אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

ראש השנה

פסחים

דף יג:

גמ' אילן בתר חנטה. מדברי הרמב"ם ריש ה' מע"ש מוכח דחנטה היא עונת המעשרות של כל אחד. ודפרט זיתים באפי נפשייהו היינו משום שזמנן שוה לתבואה שאינה נכללת בלשון אילן:

דף יד.

תוס' ד"ה ונהג. אחד למע"ש. בירושלמי איתא סתמא. קרא שם למעשר שבו. ונ"ל דקרא הן מע"ש הן מע"ע מה שחייב. ולא משום מרבה במעשרות עשה כן. דהרי אם הוה מפריש עישור ב' גם על הראשון הוה כדין. והיו שניהם על הכרי כלו. אלא כדי שלא יפטר מתתו לעניים מטעם ספק ממון קרא לו גם שני. וממ"נ יצא מרשותו וא"י לזכות בו מספק:

דף טז.

גמ' רחמנא אמר תקעו. נראה דר"ל תקעו בחודש וכו' כי חוק לישראל וכו' ומפורש הטעם. אלא למה מריעין ופריך מזכרון תרועה דמפורש הטעם להיות לזכרון וע' בפסיקתא רבתא. ועי' בחידושי הריטב"א ז"ל כאן:

דף טז:

גמ' ותוקעין ומריעין. כשהן עומדין. אולי ר"ל דבעומד ה"ל להריע קודם התקיעה כעין תעניות דאחר תר"ת עבדינן רת"ר. והכא כבר עבדו תר"ת במיושב:

דף יח:

גמ' ללמדך ששקולה וכו'. עיין בקו"א לטו"א שהכונה מקרא דצמתם וספוד בחמישי ושביעי. ועיין בירושלמי דתענית דלר"ש ביהודה היו מתענין בי"ז בתמוז ולא בה' בטבת. ובגליות להיפוך. וא"ש קרא דנקיט בס' וז' דכולם התענו. ולכן צריך ר"ע להך סברא ללמדך ששקולה וכו':

תוס' ד"ה זה ט' באב. מכמו שהיו סבורים. לולא יצאו הדברים מפי רבותינו בעלי התוס' אלא אינש אחרינא הוה אמר הכי. לא הוה אריך לנא למשמעיה. ובירושלמי נ' עיקר הפירוש דמפני שנתבטלה קביעות החודש בט"ב הוי כר"ח ולהכי חשיב י"ז דמקמיה ט'. ופריך התם דילמא לשעבר עיי"ש. והדברים ברורים:

דף כ.

גמרא יוה"כ שח"ל אחר השבת. צ"ל דסבר השתא דליו"ט ל"ח כלל. אפילו משום ירקא. דהא כשיוה"כ אחה"ש יו"ט לפני השבת. ול"ח רק ליוה"כ לפני השבת משום חולשת הצום. ופרש"י צ"ע שם א"ה מ"ש. לפמ"ש לעיל דמעיקרא ס"ל דליו"ט ל"ח ניחא לשון א"ה. דמשום יוה"כ שאל ידעי חברי בבלאי. דבני א"י שומעין מהשלוחין. ואבני בבל שואל אם יודעין מהכלל שמרחיקין יוה"כ משבת כיון שאין להם שלוחין. אבל השתא דגם ליו"ט חיישינן. אם כן גם בני א"י צריכין לדעת כלל זה מר"ה:

דף כ:

גמ' יכילנא לתקוני לכולי גולה היינו שהגולה שגלתה למזרח א"י אינה יכולה לקבועי ר"ח רק בשמוקדם המולד של חשבון בהר"ד קודם הלילה. בכדי שיהיה במקום ההוא בגולה קודם שקיעה. וע"ז שאלו אבא אדר"ש אי ידע הא דתניא דבעינן קודם חצות כדי שיהיה קודם שקיעה בקצה המזרח. ור"ז הצריך שיהיה המולד קודם עלות השמש של יום החודש כדי שתהיה גם הלילה מן החדש. וזו של אאדר"ש היא רק לידע אם אמת דבריהם שראו אותה. אבל א"א לקדש עד שיהיה עכ"פ קצת הלילה מן החדש בקצה המזרח. ויהיה בא"י המולד קודם חצות הלילה, וזו דעת חכמי א"י ששלח ר"ז כי סליק להתם. וחכמי בבל סוברים דלא בעינן רק קודם חצות היום בא"י כדי שיהיה קודם שקיעה בקצה המזרח. וז"ש ר"ז אר"נ. שמן הכ"ד שעות שמתכסה הלבנה יכול להיות לדעת הבבלים י"ת מחודש הבא וישארו שש שעות אחר המולד מחודש הבא. שנראה הלבנה בלא כיסוי משא"כ לדעת ששלח ר"ז מא"י דבעינן קצת הלילה מן החדש. א"א לקדש בבבל עד שיהיה המולד לפי חשבון בהר"ד קודם חצות לילה שאז הוא בקצה מזרח בסוף הלילה. ולא נכסה מהחדש רק שש שעות ונ"מ חשבון כ"ד שעות לאכחושי סהדי. אבל בעיקר הדין צ"ל רק שלדעת בני בבל צ"ל המולד של חשבון בהר"ד קודם חצות יום ר"ח וכמנהגנו. ולדעת בני א"י קודם חצות ליל ר"ח דוקא שיהיה קצת לילה מן החדש בקצה המזרח. ויליף לה ר"י מערב עד ערב היינו שיתחיל מעל"ע העשירי מהמולד עכ"פ מעט מיוה"כ בלילה. ור"ל יליף מעד יום כ"א לחודש בערב. היינו שיוכל להיות בלילה של מוצאי פסח תוך כ"א יום מעל"ע מהמולד. אבל היום יהיה כולו כ"ב מהמולד. ואמר רבא חצות לילה א"ב. היינו שהמולד היה לפי חשבון חצות לילה ממש. שהוא בקצה המזרח סוף לילה ממש ולא התחיל החדש בלילה. אך גם לא נמשך הישן ביום:

דף כו.

דש"י ד"ה כל השופרות בין של איל וכו'. ותו ליכא ראוים לשופר. וכן מוכח במשנה דלקמן. וע"כ עז בכלל איל:

דף כז.

תוס' ד"ה כמאן מצלינן. לאו אבריאת עולם קאי. בלא"ה קשה דכמו דניחא לר"י דל"א זה היום ה"נ לר"א וגם לל"ק קשה אמאי לא פריך רב עינא אמנהגא בלא רשב"י. לכ"נ דדוקא אי בתר מחשבה שייך ביוה"כ דהמחשבה התחילה בר"ה ונגמרה ביוה"כ כמו שהאדם נידון לדורות. ובהכי ניחא הכל:

דף לג.

משנה תקע בראשונה. צע"ג על הראשונים שמפרשים הירושלמי דתקע בראשונה וכו' דא"ר אב"ז בשם ר"ז אפי' א' אין בידו. דר"ל דמפרש מתניתין דאלא אחת היינו ראשונה. דא"כ מאי אמר התם לא רישא א"ל סיפא ולא סיפא א"ל רישא. הא סיפא בלא"ה לאו מידי היא. כיון שנתכוין בה לתקיעה דסדר הב' וסדר א' עדיין לא סיים. דרישא ל"ל סיפא. אלא ע"כ כונתו לחלוק על המשנה. ואמר דאף לתקיעה ראשונה אינה נחשבת. דל"ל רישא. והראשונה נפסלה בהפסקה. וטעמו שחולק על המשנה דס"ל הפסקה הוא כשהיה לגמור כולה. דקיי"ל כר"מ בשם ר"י ברפ"ב דמגילה נגד המשנה. ועיין בירושלמי דמגילה שם דר"ז בבבל הוי סבר דשופר דמי למגילה. ולפ"ז יצאה לנו חומרא חדשה לחוש בזה דלא יצא כלל וכד' המג"א אם שלכאורה תמוהין הן ונגד המשנה. ולענ"ד יש לחוש לדידן אולי קיי"ל א' מד"ת וב' מד"ס או איפכא. והוי כונת הסדר האחר כמתעסק לגבי האיך דד"ת. וכעין שאמרו אתי מרור דרבנן וכו'. ומתני' איירי בין אותן של תורה או מד"ס:

תוס' ד"ה שיעור תרועה. מתוך פירוש הקונטרס וכו'. נ' כונתו ז"ל דבתעניות בירך ולא תקע אינו תוקע עוד. וזהו שסיים רש"י שם מי שבירך וכו' ר"ל דבר"ה תוקע אח"כ, ותקע ולא בירך. בתעניות מברך בלא תקיעה. ובר"ה מברך בתקיעות כמנהגנו:

רא"ש פרק ד

ק"ג סקב"ב לאו לאפוקי שברים ותרועה וכו'. דבר פשוט שאין חילוק בין תקיעה ראשונה לשו"ת כלל. אך בעיקר הסברא נ"ל דלדעת רבינו דפסול הפסק קול אחר למ"ל אתקיעה ראשונה. ורבינו מקשה עליהם לפי דעתם דס"ל ע"כ דהפסק לא פסיל. וד' הלבוש נ"ל ליישב לדינא דכיון דאיכא מ"ד א' מד"ס וב' מד"ס ואיכא מ"ד דאיפכא. איכא לספוקי דלמא כשמאריך בין של תורה לשל דבריהם הוי הפסק. דכמתעסק הוא:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה