמא במלתייהו קיימי:
רש"י ד"ה בכלי כו' ואתי להחם בשבת. נראה דס"ל דעיקר חשדא דבלנין היה בכה"ג ולהכי גזרו ברחיצה טפי משתיה וזיעה משום דדרכה ע"י עירוב צונן בחמין כדאמר בגמ' לקמן:
תוס' ד"ה אלא פניו. הוי מצי למידק. ר"ל דברחיצה דקאמר היינו אפי' ידים ורגלים כמו ברישא דאפי' ידים ורגלים אסור ק"ו משתיה אבל למאי דמשני לא איירי אלא בשיטוף דלא שייך בידים ורגלים. ולפמ"ש ניחא דלא הוי ידים ורגלים בכלל רחיצה אלא בכלל שתיה:
ד"ה וב"ה. לא היו גוזרים על הזיעה כו'. משמע מלשונם דחמין גופייהו לא קשה כ"כ דאיכא למימר דבישול חמיר מהבערה. אבל זיעה לא שייך למיגזר אטו חמין דהוי גזירה לגזירה. אלא שחידשו הגזירה אפי' בזיעה והכל משום הבערה דרחיצה. וא"כ מוכח מיניה דאפי' הבערה לצורך רחיצה כגון להפשיר מים אסור דאלא"ה ל"ש לגזור:
בסה"ד אבל רוחץ לא ולפרש"י שם צריך הפקיקה להתיר מימיו להשתטף:
ד"ה והא. מאי פריך התם הוחמו בשבת כו'. ומעשה דאנשי טבריא הוי כהוחמו בשבת מצד איסור הטמנה שנעשה בהם:
בא"ד אבל בקרקע ד"ה מותר כו'. תימה דלמה יהיה קל משתיה. ואולי ר"ל אפי' בשתיה משום דלא שכיחי חמין בקרקע ולא גזרו רבנן:
בא"ד ובפ' ח' שרצים כו'. עי' בירושלמי דפירקין דאפי' ר"ע מודי דבתר דהתירו חמי טבריא מותר צונן מק"ו. אלא דבגזירה ראשונה סבר דאסרי הכל. ובימי ר"מ היתה גזירת זיעה. והא דאמר לקמן דר"מ נכנס למרחץ בשבת אי בתר גזירת זיעה היה בחמי טבריא. ואי מקמי יהיה להזיע. וזיעה בחמי טבריא לא היו מותרין בזמן אחד. וכ"כ בעל המאור גבי עובדא דרבי לקמן:
תוס' ד"ה אמר. אי לאו הכרעה וכו'. ר"ל להכי צ"ל אע"ג דכבר אשמעינן ר' יוחנן בפ"ד דעירובין דר"מ ור"י הלכה כר"י אף בברייתא: