אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבועות · דף לו.
גמ' אלא מהכא ואיש ישראל וכו'. נ"ל דמהכא הוה ראיה טפי דבשבועה כיון דלא אשכחן דארור הוי לשון שבועה מ"ל דתרתי עביד להו ול"צ למכתב וארור דממילא מובן. אבל באלה דודאי הוי לשון בארור אם איתא דתרתי עביד הל"ל וארור. אבל השתא מוכח דגם התם לא הוו תרתי:
שם דכתיב ארור אשר לא יקים וכו'. נראה דמפרש שלא יקבל ע"ע לקיים דבר אחד מהתורה. דאי על העשיה גופה א"כ מ"ש דפרט איסורין הקודמין. והיכא מצינו שקבלו עליהם. ע"כ באמן זה גופיה ולהכי נקיט הך בתרא:
שם מאן חכמים רמב"י וכו'. נ"ל דמ"ד דווקא שם בשם ודאי לא מחמיר טפי באו"א אלא משום דרמב"י פליג עלה כמ"ש רש"י בסנהדרין וממתניתין לא מוכח רק כרמב"י נקטוה. וכן לא הזכיר במשנתנו במברך השם במה יברך לא כאן ולא בסנהדרין, דרמב"י סתימתאה הוי:
רש"י ד"ה בו האמנת דברים. וראוי וכו'. ובסוטה מ"א איתא שנענש ירמיה ע"ז היינו של"א לו גם שקר אתה אומר. אבל אמן היה צריך לענות ומצינו במדרש תהלים שנענשו ישראל על שלא ענו אמן על דבריו. וצ"ע לחלק בין נבואת שקר לברכה לבטלה ואולי משום שיכול להיות שתקוים הנבואה אף שעכשיו נבא שקר:
תד"ה יכך. בסופו ומדר' אבהו לא מוכח כ"כ. ונ"ל דבפשיטות מוכח דאלא"ה לא ה"ל למכתב אלה כלל:
שם ד"ה ועל. והא דאמרינן וכו'. ודאי משמע דצריך נמי לאזהרה והיינו למ"ד אלהים לא תקלל חול וילפינן קודש מחול וה"א דמפורש דווקא. ולו"ד הנ"ל דצריך לאוכוחי אכנויין דחנון ורחום. דלשון אלהים משמע דוקא שם זה. אבל אלהיו לא משמע הכי. דהא מברך לא אמר אלהיו:
גמ' עצמו דכתיב וכו'. לכאורה נראה דהוו עצמו וחבירו ב' לאוין ולוקה ב' בהתראה א'. אבל הרמב"ם במנין המצות ובמנין הלוקין מנאן לאחד. ועיין בלשונו פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג:
תד"ה ושמור תימא וכו'. נראה דבקללה יש חשש סכנה כו"ע מודו. עיין בב"ק שם. וגם באו"א חמיר מקלל. אך לרבנן דמתני' ל"ד לנ"ד ע"ב גמ' דאית ביה ממונא. לפמ"ש תוס' סוטה כ"ז ע"א דכתובה דרבנן לכו"ע צ"ל משום שאיסורם עליו פוטרו משאר וכסות: