אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
פסחים
דף ב:
גמ' אי פשיטא כו'. עי' תוס'. וצ"ע דאמאי נקיט קרא דאיוב מלתא במאי דלא שכיח באב על הבן ושביק מאי דבכולי עלמא. ולו"ד נ"ל דבני נח שאני דדוקא ישראל דכתיב ביה וחי בהם ודרשינן ולא שימות בהם וילפינן מיניה שידחה ספק פ"נ כל המצות כמ"ש ביומא פ"ה אשכחן ודאי כו' והוי בהך כללא גם איסור ש"ד היכי דל"ש מאי חזית דדמא דידך סומק כגון בבא במחתרת שהוא עצמו גורם הספק ואמרינן להיפך מאי חזית דדמא דחברך ספק. אבל בב"נ דליכא קרא דוחי בהם ורק מסברא אמרינן בספ"ח דסנהדרין שאינו מצווה על קה"ש. עי' תוס' שם. משום דלית ביה קרא דבכל נפשך [ואפשר למיתלייה בהנך סברא דתנאי דיומא שם] להכי דוקא בוודאי ניתן להצילו בנפשו ולא בספק:
שם ה"ק דוד כו'. לפרש"י אינו מובן כ"כ מאי תיקון בחילוף הזמנים בין עוה"ב לעוה"ז. מ"מ לגבי לילה הל"ל יום. ולו"ד ה"א דמעיקרא ס"ד דולילה, אור הוי כפל הענין של חשך ישופני היינו שיהיה האור לילה. וע"ז אמר גם חשך לא יחשיך כו' וע"כ דאור יממא הוא. ומשני ליה דקרא פלגיה לגנאי ופלגיה לשבח ומש"ה הוכרח לחילוף הזמנים דאי לא"ה הל"ל ואור בעדני:
שם שפיר קאמר ליה ר"י לר"א לכאורה אין זה ענין לדברינו. ונ"ל משום דבלא"ה ה"א דר"א לא מדמי חילוק מלאכה לחילוק אכילה אבל כדאמר ליה דבין יממא לליליא אשכחן בת"צ פריך שפיר:
דף ג.
גמ' מב קראו מרכב. הרבה יש לדקדק בסוגיא כמו שדחקו בתו'. ובתר הכי דאמר משום בניו אורחא הוא. קשה דמ"מ ה"ל למינקט טפי ל' מושב וישיבה דהוי לשון נקיה גם גבי אשה וגם לשון קצרה. ועוד ק' בשמואל כ"ה מ"ב דכתיב ותרכב על החמור וחמש נערותיה למה לא אמר ותשב דהוי לשון קצרה ונקיה. ועוד דפריך תו בתר הכי והא רכבת וישבת כו' ואיהו כבר שני ליה תלתא שינויי אעובדא דאביגיל. ושנויא בתרא דרכבת כתיב אינו מובן ודחקו בו רבותינו המפרשים ועוד כמה דקדוקים בסוגיא. ונ"ל דגוף פעולת התחלת הרכיבה ל"ש לכנותה בלשון ישיבה כלל שהרכיבה נעשית ע"י פיסוק רגלים שאינה נכללת בלשון ישיבה. אבל הרכוב מכבר נוכל לכנותו יושב כי הוא יושב באמת אלא שאין נכלל בזה הלשון פיסוק הרגלים. להכי באשה כייל מרכב בלשון הוה היא יושבת. ופריך ובאשה לא כתיב מרכב כו' ותרכבנה כו' לא מלישנא דקרא קפריך דהא מוכרח לומר האמת כנ"ל. אלא מגופא דעובדא היכי עבדה הכי ומשני התם כו' ופריך מקרא דמשה ומשני משום בניו שכולם היו על החמור אורחא למירכב כדי שלא יפלו וה"ט הוי נמי באביגיל ונערותיה שהזכרנו] והדר פריך מאביגיל שרכבה ומשני תלתא שנויי שהוכרחה לרכוב. ומ"מ פריך בתר הכי אמאי כתב רכבת ולא ישבת כי הרכוב מכבר נוכל לכנותו בלשון יושב ומשני רכבת חסר כתיב שבאותה הרגע התחיל בפעולת הרכיבה וא"א לכוללו בלשון ישיבה. ולזה כוונו לעיל שאמרו ואב"א משום בעתותא דלילא ליכא דמיותר לכאורה דהל"ל דלילא ודדוד ודהר. אלא שהכוונה לתת טעם וסבה להרכיבה באותו הרגע דוקא. ואתי הכל על נכון בס"ד. ועיין במאור:
דף ג:
תד"ה מאליה. נציבין ח"ל היא. ר"ל ולא היה לו קרקע בא"י:
דף ד.
גמ' אמר אביי הלכך כו' ר"ל אף שלא מצינו בשום מקום שיאסר ללמוד בהגיע זמן המצוה כל שאפשר לקיימה אח"כ. מ"מ כאן שתקנו בשעה שב"א מצויין כו' כדי שלא יעבור אם הוא עושה דבר שיוכל לגרום המניעה הרי הוא מבטל תקנת חכמים בשעתו:
דף ה.
גמ' וכתיב כל מלאכה כו' נ"ל דר"ל האי קרא דפרשת בא דכתיב כל מלאכה ולא מלאכת עבודה דמשמע מה שדרך העבד לעשות [עי' במ"מ ריש ה' יו"ט] וע"ז שייך למימר מתוך שהותרה לצורך אינה נקראת מלאכת עבודה אבל כל מלאכה כולל הכל זולת אוכל נפש שמיעטתו התורה בפירוש:
דף ו.
גמ' בהמת ארנונא כו' עי' ברפ"ז דיבמות דקיי"ל דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אע"ג דקיי"ל הדין עמה. והיא ראיה ברורה לע"ד דאע"ג דמצי מסלק כיון דאחריות החלק על המלך פטורה מבכורה:
דף כב.
תד"ה והרי דם. דמה נמי הותרה. לא מצאתי שום דם האסור משום דם בנבלה כל זמן שלא פירש. ואם פירש הרי נעשית מעשה אחרת בה ואין זה בכלל כשהותרה נבלה. וכל דם שבגידין מותר מה"ת כ"ז שלא פירש וע"ז אמר ר"ס (חולין צ"ג) משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא ר"ל שהדם שבגידין לא נאסר כלל עה"ת. והשיב ע"ז רבא מי א"ר אכול דמא ר"ל שלא אמרה תורה בפירוש שהדם שלא פירש מותר עד שלא יהיה כח ביד חכמים לאוסרו:
דף כו.
גמ' דלא אפשר ומכוין ושרי דכיון דתנן כל היום ע"כ פנה לצד הצל:
תד"ה ותסברא וקשה לר"י כו' ונר' דדעת רש"י דכיון דאסר לכוין ממילא לית לן למיחש דילמא כוון ד"ח מעילה. ובירושלמי דייק מינה כו'. עי' ירושלמי שם דתני יכולות לברר. ומ"מ דייק דאי הוי בה מעילה היינו צריכין לחוש ולתקן שלא יבא לידי כך, גם כל קושיתו שם הוא מאור המערכה ונראה דבשל שואיבה אפשר שהשמן נקנה מתחלה ע"מ כך. והפתילה אינה חשובה בעין בשעת הדלקה לרבנן דר' כמו עצים כמ"ש התוס' לקמן:
דף כז:
תד"ה מכלל. אבל תימה כו' ולו"ד נראה דמקרי אחר בעור משום דהנאת הגוף הוא כשאוכל המאכל ואז כבר נתבערו העצים:
ד"ה הקדש, מטעם זה אין דינו כו' ר"ל ואותה חומרא כבר אזלה לה שעתה א"א לפדותו שאינו בעולם. עי' בביאורי הגר"א לאו"ח סימן תמ"ה סק"ט ומש"ש:
דף כח.
רש"י ד"ה בחיטי שהחמיצו כו' כלומר פיזור. דל"ל פירור ממש לפי שקשין הן דא"כ מאי קאמר לרבה חמץ דמימאס. מנ"ל דלא איירי רבה בחיטין הא דומיא דע"ז קאמר דקשה הוא. אע"כ דלא בעי פירור ממש כמו ברוח. ומתניתין כייל להו בהדדי:
דף כח:
כתיב בהאי וכתיב בהאי. ופרש"י אע"ג דלא צריך. ולקמן ק"כ אמרו כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי ועי' רש"י שם. ונראה דהכא אין לומר דצריכי באמת. דא"כ מנ"ל לחייב טמא ובדרך רחוקה במרור דליכא קרא דליכא למימר דמצה ומרור שוין הן דהא בזה"ז פטור ממרור ד"ת אע"ג דאתרבי למצה. ע"כ צ"ל שמדמין לערל וב"נ דחייבין גם במרור מקרא דלא יאכל בו אבל אוכלין במצה ומרור וכן רבא (לקמן ק"כ) סבר כמ"ש הכא לר"ש. אבל רב אחא ב"י התם סבר שאין לחלק בין מצה למרור להכי אמר אליביה שפיר וצריכי:
דף כט.
תד"ה בדין היא. וקשה דאי אפשר כו' ונר' דאפשר לקנות פחות פחות מכזית ולאוכלו ואפי' לכתחלה מותר לדעת הר"י מפריז לקנות ולבער פחות פחות מכזית. וילפינן אכילה מראו' בכה"ג וצ"ע. ועוד נלע"ד דכיון דדרשינן גז"ש הוי כאלו כתב לך באכילה גופא. ואז ודאי דה"א דאם נתן לו נכרי מותר לאכול ודוקא אם הוא נשלך מעיקרא או קודם הפסח כיון דל"ש למידרש בע"א כמו דדרשינן גבי אבל לחם אנשים לא תאכל כו' ושל גבוה היינו לחמי תודה. דמשולחן גבוה קזכו ור"י ל"ס ממון בעלים:
דף לג.
בגזירת עירין כו' וכן עורון בבי מדרשא. לכאורה מאי הוראה שייכא הכא דהא אנן קיי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה [וע' תוס' ד"ה תתן]. ונראה דנ"מ לענין תרומת חמץ חדש קודם הפסח שאינה ראויה רק לאורו. וז"ש בגזירת עירין פתגמא ר"ל שהענין נוגע להלכה למעשה ומאמר קדישין שאלתא ר"ל שלא נשאל רק לדעת מאמר ר"י הגלילי היכי ס"ל בהא. אבל למ"ד ראשית ששיריה נכרין ל"ש כלל למיחש בתרומת חדש לפני הפסח שהרי עכ"פ הוציא השירים מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו דחדש:
דף לח:
חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. לפרש"י ותוס' לא הבינותי מאי רבותא בחלות תודה דהא דבר הנידר ונידב הוא ולכ"ע קרבין אפי' למ"ד אין מנחה בבמה הני לאו מנחה נינהו כדאמרינן מנחות מ"ו ב' וכ"מ בהדיא בזבחים שם דרק תרומת לחמי תודה לא נהגא בבמה קטנה. ול"ש כלל לפלוגתא דר"ש ורבנן כיון דנידב הוא. ולא פליגי אלא בחובת צבור. גם לישנא דנאכלין קשה. דהל"ל באין. ועוד כיון דאיכא פלוגתא דתנאי וסת"מ במגילה פ"ק כר"ש היכי שייך למימר בהא זאת אומרת כו'. ונ"ל דר"ל סבר דנזירות לאו נידר ונידב הוא וכר' יוחנן ור"ש בן יהוצדק רבותיו (תמורה י"ד ב') דסמי מכאן נזירות. ולכ"ע לא קרבי רק בבמה קטנה לר' יהודה. והכא קאמר זאת אומרת חלות קודם ורקיקי נזיר נאכלין (בכל מושבות) בנוב וגבעון. (ואכל מושבות דלעיל קאי ואתיא כר' יהודה בזבחים שם. דבבמה גדולה קרבו חובות. ומוכיח מכאן שאינן נאכלין דוקא בנוב וגבעון אותן שקרבין בנוב וגבעון). וכ"ה בירושלמי כאן עי"ש, דפליגי ר' יונה ור"י אליבא דר"ל דר' יונה אמר ממה שנאכלין בכל ערי ישראל כו' ור"ל דאתיא כר' מאיר בזבחים שם. ול"ל סמי מכאן נזירות. ור"י אמר משמיה זאת אומרת כו' בכל ערי ישראל כגמ' דידן. וכדמסיק שם דכת"ק אתיא. והשתא הויא רבותא אפי' בחלות תודה דקרבו בנו"ג שנאכלין בכל מקום. והראיה היא מרקיקי נזיר ואע"ג דהקרבתם דוקא בנו"ג אכילתם בכל מקום כשאר קדשים קלים. וכ"מ בזבחים (קי"ט א') לאכילת מע"ש כו'. והשמיט מעשר בהמה דאיירי לעיל מינה משום דמעשר בהמה נאכל בכל ערי ישראל. ואע"ג דמע"ש ילפינן ממעשר בהמה. מ"מ האי כדיניה והאי כדיניה. דמע"ש רק לאכילה. ואיתקש אכילתו להבאת מעשר בהמה, וליכא למילף אכילת מעשר בהמה מאכילת מע"ש דטפי איכא לדמויי לכל קדשים. ועוד דהוי למד מלמד, ומלמד ולמד ראשון ואחרון קודש המה:
תד"ה נאכלין כו' והא בכורים הוי חובה כו'. צע"ג דהא דיחיד נינהו. ואין חילוק דקביע זמן רק בציבור. ואולי כיון דאתי בכנופיא משמע להו דהוו כפסח:
דף לט.
תד"ה ואימא. ה"מ לשנויי הכי. ולו"ד נראה דהכא ל"ש הא כיון דמצי נפיק במיני אחרינא:
דף מג.
תד"ה למה ועוד הקשה דת"ק כו' קושיתו אלישנא דוכי מאחר כו'. אבל מ"מ אתי שפיר מילתא דר' יהושע אארבעה מיני מדינה דהוו חמץ גמור ע"י תערובות והל"ל חדא מינייהו וכן תירוצו כדי שיהיה כו' לא קאי רק אארבעה מיני מדינה אבל בג' מיני אומנות ל"ש דהא בכל מקום הן גם הן בעינן. אלא דתני להו משום ר"א. וכן מוכח בתד"ה ואלו כו'. דאי לא"ה לא מקשי מידי. דההוא תנא ע"כ בעי שיהא בקי כו':
תד"ה ואלו כו'. ה"ל למיתני לאשמעינן כו'. אבל בברייתא דאייתי ר"נ תני בהדיא על חמץ דגן גמור כו' אלמא דבנוקשה ליכא כרת:
דף מד:
גמ' ואין היתר לאיסורו. נראה דר"ל שאסורים בכל. בזריעה וקיום ואכילה והנאה ואף שלא כדרך הנאתן:
דף מה.
תד"ה כאן. יש להחמיר יותר שיש לחוש כו' תמוה מאד ודבר זר הוא להתיר ללוש בפסח אפי' פחות מכזית. דהא מ"מ נוגע באיסור ובעי הדחה ול"ש כלל לחלק בזה בין עשוי לחזק לאינו עשוי. ונלע"ד דהכא הכל לענין ביעור לחוד וטעמא דמלתא דבמקום לישה כיון שהוא מקומו הרגיל להיות לא בטל בעשוי לחזק. ולא מהני אלא דלא לצרפיה מנא כיון דכל פירור קבוע במקומו. ובפחות מכזית. אבל שלא במקום לישה ליכא צירוף כלל. ועשוי לחזק בטל לגמרי:
דף מז:
תד"ה ולוקה. הא נמי חשיב צורך היום כו' ולעד"נ משום דאפשר לאכלו ע"י בטול ברוב. ול"ל דיוכר ע"י הטע' של חלב דיוכל לבשל האחרי' בחלב שחוטה:
דף מח.
גמ' מה לי איסור גופו מ"ל ד"א. הדברים תמוהין לכאורה דא"כ גם אי דרבנן היא אין הנ"מ בין איסור גופו לאיסור ד"א. אלא לפי שהוא ד"ס. ונראה דה"פ כיון דלא משכחת לאסור גבוה משום איסור תורה שמשום ד"א ל"ח גם בדרבנן. דחלב ודם ויוה"כ שרי לגבוה. וחמץ א"י להקדישו ולהקריבו כלל כיון דאסור בהנאה הילכך ל"ש למימר בהא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואכמ"ל:
דף נג:
גמ' ודאי דאמריתו משמיה דר"י. נראה דהמעשה כך היה דהוי שמע משמיה דר"י אין מברכין על האור אלא בשבת. וטעי למימר דקאי לענין מוצאי שבת לברכת מאורי האש. ובאמת אמרה ר"י לענין ברכת הדלקה לנר שבת דעל נר יוה"כ דאינה חובה אין מברכין. וז"ש אהא אמרי כו' ועני ר"י בתריה וחכמים אוסרין במקום שנהגו שלא להדליק. ומ"מ במקום שנהגו להדליק מברכין בשבת דשם ודאי מ"מ איכא כבוד שבת וע"ז אמרם ר"י:
דף נח:
תד"ה כאלו כו'. שלא יבאו תרי שבי בהדדי. אם אמנם דר' ישמעאל לא ס"ל הכי דהא איהו תני חלבי שבת ביוה"כ דהביא לקמן. מ"מ אפשר דנקט בשני אליבא דכו"ע מצי למיחל:
באו"ד מוקי לה בהחליל. לו"ד נ' דממתני' לאו ראיה דעיקר דינא דאורייתא קמ"ל אם קידשו ב"ד כן. רק דמייתי התם ממתניתין לאסבורי מילתיה דר"ז והראיה מלשון היו תוקעין דל"ש על דבר שלא היה בעולם כלל:
ד"ה אלא. תימה לרבב"ע נמי תיקשי כו'. נ"ל דיש לחלק בין ע"פ לשאר שבתות בזה. שבע"פ אסור לאכול הלחם הפנים שהוא מצה עד הלילה. ולא היו מחלקין ביום כמו ביוה"כ בפי"א דמנחות ואע"ג דלא חמיר כ"כ כיוה"כ מ"ע למה להם לחלקו ולשהות. ואם רבא לא ס"ל הכי אבל רבה ב"ע מצי סבר הכי. וי"ל דאזלי לשיטתייהו דרב"ע דלא גזר לרע"ק שבת אטו חול ה"נ לא גזרינן שהיית בזיכין בע"פ אטו כל השנה. ורבא אע"ג דמודי בע"פ בשבת דל"ג אטו נדרים ונדבות דחול היינו לאחר עד ח' ומחצה כמו בחול וממילא לא מאחרינן כלל כיון שא"א לאחר כבחול אבל בשהיית בזיכין דאפשר לדמויי לכל השבתות מדמינן:
ד"ה העולה כו' אך קשה דאמאי איצטריך כו'. ע' בר"פ כל התדיר שצריך קרא דמלבד לאורויי בטעם קדימת התמיד משום תדירותן. ונ"ע לשאר תדיר ע"ש. והעולה צריך לקרבנות אחרים. גם הארכתי שם דלפי מסקנא דגמ' שם אין ראיה מלשון מלבד על קדימה דמצינן לפרושי הכי והכי. ורק בתר דגלי קרא דהעולה, דקדמי גלי מלבד אטעמא דתדירותא. וגם קרא דהעולה לא מוכח אקדימה כלל. רק בתר דידענא קדימה מבבוקר ומקראי טובא דכתיב במוספין על עולת התמיד ידעינן מהעולה דלעולם צריך להקדים התמיד שהוא ראשונה ולרבות אפי' אין התמיד מצוי לפנינו לא נקריב המוספין עד שיביאו התמיד שאין כן הדין בשארי תדירין שאין הקדמתן רק כשהוא לפנינו אבל כאן הוי כאיסורא שלא יהא דבר קודם כו':
דף נט.
גמר' וקיי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת. הא דמייתי לה הכא אע"ג דבמצורע אי החטאת עוף גם העולה עוף הוא. רק דלא נימא דהוא משום חשיבות לחוד ואינו מעכב אפי' במצורע אבל כיון דעוף קדים לבהמה דבכ"מ זבחים קודמין לעופות ע"כ דמצות הקרבתן היא כן וס"ד דמעכב במצורע משום דכתיב תהיה:
תד"ה אין כו'. כדאמרינן באמר להם הממונה כו'. וי"ל שהביאו כן להורות הסדר בערב הפסח שאחר הקטורת והנרות מקריבין הפסח ואחריו כפרת המחוסר כפורים כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז:
דף נט:
תוד"ה יכול. ונר' לפרש כו'. סברי דהכא מקרי חזי בשר אם יקריב האימורין אע"ג דאסור היינו משום מאי אולמא דעשה דאכילת קדשים מעשה דהשלמה אבל הא לא אלים עשה דהשלמה מעשה דאכילה לשווינהו אינן ראויים. וכדעת הרמב"ם לענין יבום חייבי עשה עי' בשאגת אריה סי' ל"ג ובקונטרס אחרון שם בשם הנו"ב. וקושיתו על הנו"ב שם אינה מובנת דודאי אסור לכתחלה ובדיעבד קנה:
שם ד"ה ולא עולת. דלכה"פ מתוקם וכו'. באמת מ"ל בפסח שני. רק נחשב לדוחק משום דבההוא קרא כתיב איסור על חמץ. אבל א"א להוכיח מזה היתר חדש כיון די"ל בפ"ש. וגם היתר פ"ש על חמץ רק מסברא הוא (לקמן צ"ה ב') וא"א להוכיח מזה כלל:
דף ס.
גמ' והיינו בעי' דרב פפא כו' נ"ל משום דאין מקום כלל לאיבעיות ר"פ דלמה לא נוקי מתניתין בכל גווני בעבודה א' לר' מאיר ובב' לכ"ע. אלא משום יתורא דין דאי נוקי בב' צ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה שייך שפיר למיבעי:
תוס' ד"ה אבל. נימא תפוס לשון ראשון. לעד"נ דבכה"ג ל"ש כלל תפוס לשון ראשון כיון דתרוייהו איתנהו דמצי למיכל מיניה טמאים וטהורים ול"ד לכזית למחר וכזית בחוץ בזבחים ל' דהתם למ"ד תפוס לשון ראשון לא מצי לאפוקי כזית שני מכח הפיגול של כזית ראשון אבל כאן כ"ז שנשאר שיעור אכילה לטהורים וחשב עליהן לפי אכלו קרינא ביה:
ד"ה שחטו כו' לחולה ולזקן ואין מנויין עליו. בגרסתנו ברש"י איתא ואין בו מנויין אחרים. ונ"ל כוונתו שבמחשבת השוחט לא היו מהמנויין אחרים:
ד"ה אילימא. דאף לרבה פסול. עי' במיימוני פ"ב מה' ק"פ ה"ו דלדידיה ניחא בפשיטות וכפי' ריב"א לקמן ס"א:
רש"י ד"ה הכא פשיטא דהא חדא מחשבה הוא דאיכא. הדברים מתמיהין לפירושו מאי ראיה מסיפא לרישא כיון דרישא בשני דברים וסיפא בדבר אחד וא"כ לייתי מרישא דרישא דשחטו שלא לשמו דע"כ באחת. ולו"ד ה"א דמייתי ראיה דאין מחשבין מעבודה לעבודה. דא"כ הפירוש גם ברישא שחטו שלא לשמו היינו אפי' אמר הריני שוחט סתם ע"מ לזרוק שלא לשמו. ובסיפא דשלא לאוכליו לא מ"ל בכה"ג דאין מחשבת אוכלין רק בשחיטה. וכ"ז רק לפי שיטת הרמב"ם. וכפירוש ריב"א לקמן ס"א סע"א דשלא לאוכליו ושיתכפרו בו ל"א אוכליו תרי מילי נינהו דשלא לאוכליו דפסלא בשחיטה היינו רק להאכילו לכן:
דף ס:
תוס' ד"ה פסח. אומר ר"י דמיבעי ליה כו' דבריהם דחוקים מאד. דמנ"מ לענין תפוס לשון ראשון אי חשיב פסולא טפי או לא. ולו"ד נראה דבעי דוקא בגווני דחיילי תרוייהו כגון לר' יוסי בכל גוונא. ולר"מ כשאמר קודם השחיטה לשם פסח ושלמים ואח"כ בשעת שחיטה אמר לאלו שאמרתי:
ד"ה ה"נ כו' וא"ת כו'. כל דבור זה הוא לשיטתם לעיל. ותירוצם תמוה. דמ"מ הא חזינן דל"ד סתם למפרש ולא מוכח מידי. אך לפ"ד לעיל ניחא בפשיטות. דל"ש כלל לדמויי סתם למפרש לענין תפוס לשון ראשון. אופן שני לא אבין קושיתם דודאי תפוס לשון ראשון ל"ש בסתמא ולה"נ לא איפשיט דליכשר לשמו ולא לשמו לר"מ רק לדידן דקיי"ל כר"י ולהכי האריך רבא בלשונו שאמר פסח ששחטו כו' ול"א בקצרה כשר דהא אאיבעיא קאי רק משום דהא בעיא אפילו לר"מ כמ"ש התוס' לעיל והפשיטות אינה אליבא דר"מ:
דף סא.
תוס' ד"ה רבה כו' ועוד אומר ר"י דאיכא למיפרך כו'. ולשיטת ריב"א צ"ל דכיון דלא ידעינן כלל דיש מחשבת ערלים בזריקה גופא ל"ש למילף בק"ו אפילו להתכפר כיון דלא מצינו לענין להאכיל ודחוק הוא ונראה יותר תירוץ א' שתירץ ר"י דהכי מוכח לקמן דצריך קרא להכשיר:
תוס' ד"ה וכי תימא לריב"א כו'. לפי שיטת ריב"א גופא ניחא בפשיטות דגם בזריקה ה"א דאיכא מחשבת אוכלין אם חישב בזריקה שיתכפרו ערלים וילפינן לה הכי מה שינוי בעלים המחובר בפסח דהיינו חישב בשחיטה להאכיל עשה ערלים כשינוי בעלים דהיינו אינן מנויין אף כן בשינוי בעלים הכולל בכל הקרבנות דהיינו זורק להתכפר אחרים, עשה בו בפסח ערלים כאינן מנויין הן בזורק הן בשוחט ע"מ לזרוק. אבל לבתר דכתיב זאת מפקינן זריקה לקולא משום דעכ"פ אין בה מחשבת אוכלין דלהאכיל כמו בשחיטה. אבל לכאורה קשה לדריב"א דאין שוחט לערלים פסול רק בע"מ להאכיל ורבה ור"ח פליגי בע"מ לזרוק. מאי אמר דזריקה קילא דאין מחשבת אוכלין בה דמ"מ מאי קילותא בשחיטה גופא בין ע"מ להאכיל לע"מ לזרוק. וצ"ל שהוא דבר שא"א שנחמיר יותר בשחיטת ע"מ לזרוק מבזורק גופיה וכיון דאשכחן קולא בזורק ע"מ להאכיל מקילינן נמי בשוחט ע"מ לזרוק. וא"כ למאי דמסקינן להחמיר בשוחט ע"מ לזרוק לערלים ה"ה בזורק שיתכפרו בו ערלים פסול. וכ"פ הרמב"ם ז"ל. נ"ל דלהכי נקט לרב חסדא בזריקה חומר קביעת פיגול ולא חומר שינוי בעלים שאינו אלא ע"מ לזרוק [עי' במהרש"א] דבעי למינקט חומר שישנו בזריקה גופא ולא במחשבה דעל מנת לזרוק:
דף סב:
תוס' ד"ה כי כו' השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כו'. אבל אי לא מחוסר מעשה חייב. דהתם לא בעינן רק ראוי לבוא:
באו"ד תימה דהשתא לרב אשי כו' לו"ד המפרשים נראה דלרב אשי באמת לא פסלי ערלים כלל בזריקה. ומ"ש דה"ה לזריקה היינו לפ"ד הסוגיא דצריך קרא לחלק זריקה משחיטה ואיהו לא ס"ל:
ע"ב תוס' ד"ה אילימא. וי"ל דה"פ דנין כו'. תירוצם אינו מובן כלל דהא אפילו למאי דס"ל דפסח אינו נאכל מ"מ הותר לזרוק הדם. ונ"ל ליישבו בפשיטות דטומאת גברי דל"ש מקצת טומאה רק לענין זריקת הדם שייך שפיר למיפרך שהרי הותרה. אבל טומאת בשר דשייכא למימר לענין אכילה דלא עשה מקצת טומאה כדלעיל מצינן למילף מינה שהרי לא הותרה באכילה:
ד"ה לימא. דמבו ביום פריך כו'. עיין במהרש"א אבל צ"ע לפירושם בגמ' אינו ענין כלל להא דר"ח ורבה לעיל אלא לסוגיא דיומא. ועוד דמאי משני ר"פ מקרא דמ"מ ליפסל מדרבנן מטעם הואיל. ולעד"נ דקושית הגמ' הוא מר"א דשמעינן ליה דאית ליה הואיל מדאורייתא לעיל בפ"ג. ומ"מ הכא לית ליה אלמא דל"ש כלל הואיל בכה"ג עי' במלחמות לעיל בפ"ג שביאר היטב ענין הואיל דשמעתין:
ד"ה שאני כו'. אבל אי לאו ק"ו כו'. ואפשר דל"א ק"ו רק לדבריו דר"י דל"ל לקרא. ומ"מ צריך קרא לדידיה לאכשורי שלא בזמנו. ולעיקר פסולא דשלא לשמו:
ד"ה לשמו. דאפילו יחיד אינו נוהג כו'. ונראה דכיון דל"א הכא חילוק דישנו לאחר מיתה ע"כ דלא חשיב רק חילוקים שבפסח גופו דכיון דשלא לאוכלו ליתיה כלל בשארי קרבנות ל"ש לחלק ומ"מ חשיב ציבור דאפשר כשהעם מועטין ועושין כולן פסח אחד:
רש"י ד"ה שעברה שנתו. שנולד אשתקד קודם ר"ח. נקט מילתא דפסיקא לכ"ע דבר"ח משכחת לה שיהיה ראוי בערב פסח בשנה חסרה שאין בה רק ד' מעוברים אליבא דר' (עי' ביומא ס"ה):
דף סג.
תוס' ד"ה ולא הספיק. תימה לרשב"א כו'. אולי משום דהקדים ערלים פעמים דפסול כגון שאומר סימן א' בערלים:
דף סג:
גמ' לעולם בעל בסמוך קמיפלגי כו' דבאמת מוכח מרשב"ל דפטר בכל גוונא אפילו ודאי חמץ שלא בעזרה. כגון שהוא בחלון כנגדו [עי' בירושלמי] ע"כ דבעי על בסמוך. ור"י דמחייב סתמא ע"כ דס"ל דגם בספק שמה התראה:
תוס' ד"ה לא אמרינן. תימה כו'. נ"ל דשאני התם דכתיב על גבי נתינה:
ד"ה התראת כו' ולשון הגמרא נמי כו'. דאי הוה ידעי ההדי מיחייבה מותר להימנה:
דף סד.
תוס' דלה טעמא ואין נראה לר"ת כו'. ונראה ליישב משום דומיא דאינך לשמו שלא לשמו דמתניתין דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא:
דף סה.
תוס' ד"ה המכבד כו'. סתם מכבד ומרבץ כו', ר"ל שמתכוין להשוותו לפי שאין לו מקום לעפר שמכבד. לכן כשמרבץ כונתו להשכיב האבק בגומות. וכן בעזרה כוונתן להשכיב הטינוף והדם וממילא משנין אותן והויא מלאכה שאצ"ל:
דף סו.
גמ' אם פסח דוחה שבת אם לאו. נ"ל דלא מספקא להו דמה"ת לא יעשו לפסח בשבת דלא אשכחן כה"ג מצוה הכתובה בתורה סתם שתבטל בשנה אחת. וגם כתיב בפסח שני לדורותיו ואמרו ברפ"ט דמנחות לדורותיכם א"ר כו'. וגם פסח מדבר בשבת היה, אלא דאפשר בגוונא דליכא מלאכה מה"ת כגון שישחיט בשמאל או שנים למאי דקי"ל דכשר. אך לדידן דאסירי מדרבנן קמיבעיא להו:
דף סט.
תוס' ד"ה שמא. ויחזור ויטמא את המים צע"ג דהא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור לליטמא ממנו (ירושלמי פ"ו דיומא וכמה דוכתי):
דף סט:
תוס' ד"ה האי. אלא דלא איתקן כו'. הדברים מתמיהין שהרי מקרא מלא הוא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ועי' ר"פ הערל דמניה ילפינן דמעכבא מילה בשעת שחיטה:
דף עב.
גמ' וסיפא בטועה לר"א לא שני ליה. נ"ל דר"ל דר"א לטעמא דאמר בערכין כ"ב הקדש טעות הוי הקדש וה"נ בעקירה. ובהכי מיישבן קושית התוס' ומהרש"ל בסוגיא דמעיקרא לא ניחא ליה דלישני ר' יהושע מטועה אטועה כיון דאיהו ל"א ברישא רק בעוקר. ומאן מכריח ליה למימר דברישא הוי חייב בטועה אי הוי שייך. ומשני דמ"מ בעי לשנויי אליבא דר"א דסבר דינא דרישא גם בטועה:
דף עד:
גמ' תלו בשפוד בית השחיטה לתתאי שרי. מזה ראיה ברורה לשיטת הרשב"א בענין חתיכת החוטין לצלי. עי' בת"ה:
דף עה.
רש"י ד"ה קמשמע לן כו' לאפוקי זמורות ורותחין. שגם לזמורות איצטריך דר"נ דמגז"ש איכא למילף מעדת קרח להיפוך. ומ"מ מעיקרא דלא ידעו דר"נ ל"פ דיליף מעדת קרח. דאיכא למימר דסבר דגם בהו שריפת נשמה הוי עיין בסנהדרין נ"ב: תוס' ד"ה וגרפו כו' ותירץ ר"י שאני כו'. עיין במהרש"ל ומהרש"א. ולו"ד נראה דמאן דבעיא הכא מספקא ליה דלמא ברייתא דבשלה ע"ג גחלים איירי בצונן שהוחמו והכי סבר לישנא קמא דהכא:
ד"ה נכוה תימה מה בין גפסים כו'. ונ"ל בפשיטות דלא איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן הך דינא ולאתויי קרא אלא כשלא נגע בחרסו של תנור דהא מתניתין היא נגע בחרסו כו':
ד"ה הא כו'. גלי רחמנא במכוה וגמרינן מניה. צ"ע דא"כ כל מילי דתנן התם סיד וגפסיס ליכשרו בפסח אע"כ דשאני פסח דכתיב ביה צלי אש תרי זימני. א"כ דל"ש כלל למילף ממכוה. דלא גלי קרא דמיקרי אש. אלא דגם מכוה היא משא"כ בפסח דכתיב אש זימנא תנינא שפיר גלי דכל אש דוקא הוא:
ד"ה למעוטי. נימא באש פרט כו' נראה דל"ש למימר הכי כיון דאש גופיה פסול הכא:
בא"ד דאמרינן בכסוי הדם וכו'. עיין שם בדבריהם וצ"ע:
דף עו.
גמ' וכי הדר רוטב אפסח כו'. משמע דאי הוי מיבלע ביה לאחר צלייתו הוי שרי ונראה דטעמא משום דאתי עשה דאכילת הפסח הכשר ודחי ל"ת דכי אם צלי אש. אבל עשה דויאכלו צלי אש לא עבר דהא לא מצי לאוכלו צלי אש. ול"ד לאוכל תרומה טמאה דעובר בעשה דמן הקדשים לר"י בירושלמי דפ"ב דבכורים. דהתם קרא להתירא אתי ולא התיר רק בטהורה. אבל הכא למצוה אתי, וכ"ז למאן דס"ל עשה דוחה ל"ת במקדש. בזבחים צ"ז ע"ש:
תוס' ד"ה אלא כו'. ולר"ת נראה דגרס ליה כו' ולפ"ז ע"כ צ"ל דברותח צריך לקמוץ היתר ממקום שהגיע הרוטב. ומכאן ראיה ברור דאיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ודוקא בדברים המפעפעין. וצע"ג ע"ד הר"מ שבמרדכי ושארי פוסקים שבשיטתו דמקילי ומדלא אסירי כל הסולת ראיה ברורה דבכחוש לא אסיר:
דף עז.
רש"י ד"ה שאר קרבנות צבור מוספין דעולה כו'. צ"ע דא"כ תמידין נמי והרי אמרו מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון תמיד ש"ש כו'. ולו"ד הוי אמינא משום דבכל המוספין יש שעיר חטאת שמכפרת כפרה גמורה וממילא אתיין כולהו וכצ"ל ע"כ בקרב עמו דעומר ושתי הלחם דמשום דהן באין להתיר בא גם הקרב עמם. וממוסף שבת גופיה ע"כ לאו ראיה דמצותן בכך דאלא"ה תיקשי ליה קרא דמוספין:
תוס' ד"ה שעירי ר"ח. תימה וליתני שעירי כו'. ולענ"ד דאיצטריכו זבחי שלמי צבור משום דאין באין לכפר ולא להתיר. ומ"מ אי לא הוי כתיב קרא אלא מוידבר משה לחודי' ה"א דמשום דטפולין לב' הלחם נינהו דבאין להתיר:
תוס' ד"ה שכן. ולחם הפנים אומר ריב"א כו'. בפשיטות הל"ל כיון דעיקר מצותו בשבת [ולא ידענא מאי מוכח מקרא דביום השבת יערכנו] ע"כ דמקטיר הבזיכין ביום סילוקן שלא יפסלו בלילה:
בא"ד וקשה מפ"ק דיבמות כו'. ונראה משום די"ל מהעבודה שכן ישנה לפני הדבור:
דף עז:
תוס' ד"ה כי אמר כו'. השתא משתי הלחם. נ"ל דאפשר לומר דר"י סבר דכבשים באין בלא לחם כבן ננס דפ"ג דמנחות וא"כ איכא למימר שפיר דב' הלחם לקרב עמהן. ותני כבשים לחודייהו באפי נפשייהו. אבל לקמן פריך אר' יוסי דמסתמא כרבי עקיבא רביה ס"ל. ולפמ"ש לקמן ע"ח ד"ה מכלל ניחא בפשיטות:
דף עח.
תוס' ד"ה מכלל תימה לרשב"א מנ"ל הא כו'. ולענ"ד דלמאי דס"ד השתא אין בכלל ריצוי אכילות רק שירצה כאלו נאכל אבל ריצוי הכשר שתי הלחם לתנופה מרצה ציץ שפיר למאן דלא בעי תרתי אבל לבתר דשני ליה למיקבעיה בפיגול כו' ע"כ דפירושא דאין הציץ מרצה על אכילות היינו על הדברים שהן נאכלים אינו מרצה כלל פריך שפיר משתי הלחם והוא ברור:
דף עט:
תוס' ד"ה קסבר כו'. והשתא לרב ולל"ב דרב כהנא כו'. לקמן בברייתא מוכח להדיא דר"ש סבר כרב דאמר אפי' שבט כו'. וי"ל דמ"מ נקט משלימות משום דקרא כתב בהדיא כי מרבית העם לא הטהרו:
דף פא:
רש"י ד"ה אבל יש לו מקום לעבור כו' דה"ל ספק טומאה בר"ה כו'. לעד"נ דאפי' ברה"י טהור דלא דמי לסוטה. וגם מצינו שהותר לנזיר ופסח וא"ש כל הבד"א לתרומה:
תוס' ד"ה ובקבר כו'. והא דפירש בקונטרס כו'. משמע להו דרש"י סבר דקבר מצרף אפי' בגווני דבעלמא לא מצרף ומקשי מנלן דקרא איצטריך שלא יחוץ הקבר:
פה ע"א תוס' ד"ה כשהוא. ותירץ רבי חיים כו'. ומסתבר דכ"ע מודו באפשר לאכול כולי בלא גומרתא דאסור להפסידו ולמעטו:
דף פו.
גמ' אמר לאותן ב' אמות. נ"ל דר"ל שימדדו בנין גגו וצפוין באותן ב' אמות:
דף פו:
ר' יהודה סבר יש אם למסורת נ"ל דר"י סבר דיאכל כתיב דמשמע אדם אחד וע"כ דאסור בזמנים מתחלפים. ור"ש סבר יאכל קרינן דמשמע כמה בני אדם. וגלי קרא דכתיב דאין אסור אלא באותו זמן שאוכלים חבורה זו שלא יאכל בחבורה אחרת:
דף פז:
לא היה לך ללמוד ממשה רבך כו'. ר"ל ולא היה לך להמתין אלא על ב' לקיים ילדי. ואין אתה ודע אם שלך הן כו' ואף דרוב בעילות אחר הבעל הכא פרוצה ביותר היתה. ואף דגם הא איבעיא בסוטה דף כ"ז אליבא דמ"ד סמוך לטבילה דהוא ר"י דמשמע דהוא מארי דסוגיא הכא. מ"מ כיון דצוה לו ילדי זנונים היינו שלא ישגיח עליה כלל. א"כ הויין ספק ממזרים ואי נימא דגם בעלמא חוששין רמז לו בהא דאמר וילדי זנונים שיקח פרוצה ביותר:
אר"א אפי' בשעת כעסו כו'. שם נראה דדייק מדלא כתיב לרחם:
דף פח.
תוס' ד"ה שם דאיכא חינוך מצוה שרי. צ"ע דמ"מ מבטל מצות אכילה דאורייתא מבשר זה והוא חייב לאכלו כולו כדמוכח לעיל פ"ה ועי' בר"ן נדרים ל"ו) שכתב שמן התורה כך דינן:
דף פח:
גמ' ונמצא יבלת בא' מהן כולן יוצאין לבית השריפה. אי אפשר לומר מטעם חתיכה הראויה להתכבד לא בטל הבעל מום בהתמימים אפילו למאן דסבר דכבש שלם מיקרי חתיכה הראויה להתכבד. דעכ"פ איכא בני מעיים דלא חשיבי ויוכל לאכול מהן כזית. רק כיון דכל פסח אינו נאכל רק למנויו ל"ש לכל א' ביטול האיסור ברוב היתר וגם ל"ש למימר לכל אחד איסורא ברובא איתא שהם האסורים לו כיון שצריך לומר לחבירו להיפוך. ועכ"פ יבואו לידי איסור:
דף צג.
גמ' ואנא סבירא לי וכו'. נראה דה"ק דצריך טמא ודרך רחוקה להשמיענו דדרך רחוקה לטהור ולא דרך רחוקה לטמא כדעולא לקמן ולית לן הקישא:
דף צה.
גמ' בכלליה דמצות ומרורים מאי קא מרבי כו'. נראה דאי לא הוי כתיב רק צלי אש ה"א דאינו חייב רק במצות עשה דוקא ושבגופו משום דיעשו כתיב ואהא גלי קרא דצלי אש ולבתר דכתיב לא ישאירו ה"א דחייב גם בל"ת אבל דאית ביה גם עשה דוקא. ובהכי מיתרצן קושית התוס' ד"ה בכלליה וד"ה לא תוציא:
דף צז:
תוס' ד"ה אלא. ואין ר"י יודע כו'. ונראה דכיון דמקיש להו ר"ש להדדי א"כ כמו דבאינך ליכא רעיא כלל. ה"נ בנתכפרו בעליה מתה בכל גוונא ולפי שיטת רש"י בפ' חטאת ניחא בפשטות. דאי הוי ס"ל כרבנן דבנמצאת קודם כפרה בעיא עוד רעיתא למיתה א"כ ה"ל למחשב שית דאיכא נמצאת בעל מום קודם כפרה. אע"כ דנתכפרו בעליה בכל גווני מתם וכן עברם שנתם וליכא אלא ה'. וגם לפי שיטתם שם ע"כ ר"ש פליג ארבנן דלדידהו ל"ש למימני ה'. דאי נימנו כל אבודין בחדא ליכא אלא ד' ואי לא איכא שית דאבודין ג' נינהו תמימה מתה ובעל מום ועברה שנתה. וע"כ דר"ש פליג בעברה שנתה וסבר דמתה אפי' נמצאת קודם כפרה ומסתבר דה"ה בנתכפרו בעליה דמתה בכל ענין ועברה שנתה מתה אפילו לא נתכפרו כלל:
דף צח:
גמ' ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהן יוצאין לבית השרפה. ליתא הכא או ששחטו בב"א, ונראה משום דהכא הוו כמפריש ב' לאחריות. דבשחטו בב"א אמרינן (במעילה ז') דזורק מאיזה שירצה. ולפי' התוס' שם בכל קודם זריקה הוי כב"א ל"ש כלל הכא הא דואם א"י כו' וכן איננו במשנה שבירושלמי. וכן מוכח מרש"י דאסיק זאת בדבריו משמע דל"ג ליה במשנה:
דף צט:
תוס' ד"ה ערב פסחים א"נ ערב פסח ראשון ושני. ר"ל ערב אחד משני הפסחים. וזהו רק לטעמא דמשום פסחא אבל לטעמא דמשום מצה אסור לטמא בב' הפסחים אבל לטעם פסח לא דמי לזה"ז דכ' התוס' לקמן ק"ז דאסור משום דבר שנאסר במנין כו'. כיון דנדחה איסורו לפסח שני הותר בראשון:
ד"ה לא יאכל אדם פי' אפי' התפלל לפי"ז ע"כ מאן דס"ל בשבת שבסמוך למנחה גדולה אסירא סעודה קטנה מפרש הכא סמוך למנחה (גדולה) [קטנה]:
באו"ד וי"ל דאיירי במצה עשירה כו'. ולפי"ז משמע דמשתחשך מותר לאכול מצה עשירה אף קודם מצת מצוה מטעם שכתבו ד"ה סמוך. והא דאשמעינן רב הונא בבציקות משום דאסורין כל היום כמ"ש מהרש"א. ולפי"ז י"ל דלהכי אתא עד שתחשך ומ"מ כי פריך בגמ' מאי אריא כו' ל"מ לשנויי הכי דודאי עיקר מתני' איסורא קמ"ל:
ד"ה סמוך למנחה דאיכא אגדתא והלל כו'. דל"ל דלא שרי רק סמוך לסעודה דכיון שהתחיל לספר ביציאת מצרים אסור לשתות כמ"ש במלחמות [ועיין תוס' לקמן ק"ג ב' ד"ה רב אשי]:
ד"ה עד שתחשך. וכן יש בירושלמי בריש פרקין כו'. לפמ"ש בדבור שלפני זה אפשר לאמר דהתירא קמ"ל דמשתחשך שרי קודם המצוה. ופריך שפיר מ"ש ע"פ כו' דודאי עיקר מתניתין איסורא קמ"ל:
ד"ה ואפי' כו' דס"ד כו'. עי' (בשמות רבה פ' כ') דמשמע כפי' זה:
ד"ה לא יפחתו כו'. וגרם לא יפחתו. נראה דצ"ל ולא יפחתו בוי"ו ור"ל דקאי אעני שהוזכר למעלה:
ד"ה מאי איריא ע"פ כדמשני בפ' כ"ש. ונראה דהתם קצת תועלת במה ששנה פסח דלא נטעה למימר פת עבה ממש. ומ"מ פריך דלישנא דפסח לא א"ש. ומשיב דקאי ביו"ט של פסח. ועוד נ"ל דל"ש למימר הכא תנא בפסחא קאי וה"ה בכל יו"ט משום דל"ש בהן עד שתחשך כמ"ש הר"י מקורבל לעיל ובמקום שנהגו ודאי ל"ש למימר בכל יו"ט דליכא מנהג כלל קודם חצות:
דף ק.
גמ' ולרב הונא מי ניחא. ר"ל דגם לרב הונא לא ניחא אליבא דכולהו אמוראי א"כ איכא למימר גם כר"פ ולא כרב פנחס בריה דרב אמי:
תוס' ד"ה מכלל כו' דבע"ש שרי ר"י אפי' להתחיל היינו עד שתחשך לדידיה דלר' יהודה כבר הוי לילה. ואיהו אר"י אמר אין מפסיקין וגם בעובדא דמייתי הלא היה עמהן ר"י. וע"כ רצו להפסיק בזמן כר"י ועלה אמר לא נפסיק משמע להתחיל לא:
באו"ד והתם סתמא קתני ר"ל וע"כ כה"ר יחיאל דלתירוץ הראשון ה"ל לאתויי טפי מהתם:
ד"ה אין מפסיקין דבהתחילו באיסור מודה ר"י דמפסיקין. ר"ל בהתחילו משחשיכה ולטעמייהו בשבת ט' ע"ב ד"ה ולימא:
תוס' ד"ה ושוין כו' קאי אר' יהודה. ר"ל אכל לא אב"ש וב"ה ולשיטתם לקמן (ק"ו ב') ד"ה זימנין ע"ש:
ד"ה ידי קידוש א"ר בון ולא פליגי כו'. עי' בירושלמי שם דמסיק שהן חולקין. אבל י"ל דרק רו"ש עצמן נחלקו. דרב אמר סתמא ידי קידוש יצאו אפי' אין דעתם ולא אכלו כלל ושמואל אמר לא יצאו סתמא וגם אמר אף ידי קידוש דאיירי היכי דיצאו ידי יין אלמא דאיירי בדעתם. אבל אינך אמוראי דבבלי וירושלמי ס"ל שפיר לחלק בהא וכן ר"י איירי כדעתם דהא אמר דיצאו ידי יין. וכן דעת רבינו נסים במגלת סתרים וא"צ לחלק בין בית אחר למקום אחר כלל. ורבה לא הקפיד ק שיכבה הנר ויאכלו בבית שלא היה בדעתם ולא יהיה שם לקידוש. כנ"ל ברור בס"ד:
ד"ה ידי יין ועוד אם צריך לברך בתוך המזון כו'. צ"ע דהא ודאי ל"צ לראיה זו אלא דלא נימא דכיון דהאי לשתות והאי לשתות לא פטר ליה וא"כ אין ראיה ממ"ד התם דגם תוך המזון פטר לאחר המזון וכן מרב דהכא לאו ראיה די"ל דאזיל לטעמיה דס"ל התם דפוטר: