אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבת · דף יב.
גמ' אלו מן ההלכות. נראה דמייתי הך סיפא לומר דאפי' ר"א מודה. והיינו דסיים ש"מ דתרווייהו כו' ר"ל דבי"ח דבר הושוו אלמא דאפי ב"ש דסבר כר"א שרי ביום:
שם הלכה מולל וזורק וזהו כבודו. נראה דר"ה לא אמרה אלא לחומרא בעלמא ומשום דבכ"מ אסור להחמיר כב"ש אמר וזהו כבודו כו' ולא מיחזי דעביד כב"ש להכי אייתי רבה כו' רב ששת כו':
שם רבא שדי להו לקנא דמיא. משמע דזה הוי הריגה גמורה. ולפי' ריב"א איירי בחול ומשום מאיסותא ולרש"י איירי בשבת ולא הרג משום מאיסותא. ולא מלל וזרק שלא לעבור ע"ד ב"ה. ור"נ אומר לבנתיה קטילו ואשמעינן קלא ר"ל דליהוי צריך לגוף הריגה שדרך נקמה בעלמא והכל כי היכי דלידעי דשריא כב"ה. ודרך נקמה בעלמא חייב אף לרש"י. ול"ד לקורע בחמתו דהתם כיון דבמקדש לא היה קורע אלא ע"מ לתפור לר"ש דלא אזיל בתר מחשבת צורך המלאכה לא מחייב בתיקון אחר אבל הכא חייב לכ"ע והוי רבותא טפי:
תוס' ד"ה שמא יהרג וחייב עליו לכ"ע. והא דאוקי גמרא הא דלא יפלה את כליו למאי דס"ד ביום דוקא כר"א היינו משום דלא תיקשי מהני תנאי דהמפלה את כליו:
ד"ה מי אלימא ועוד דבברייתא קתני. ול"נ משום דבברייתא ליכא דינא אחרינא דל"ש הכא ותני להני תרי בהדדי ואפשר שנתכוונו לזה: