אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבועות · דף מז.
גמ' להיכן חזרה. ע' היטב כל הסוגיא והרבה יגעו רבותינו ז"ל בפירוש סוגיא זו וסלקי בדוחקא ואחרי כו בינותי היטב בדבריהם נתן ה' בלבי לעמוד על דבריהם כננס ע"ג ענק ולהוציא הסלת הברור לאמתתה של הלכה בעז"ה. ועיקרן של דברים דודאי מאן דמפרש דר"מ חזרה שבועה לסיני קאמר. ע"כ צ"ל דר"מ לא ס"ל מתוך שאי"ל משלם כלל. דא"ה ע"כ טעמא דפטורה הכא משום דגם התובע נתחייב שבועה מד"ס. ול"ש ע"ז לשון חזרה שבועה למקומה דאדרבה טעמא משום שבועה דשינוי מקומה היא. ומ"ד חזרה שבועה למחויב לה ע"כ סבר דבדרבנן ל"א כלל מתוך שאי"ל הפסיד. דא"כ גם התובע יפסיד שחייב שבועה מד"ס. ואם נחלק דבשל דבריהם ל"א הפסיד רק בשכבר נתחייב שבועה קודם שא"י לישבע כהא דמת לוה וכו'. אבל הא דחשוד מעיקרא אי"ל הוה כמת מלוה. ובדאורייתא אמרינן בכל גוונא. עכ"פ לא ה"ל לסתום בכה"ג אלא לפרש. הלכך רב ושמואל דאמרי דכשחלה השבועה מד"ס ואי"ל מפסיד. ע"כ מפרשי לדר"מ חזרה לסיני. וס"ל דבחשוד מיקרי לא חלה שבועה כלל. ואפילו בשל תורם פטור דלא ס"ל הא דר' אבא כלל. ורו"ש ע"כ אף לר"מ אמרוה למימרייהו דאמתני' דידן אזלי ואמרי לא שנו וכו'. ור' אבא דס"ל ע"כ אף לר"ע משאי"ל משלם דאמר בפשיטות לר' אמי ה"ל משאיל"מ וכו' אע"ג דלא אפסקא הלכתא כר' יוסי עדיין ע"כ דמפרש דחזרה שבועה למחויב כנ"ל. אבל ר' יוסי דאמר יחלוקו אי נימא דס"ל דר' אבא ע"כ צ"ל דסבר לדרו"ש. דלא"ה ה"ל לשלומי כוליה. אע"כ כרו"ש. ואין טעם נכון לר' יוסי אלא אי ס"ל לדר' אבא ולדרו"ש. וסבר דחשוד הוה כחלה השבועה. דחייב לעשות תשובה ולישבע. וכשאינו שב ה"ל כמת מלוה אחר הלוה ובדין שיפסיד. אך כיון שגם חבירו מחויב שבועה ואי"ל מפסידין בשוה. ולהכי פריך לקמן אר"נ דמספקא ליה בדרו"ש דהא איהו סבר כר"י וגם כר' אבא ס"ל בפ' השואל וע"כ איתא לדרו"ש כנ"ל. ומשני לדבריו דר"א קאמר דיש לספק אי איתא לדרו"ש אי כר' אבא. וליה לא מספקא דכר"י ס"ל דאיתא לתרוייהו:
עוד באופן אחר קצת י"ל הסוגיא. דרו"ש כיון דכיילי כללא דאין אדם מוריש שטעה. ומ"מ ס"ל דוקא בשכבר נתחייב שמת לוה בחיי מלוה. א"כ ל"ש לומר משאיל"מ היכא דלא נתחייב שבועה מעולם כבמשנתנו שכבר הים חשוד בעת הטענה. וק"ו הוא עם התם לענין שלא יוציא ל"א משאי"ל מפסיד אלא היכא שכבר נתחייב כ"ש הכא להוציא. ור' אבא דס"ל מתוך שאיל"מ בכ"מ אף שלא נתחייב רק היה ראוי להתחייב. א"כ יתומים מן היתומים שנוטלין בשבועה ע"כ דל"א בהו כללא דמתוך שאי"ל מפסיד. דרבנן לא תקנו שבועתן כשל תורה. ול"ש למכלל כללא דאין אדם מוריש שבועה בדרבנן. ומ"מ אפשר לדינא דאה"נ דאקילו רבנן על היתומים ופטרום במת לוה בחיי מלוה אך לא מכללא דאין אדם מוריש וכו', דא"כ אפילו מת מלוה בחיי לוה נמי. ע"כ פסקינן כרו"ש אך לא מוספינן עלה וגם מ"ד יחלוקו לא מצי סבר כרו"ש דלדידהו כיון דמדינא פטור החשוד דל"ל משאיל"מ וחכמים קנסו שישבע שכנגדו ליטול למה יתקנו תקנה אחרת מחשוד לחשוד ולא יפטרו כעיקר הדין משא"כ למ"ד דמדינא החשוד משלם בלא שבועה ורבנן תקנו שבועה על שכנגדו משום כדי חייו. י"ל דבשניהם חשודים הניחו על עיקר הדין. ואפשר דמ"מ חסו קצת על הנתבע החשוד ויחלוקו: