אור ברסלב
אהל משה (הורוביץ) חלק א שבועות › דף יז.

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

שבועות · דף יז.

דף טז:

גמ' או דילמא בפנים וכו'. עי' מל"מ הלכות נזירות והלכות ביאת מקדש שהקשה בזה. ונראה דרבא פסיקא ליה דל"ש שהיה רק היכא דנטמא בפנים. ולכן גם בנזיר בבה"ק לא מבעי ליה רק היכא דנטמא בפנים שנכנס בשידה וכו' כדאמרינן בנזיר י"ז דקדמה ביאה לטומאה שהרי הוא חייב ע"י המעשה שעשה בביאתו בשידה ע"מ ליטמא ובעי את"ל צריך שהיה למלקות אי דוקא בבהמ"ק או לא. ולכן אמרו שם אי דאתרו ביה לא תנזור. נזיר מ"ט וכו' ר"ל כי היכי דלא מבעי לך בנזיר גמור שנכנס אפילו בשוגג דמ"מ כיון שנטמא בחוץ היינו בעת הביאה [דכה"ג בהיכל אם היה שם טומאה בעת כניסתו הוי נמי כנטמא בחוץ כמ"ש הרמב"ם] אתי חיובו מעת התראתו. האי נמי הרי נכנס בטומאה אף שלא היה אז נזיר לא נ"מ לן מידי. ולרבא לא נל"מ בין מזיד לאונס כלל. ור"א בעי בנטמא במזיד אי גמירי שהיה אפילו במקדש. והדר בעי בנזיר בקבר בכל גוונא רק באונס אולי גמירי שהיה אפילו בחוץ מבהמ"ק. ולא נ"מ כלל בין נטמא בחוץ לנטמא בפנים. אך במזיד בנזיר לא מבעי ליה כלל אפילו בגוונא דרבא:

שם טימא עצמו במזיד וכו'. והוי שב מידיעתו. דאפשר דאטומאה תקפו יצרו כגון טומאת נבלה וקרי וכה"ג ועי' בחי' הר"ן. אך לדעתו ג"כ אפשר להעמידה כגון שלא היה לו יב"ר. וע"כ לא השמיטה הרמב"ם:

רש"י ד"ה נזיר בקבר. כגון שנכנס וכו'. דבשוגג אכניסה לא הוי דומיא דמקדש דלא גמירי בכה"ג שהייה אלא היכא דהוי בהתירא. ומ"מ מצינן לאשכוחי כגון דנזר בשוגג והתרו בו ושהה. אלא שוגג גמור א"א בנזירות אלא אומר מותר. ול"ש לומר באונס גמירי וכו' כיון דבכה"ג מזיד מיקרי כמ"ש התוס' ד"ה טמא. והא פשיטא ליה דל"א ל"ש בפנים ל"ש בחוץ. ל"ש באונס ול"ש במזיד:

תוס' ד"ה צריך. בטימא עצמו בשוגג וכו'. ר"ל שלא התרו בו דהוי כשוגג למלקות. ובעיא זו ודר"א לקמן לא תליין הא בהא כלל. די"ל דצריך שהיה למלקות ודוקא כשנטמא באונס. ומ"מ חשיב מעשה. דתחלת ביאתו למקדש ברצון היתה. אף שבהיתר. וכן להיפוך י"ל דרק לקרבן בעי שהיה ואפילו במזיד ולא מזיד גמור אלא כמ"ש התוס' לקמן ששגג במקדש. ובזה יובנו דברי התוס' הללו שדחק בהם המל"מ פ"ג מהלכות ביאת מקדש ע"ש:

שם ד"ה או א"צ. כי היכי דבעינן גבי כלאים וכו'. א"י מאי ראיה מהתם דלענין לחייב תרתי איירי. אבל הכא לחייב חדא ודאי אי לא שהה יותר משיעור יציאתו במהירות פטור. ואם שהה יותר אפילו כ"ש חייב אי לא גמירי שהייה למלקות, עי' תוס' במכות שם שם ד"ה נזיר במה שהושיטו לו וכו'. נראה דדוקא לענין לאחיובי תרתי הוא דלא מפלגינן וכן הוא ע"כ דעת הרמב"ם ז"ל:

שם ד"ה אי דשהה. בסופו. עי' בחי' הר"ן. ותו אית גווני טובא דמצינן לאוכוחי ועיין במל"מ בארוכה. ותגדל התמיה מאד איך למד ר"ז לדינא מהא דאפשר בכמה גווני, ועוד דע"כ צ"ל בע"י ומחו"כ. ע"ש במל"מ בארוכה ומש"ש. אך לענד"נ דעיקר ראית ר"ז היא מדתנן בסנהדרין שם דמוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו ובעי ר' יוסף שם לאוכוחי דע"כ אינו במיתה דא"כ לשבקוהו דליקטול מן שמיא. ולא קיי"ל כוותיה אלא דבמיתה [וזהו שדייק דקיי"ל ולא דתניא] וע"כ מטעם דכיון שאין למיתה זמן קצוב כמ"ש התוס' (שבת כ"ב) להכי היו פוצעין מוחו. [ומ"ש בפ"ג דע"ק דמיתה לס' שנה היינו שאז יצא מכלל כרת] אבל בכרת ודאי הוו שבקי ליה דליקטול מן שמיא. והשתא ל"ק קושית התוס' דק"ל לר"ז למה להו למקטליה ליתרו ביה לכרת ולא נילקוניה [דהא ע"כ התרו בו למיתה. דאלא"ה דלמא שוגג הוא] וגם גווני שכתב הראב"ד ז"ל לא משכחת להו דהיינו בבמה ובעומד בחוץ ומשמש. דמוציאין אותו חוץ לעזרה תנן. ומט"י ומחו"כ ל"ק דבהו לא תנן מידי במתניתין:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה