אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
שבועות · דף כ:
גמ' ואימא הכי איזהו איסר וכו'. נ"ל דקאי אאסר שבלשון נדר שהוא דוקא בהתפסה. ובשבועה אף בלא התפסה דעיקריה בשבועה כתיב:
שם פשיטא האי לאו והאי לאו וכו'. נ"ל דה"פ דע"כ סבר לאו שאב"מ לוקין עליו. דאל"כ מאי קאמר כשם שלוקה על שקר הא שקר שאב"מ דומיא דשוא לא לקי. ומשני מהו דתימא כדא"ל וכו' ר"ל דה"א דגלי קרא דאין לוקין:
תוס' ד"ה נשים. דהא דמברך וכו'. ומ"מ צ"ל דמה"ת בעי ראוי לטעימה. דאל"ה למה אין מקדשין ביוה"כ שח"ל בשבת. ע"כ משום שאינו ראוי. וגם לתינוקות אינו ראוי משום דאתי למסרך כמ"ש ספ"ג דעירובין. ואינו ראוי מד"ס הוי אינו ראוי כדמוכח בב"ב פ"א. אבל נזיר אפילו אין למי להטעים הרי הוא ראוי לטעמיה. אבל צ"ע לראב"י דל"ל [שם בעירובין] אתי למסרך אטו הים מקדש ביוה"כ בשבת. דבשלמא מזמן ל"ק דאפשר דסבר כרי"ש שם דאין אומרין זמן ביוה"כ. ואולי בעינן שיהיה הוא עצמו ראוי מה"ת ונזיר מיקרי ראוי דאי בעי מיתשל. ואפשר דבעינן מקום סעודה או עכ"פ זמן הראוי לסעודה:
שם ד"ה כל שישנו בשמירה. תימא דלחייבו בציצית לכו"ע. ולענד"נ דציצית לכלאים לאו הקישא הוא. דהן ב' פסוקים וב' פרשיות. אלא דדרשינן סמוכין. דאמרה תורה לא תלבש כלאים רק במקום גדילים. וממילא משמע דמאן דשרי בכלאים ליתיה בגדילים אבל בענין אחר לא מידרש כלל: