אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

קדושין

כתובות

דף ב.

תוס' ד"ה האשה, וי"ל וכו'. ויותר נראה משום דהתם אותה אשה עצמה בבתוליה נשאת בד' ובאלמנותה בה':

בא"ר ששונה המעשה וכו'. לעד"נ דכל היכא דתני תרי נושאים שייך למיתנינהו קודם המנין. ובריש ע"ז לפני אידיהן ג"י. התם נמשך האיסור כל ג"י:

שם ד"ה מ"ש. המ"ל אגב וכו'. ול"נ דאי לאו משום דגמר קיחה קיחה ל"ש כלל לשון קנין באשה שאינה כשאר קנינים אלא הם משועבדים זל"ז במה שחייבתם תורה:

דף ב:

גמ' דאסר לה אכו"ע כהקדש. נראה דר"ל משום דמדרבנן אסירא גם לדידיה בקדושין לחוד החליפו לשון קנין בלשון קדושין:

תוס' ד"ה א"נ. והא דלא מייתי וכו'. ס"ד דל"ב השתא גז"ש דקיחה כלל. כיון דאשכחן בקנין הנקנה בכסף דמשום הכסף נקרא בלשון קנין. ול"ד לשדה עפרון דהתם אינו מבואר דמשום הכסף נקרא בלשון קנין. אבל לתירוצם צ"ל דאגז"ש סמיך להכי מקשי א"כ וכו':

דף ד.

תוס' ד"ה דלא אתיא גבי סרים וכו'. עיין במל"מ פ"ד מהלכות עבדים ה"א. ולפענ"ד פשוט דלמ"ד התם א' מהן י"ל דכולן אפילו בקטנותם מהני:

דף ה.

תוס' ד"ה שכן ישנה. הלא האב מקדש וכו', ורש"י יישב זה במתק לשונו שכתב שם בעלמא לא אשכחן. וילפינן לחופה דמהניא אפילו בע"כ לקנות בקטנה:

דף ה:

תד"ה אף אני. דיעוד לאו נשואין עושה. צ"ע דהא מ"מ לא אשכחן רק לגמור ולא לקנות:

דף ו.

רש"י ד"ה במ"ע וכו'. שטתו ז"ל דבכל הלשונות שצריך לדברי התנא להשמיענו דהוו קדושין שהרי כתב גם גט והתם ליכא ספיקא כלל. וכן בגמרא אמרי על עסקי גיטה:

ה ע"א תוס' ד"ה ר"כ. א"נ י"ל וכו' בתשובות הרשב"א כתב דדרשינן לאהרן ולבניו ולא לבנותיו. והתוס' ס"ל דכיון דהתם גבי עובדא כתיב ולא גבי מצוה לא גמרינן מינה דהתם ע"פ הדבור הוה כמו במדין לתת לאלעזר:

דף י.

כל הבועל וכו'. וצריך להמתין עד שימות האבר:

דף יג:

גמ' ועוד כתיב וכו'. משמע דמיישב ראיה ראשונה דמאחרונה לחוד אפשר לחלק בין זווג ראשון. ע' בירוש' כאן. אך עכ"פ קרא דמלחמה איירי בכל גווני [כדדרשינן מחדשה] וכמו דבשני מותר לגמרי ה"נ בראשון.

שם שריא וגומרת וכו'. שריא לאפוקי איסורא דעשה וגומרת לאפוקי דלא נימא דאיירי בנפלה ליבם וחלץ לה:

תד"ה חדא. תימא וכו'. לכאורה נ"ל דרק לעניני אישות לאו אחר הוא. ולפי ד' כאן אין מקום לקושיתם כתובות פ"א. אך באמת מוכח דהא דשדה אחוזה דבלא לאיש אין יבם בכלל אחר וע"כ צריך לחלק בין לשון תורה ללבנ"א כמ"ש בכתובות שם וכאן אין מספיק החילוק שכתבו בין הא דהכא לשדה אחוזה. דמ"מ תקשי לאיש למ"ל כיון דהתם דרשי ליה וכן הקשו בסוטה ה' ב'. ע"כ נ"ל דבעניני אישות לא אחשיב איש למיותר. ודהכא מיותר באמת להמסקנא דמוכח מכי ימות וכו' דגם הכא שריא לכו"ע. ומיותר אחר. אלא משום דדרשינן מלאיש אחר דסוטה דלא ליבם, ובפ' האומר מצרכינן ליה למעט תפיסת קדושין בקרובים והיינו משום הך דמיותר. והא דדריש בפ' האומר מדסוטה. היינו לל"א דר"י (סוטה ה') דל"ב למעט יבם בסוטה. ולא דריש כלל אחר דמלחמה. דסבר דלהגדיל העג"נ אתי כמו אחר דגבי בית וכרם:

דף יח:

גמ' ואליבא דר"י בר"י וכו'. לרבנן נמי צריך דעתה כדלקמן ומ"מ מקרי בבגדו בה שע"י האב הן כיון שרצונה ל"צ רק דעתה כמ"ש התוס' לעיל ה'. ונ"ל הטעם כיון דקיי"ל פתוי קטנה אונס הוא ל"ש כלל רצונה. אבל הרמב"ם פסק דל"א פתוי קטנה אונס. ומקורו נכון מירוש' ריש סוטה דמוכח דמאן דיליף מסוטה לספק טומאה ברה"י כל שיש בו דעת לישאל:

ע"כ סבר דכל שיש בה דעת לישאל נאסרת בסוטה עיי"ש. וסבר דהכא בעי רצון ממש כדמשמע מלשונו בדין זה שכ' מדעתה ולא לדעתה וכמ"ש בכ"מ שם. להכי פסק דמוכרה אחר קדושי יעוד כיון דקיי"ל דיש לה רצון לא מקרי קדושי אביה כלל. וזה ברור:

דף יט.

תד"ה ומדאורייתא. עשו ביאת בן ט' וכו'. ורש"י ס"ל דמה"ת קנויה היא ורבנן עשאוה כמאמר שלא יקנה לגמרי שלא יוכלו אחין לאסור עליו. וכ"מ ביבמות ס"ח עיי"ש ובתוס' שם. וכאן צ"ע לפי' התוס' דא"כ ל"צ לחדותי ביבמה דהמ"ל ביעוד ומ"מ לא ידענא אי מיעט קרא לגמרי או רק מחיוב מיתה. אלא ע"כ לא מסתבר דממעט לגמרי. וכדאמר תפשוט מינה דמיעד:

דף ל.

רש"י ד"ה אלא ושלשתם וכו'. ר"ל דרשינן לי' עפ"י בנין הכבד שנחלקהו ב"פ. והוו ג' חלקים:

דף לד:

תד"ה ואנא אמינא מעולת ראיה לפטור וכו'. אבל הק"ו מפיק שפיר מגז"ש. אע"ג דבכ"מ גז"ש עדיפא מק"ו. אבל הכא כיון דגם בראיה פטר טפלים ובהקהל חייבה התורה טפלים בהדיא. הוי ק"ו. ומה טפלים הוציאה תורה מהגז"ש לחייבם. נשים לא כ"ש:

דף לח.

תוס' ד"ה וה"ה. יש היתר לאחר איסורו. נ"ל דלאחר איסורו היינו להמשיכו יותר ע"י הברכה והרכבה:

דף מא.

רש"י ד"ה בהא איסורא נמי איכא אם יכול וכו'. מיישב בזה קושית התוס' ד"ה אסור:

תד"ה אי איתמר. וכגון שמכירה וכו'. נ"ל דר"י דייק לשון האיש מקדש דמשמע לכתחלה ובאינה מכירה איסורא הוא. ע"כ במכירה ומצוה בו. ודחי די"ל בו בין מכירה בין אינו מכירה ושלוחו במכירה:

דף מא:

גמ' ונכתוב רחמנא בקדשים. וע' ברש"י ותוס' דמוכת דשליחות בעי לשחיטת קדשים. וצ"ע האיך מקריבין קרבנות נכרים. הא אין להם שליחות. ועוד כל היכי דאיהו למ"ע שלוחיה נמי למ"ע. ולו"ד המפרשים ה"א דקדשים א"צ שליחות. רק מדאמר קרא דכל ישראל שוחטין. ש"מ דשלוחו של אדם כמותו בהקדש. ועי' בירושלמי:

תד"ה מה לגירושין. שכן ישנן בע"כ וכו'. א"י כונתם דהא גירושין אינן בע"כ דמגרש אלא של מתגרשת ול"ש כלל לתרומה:

שם ד"ה נפקא ליה. מדאצטריך לומר וכו' צ"ע דהא כולהו אשר לו צריכי. עיין ביומא נ"א. וושחט לא מיתר כלל וי"ל בדוחק:

שם ד"ה הנכרי. וקשה לפירושו וכו'. נראה דשיטתו דלמ"ד מירוח נכרי חייב מודו כ"ע דאין קנין. ול"פ אלא למ"ד דגנך לפטור מירוח נכרי. אי דריש נמי דגנך דיש קנין:

דף מב.

תוס' ד"ה ודילמא. דבחד פסח ליכא וכו'. עיין במהרש"א וצ"ע. ול"נ דלריב"ק דרשינן מדכתיב אותו לשון יחיד. שכל ישראל ראוין לשחוט פסח אחד וכל אחד מהם ראוי לשוחטו. וע"כ יש בהן גם שאין להם בו שותפות.

דף מב:

תוס' ד"ה אמאי מעל. כיון שהוא שוגג וכו'. לו"ד נראה דבשליח שוגג ומשלח שוגג שייך דברי הרב וכו':

דף מג.

גמרא אלומי קא מאלימנא וכו'. פרש"י דחוק. גם צ"ע ל"ל למיתב טעמא אדרב דהא ל"ק לו רק טעמא דבי ר"ש. ולו"ד ה"א דאתי לאפוקי מטעמא דבי ר"ש. דשלוחו כמותו רק לאלומי ולא לגריעותא:

תוס' ד"ה שלא מצינו. אם יתחייב המשלח וכו'. ולפ"ז הא דאמר לא מצינו. היינו היכי שא"א לחייב בלא הנאה:

דף מג:

תוס' ד"ה תנן התם. בשיש לה אב וכו'. ומן האירוסין דמן הנשואין הוי כאין לה אב ולא הוה קשה מידי:

שם ד"ה וכל שאינה בגדולה והיא שוטה. ר"ל שתהי' שוטה לאחר שתגדל:

דף מד.

גמ' וליכא דאשגח ביה. דש"ה דאתיא לכלל הויה ע"י עצמה. עיין גטין פ"ה לענין קטנה:

תוס' ד"ם צוח. כיון שנשאת. ר"ל דבנשואה ע"כ לא אפשר להשוות הויה ליציאה בקטנה לכן אין לנו ללמוד גם בארוסה:

דף מד:

גמ' אפכוה ושדרוה. לולא פרש"י ה"א דמר עוקבא וב"ד הפכוה:

תוס' ד"ה אלא דקדשה. מיירי בדלא שידך. ואיכא למימר בעיא מיאון משום דעתם לחוד. דהא דצריך לעיל טעם ואמרו וכו' היינו להצריך מיאון אחר הגט:

דף מה.

תוס' ד"ה צריכה. כדי נסבה וכו'. עיני הכהות אינן רואות מקום לדבריהם. דהא ודאי הכל יודעין דקדושין תופסין באחות יבמה שנעשה בה מאמר ולמה יטעו בקטנה. אלא החשש משום מי שידע שלא נתרצה אב בראשון. וכשיראה גט השני יאמר שנתקדשה קדושין גמורין. ואולי י"ל דברי רש"י. דיש לחוש שמא ידע אחד שבשני לא נתרצה האב ויאמר שע"כ נתרצה בראשון והשני בעל. אך דברי הר"ש א"א ליישב כן:

באו"ד ומיאון ל"ל. נ"ל בפשיטות שאם תהיה לה צרה מראשון ויחלצו לצרה והיא תפטר בגט יאמרו שנתרצה בשני. והכל למי שיודע שבראשון לא נתרצה וסרה קושית רש"י לגמרי. ותירוץ התוס' אינו מובן. דמ"מ יצריכו גט לאחותה משום ב"א שאינן בעלי סברא וכו' ולא תיפוק חורבא:

שם ד"ה הכל יודעים. שמא יארע שיקדשנה. בפשיטות הל"ל דל"ח לרשיעי. רק ע"י טעות שיעידו שמתה הראשונה:

דף מה:

תוס' הוה עובדא. שהחמיר אנפשיה וכו'. א"י מה שייך החמיר לנפשיה הא לאחריני הוא. ולמה נקיל אנו לכתחלה כרב ואיהו גופיה לא הקיל:

דף מו.

גמ' לשום אישות קדושין ל"ל, תימא אלא מאי שלא לשם אישות קרא בעי דצריך קדושין. ונראה דמפרש ברייתא הכי כשצריכה קדושין. היינו שלא לשם אישות. אז אם מאן וכו' שבין היא בין אביה יכולין לעכב. אבל לשם אישות אינה יכולה לעכב וקשה לרב. ואביי דאמר צריכה לדעת אביה אינו מקיים דברי רב [דהא לרב כל שנתרצה אב א"צ קדושין אחרים] אלא אתי למדחי דלא לסייע לרב אסי. ואביי ס"ל כדעת הרי"ף אליבא דרבינא דאפילו נתרצה אב אין קדושיה כלום. והא דתניא בין הוא וכו' הוא רק לענין שלום קנס. ונ"ל דרב יוסף לאו לסיועי אתי. רק לפרוקי ברייתא. וה"נ בשבת כ"ח שהביאו התוס':

שם אילימא ארישא וכו' ר"ל ואתי לפרושי דבאוכלת איירי:

רש"י ד"ה מאן תנא בזו ובזו לאו פרטא הוא. בכה"ג הא תני בהדיא בסיפא דלאו פרטא הוא. וצריך לדיוקי דרישא דגם בלא וא"ו כלל הוא:

תד"ה בין היא. ואח"כ נתרצה וכו'. צע"ג שהרי נתרצה בעת קדושין ועתה נתרצה אב ואטו לעולם יכול לחזור אחר שנתרצו:

שם ד"ה ואפי' בקמייתא אבל הכא וכו' נ"ל דכונת ר"י דאמר הרי שולח. ר"ל כשם שעורכין לנו שולחן וכל המאכל ומכשיריו. הרשות בידינו לאכול אף שלא גמרו לנו הדבור אכול. ה"נ הכא שכולם מוכנים לפניה ודעתה להתקדש ולקבלם. יכולה לאכול כמו אחר גמר הדבור. ומ"מ באין באחד ש"פ לא. דל"ש לומר הרי שלחן וכו' דמנא ידעה שיתן עוד ויהיו קדושין. וכי השנה בתורת הלואה אכלה דשמא תהא צריכה להחזיר:

דף מו:

תד"ה דאיתמר. דרב אדרב וכו'. דכיון דמפרש היתה אוכלת ארישא. ואסיפא לא תני הך דינא דאוכלת. מכלל דל"ש בין אוכלת למנחת [ואדרבה כ"ש הוא. דמקרבה הנאתה] כדדייק אברייתא לקמן:

שם ד"ה אם אינו. א"כ קשה וכו'. לעד"נ פשוט דהכא ל"ש משום דעבר דליכא איסורא רק מצוה דאת חלבו והוי תנאי במצות תרומה ולא גרע מלא חרם עדיין כלל:

דף מח.

תוד"ה אלימא. והכא מיירי וכו'. ונ"ל דודאי אי לא קניה ליה או אי הוה מצי מחיל לים לא הוו אמרי רבנן שמין את הנייר דהרי צריכה להחזיר הנייר כדעת רמב"ן ז"ל] להכי סתמי לעיל אינה מקודשת. והכא בגוונא דקניא לרבנן וכ"ש לר"מ. ומ"מ אמר ר"מ אינה מקודשת וכסברת התוס' בד"ה לעולם בקושיתם וקשה דר"מ אדר"מ:

דף מט:

רש"י ד"ה בן כרך. שהטעה לשבח וכו'. עי בסוף המשנה דכתובות וגמרא שם. דלכאורא תימא רבתי על פרש"י משם וכן תמה בפרשת דרכים דרו שביעי עיי"ש. ונ"ל דרש"י סבר דאם מרוצה לדור בכרך הוי מעליותא דרגיל למטרח ולאתויי כיון דבעיר ע"כ הוא מוכרת לטרוח. ולר"ש בכה"ג ה"נ הוו קדושין. אך כיון דבאינו מרוצה מודי ל"פ הכא:

דף נא.

תד"ה קדושין. נאסרו בביאה. ואפילו אותן שאסרה תורה רק דרך קיחה. אסורות בביאה דקיחה גם קודם קדושין אלו:

דף נא:

גמ' ולבסוף נתערבו. נ"ל דר"ל שאין אנו יודעים כונתו וליתא קמן דנשויליה. ולא ראינו הקדושין. וכ"מ פשטא דמתניתין:

דף נב.

תד"ה המקדש. וכן משמע וכו'. א"י אמאי ל"א משום דכתיב בהו קודש כדלקמן נ"ג:

דף נב:

תד"ה וזה יהיה. קשה וכו'. נראה דר"י ממשמעותיה קדריש ולא מיתור קרא:

דף נג.

גמ' דלית בה דין חלוקה כלל. לישנא דכלל מרבי שאפי' אם ירצו להחליף אח"כ חלקם זה בזה אין בו דין חליפין כלל כמו במע"ש והא לא נפקא, מקרא דלכל בני וכו' אל כדידענא מקרא דכאש דלא זכי בהו רק לאכילה. והך קרא גלי דהחלוקה היא מכל קרבן בפ"ע. ממילא ידעינן שא"י להחליף וגמ' דייקא מלשון הספרא וק"ל וכיון דהוקשו קדשים קלים לק"ק בדין חלוקה ילפינן מנייהו דאין בהו דין חלוקה כלל כמו בק"ק מכאש. ובגזל הגר דג"כ אין חולקין גזה"ג כנגד גזה"ג. מ"ע הוא שלו לגמרי ויכול לקדש בו אשה כדיליף מקרא בזבחים מ"ד. אך צ"ע דרבא (בב"ק ק"י) אמר נמי לישנא דאין חולקין וכו' כי הכא. ואולי רבא ל"ס ליה הך דיוקא. וסבר דלשון אין חולקין אינו ממעט רק בשעת מעשה, ולכן מביא מברייתא דהגרגרים חולקים ולא מוקי לה קודם חזרה דר' יהודה [עי' יומא ל"ט והגרגרים נוטלין ואוכלים. וההיא ברייתא דלא כר"י ברישא התם דתני דאם של שם בבמאל וכו' עיי"ש. ולרבא מדויק שנוי הלשון לפי שהדיוק מהספרא אינו דיוק לדעתו. ואולי י"ל דהדיוק מכשם דמיותר בברייתא:

שם רבא אמר מהכא וכו'. נ"ל דרבא לשטתיה דס"ל דהך ברייתא סברה דממון גמור הוא ויוצא בדיני אדם. להכי מייתי הך קרא:

דף נה:

גמ' עז בת שנתה. נקט עז דטפי איכא לספוקי ביה. דרחל אם ולדה עמה אין להסתפק כדאמר בבכורות רפ"ג. וע' זבחים ע"ה ומנחות ג' ותוס' שם:

תד"ה אין לוקחין. דכוותה אמרינן בהזהב וכו'. התם איירי בדרך חלול כמפורש שם. אלא עיקר החילוק דהיכי שע"י בטול החלול יפקע החשש כמו בגזרה דשמא יגדל עדרים בטל החלול אבל בפרק הזהב חששא דשמא ישהא כבר עברה. ומשום ימים הבאים לא בטלו החלול. לכן הקשו שפיר על רש"י לקמן ד"ה אבל. דהתם משום גזרה קנסינן למוכר ולא משום חשש דהאידנא. דמה לנו אם יהיו הדמים או הבהמות ביד הלוקח. כיון דמ"מ חייב לאוכלן בקדושת מעשר:

דף נו.

תד"ה אבל. אטו ברשיעי וכו'. לא אבין קושיתם דודאי ברשיעי עסקינן שעברו ע"ד חכמים. ובאמת כל שאינה ראויה לשלמים או לא כוון לשלמים עבר ע"ד חכמים דשמא יגדל ובטלו החלול והמעות בקדושתן והבהמה חולין. אלא שאפילו רוצה המוכר לקיים המקח ולאכול המעות בקדושה. ואומר שדעתן היתה מתחלה לזה אין שומעין לו. דאמרינן ודאי כוון לחללן ועבר אלפני עור. ולא ניחא לרש"י דמשום גזרה שיאכלן שלא בקדושה הוא. מדקרי לה קנסא. ומה שהקשו דל"ש לפני עור בכה"ג. הא הדבר במחלוקת בין הפוסקים ומוכרע לאיסור עכ"פ בישראל:

דף נו:

תד"ה מסתברא. אך זה קשה וכו'. ונ"ל לתרץ בפשיטות דע"כ הוצרכו חכמים לבטל החלול. משום שלא יגדל עדרים. דבכה"ג חששו אף בדיעבד. וכיון שהחליף בטל ממילא האיסור ברשות המוכר:

שם ד"ה המקדש. דרך הנאתן וכו'. צ"ע דא"כ באיסורי אכילה נמי. ומאי אמר מתניתין דלא כהאי תנא. אלא ודאי מתניתין דלא חשבה איסורי אכילה ע"כ דבידעה איירי:

דף נז.

תד"ה משעת שחיטה. דהא תני וכו'. טפי הל"ל דא"כ ה"ל לאותובי ממתני' פי"ד דנגעים נשפך הדם תמות משתלחת:

דף נח.

תד"ה ושני כתובים. אלא פעם אחת. כונתם דכיון דידעינן ע"ז משביעית דחליפיו אסורין. אי הוה כתיב כמוהו לחוד הוה מוקי אחליפי חליפין. דל"ל דאדרבה הוה מוקי לאסור כלן שאינו במשמע לשון כמוהו. וע"כ מדכתיב הוא להתיר חליפי חליפין ש"מ דהוו ב' כתובים. וצריך כמוהו לאסור חליפין והוא מתיר חליפי חליפין. אבל למ"ד מלמדין ול"ק ליה דליליף חד מחבריה אין ראיה מכמוהו להתיר חליפי חליפין. והוא למעוטי שאר אה"נ אתי כדאמרינן בע"ז שם:

דף נח:

גמ' הלך ברמאות. עמ"ש על הרא"ש פירוש דברים אלו:

דף ס:

רש"י ד"ה אבל ארעא. מדתנינהו בהדי הדדי. לו"ד ה"א דאברייתא קאי דתני בתרווייהו בהדיא דחוששין. ומתני' משום מקום פלוני תני לה:

תוס' ד"ה אבל דכו"ע. דמתיבמת אם תרצה. צ"ע דודאי אם תרצה להתיבם לא תתן ותותר להתיבם. ול"ח שמא תתן אח"כ. דלמה תתן ותאסר. וא"ש לשון הברייתא לא נתנה זקוקה ליבם. ממ"נ. ומסתמא לא תתן ומותרת לו. אך באמת הך ברייתא היא רישא דאע"פ שנתקרע דמייתי הכא מעיקרא. ומ"מ מייתי הכא לההיא מעיקרא. דמהך לא מוכח כקושית התוספות. ומההיא מוכח לרבנן. והך דהכא מייתי משום רשב"ג:

דף סא:

גמ' בתוככם בארץ גלעד. במתני' קאמר שאלמלא כן אפילו בארץ כנען לא ינחלו. ר"ל לא מבעיא בארץ גלעד דהוא ודאי במכלל הן. אלא אפילו בארץ כנען וטעמא משום דכתיב בה לתשעת המטות וכו' כדאמרינן בירוש'] והשתא איירי בתר דכתיב ונאחזו. דודאי קאי עכ"פ אארץ גלעד דאיירי בה. ומ"מ לא הוה ידענא ארץ כנען דלא איירי בה. ובחנם דחקו הראשונים למצוא טעם וסברא לדבר והפוכו. ואין כאן מקום לסברות. רק לפי סגנון לשון המקראות:

שם לאדם שהיה מחלק וכו'. דהתם גם ר"מ מודי. ע' ביצה כ' ובמלחמות שם. ולהכי נקט פלוני ופלוני וכו'. וה"נ כבר אמר שיקבלו ט' שבטים וחצי בארץ כנען. ועיין בירוש' שם לבתר דנימא לים ר"מ ונאחזו. ור"ל תיבות בשאר נכסים גרמו ליה ליטול גם בהו:

שם אם לא תיטיב לא אגרא וכו':

גם לר"מ אין כאן הבטחת טובה ושכר אם לא ייטיב כמ"ש במלחמות בשם הראב"ד פ"ב דיו"ט. ועשה סמוכים לדבריו. אלא לר"מ אין כאן בירור מניעת הטובה ולר"ח מפורש בהדיא:

דף סב.

גמ' תנקי כתיב. לולא פרש"י ה"א דדריש מדלא כתיב תנקי בתי"ו תוס' ד"ה בשלמא. תימא וכו' לשיטת הראב"ד והרמב"ן דלר"מ הוי כאילו לא נכתב הלאו כלל ניחא. דבכל הטומאות נהי דלא כתיב ואם לא ירחץ וכו' טמא ממילא כיון דל"כ טהרה. אבל הכא דכתיב וטמא ז' ימים טהור אחר הז'. ובכל הטומאות איכא הוכחה כה"ג. עיין עליהם. ונראה דהכא לר"מ נמי ל"צ אלא משום הצרכת ב' הזאות לעכוב. דאחדא ל"צ דכתיב בהדיא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו'. אלא לר"מ דלא נימא מכלל וכו' ולרחב"ג דלא נימא משמע שניהם כאחד אלא אחד בפ"ע ג"כ כר' יונתן. ומ"מ למצוה גם לר"י שניהם כאחד כמה שהארכתי במ"א:

שם ד"ה אין תורמין. בתלוש מיירי. דכתיב כדגן מן הגורן. הכי מפרש בספרי זוטא:

דף סב:

תוס' ד"ה גר צריך ג'. דדן אפילו יחידי. ר' יוחנן לא ס"ל הכי כמ"ש תוספות ריש סנהדרין. ומקשי אליבא דהלכתא דהכא תניא כוותיה דר"י. וע' בטו"א פ"ג דר"ה שנדחק בזה. אולם רש"י יישב זה בשנותו להביא כאן פסוק אחר מיבמות מ"ו עיי"ש. דהך קרא כתיב גבי גזלות דמכה בהמה. ואע"ג דכתיב נמי מכה אדם. ל"ב כ"ג דתפסת מועט תפסת. וברייתא דר"י דמייתי מושפטתם לא תניא רק ב"ד ולא הוזכרו ג':

שם ד"ה נהי. ה"ה וכו'. עיין בירושלמי דסברא אחת בשפחתו ובאשתו:

דף סג.

תד"ה כגון. וקשה וכו'. א"י קושיתם. דבעבד ושדה הא איירינן כשחוזר בו. ובלא מעכשיו גם בקדושין יכול לחזור:

שם ד"ה וידים איתנהו. וה"ה דמצי וכו'. לא זכיתי הבין ד"ק. דמה מועיל קדושת הגוף לענין דשלב"ל. ובפרק אעפ"י אמר לה לענין הפקעת שעבוד כדרבא וכו' עיי"ש. ולענין דשלב"ל אמר שם כי הכא. ואם כונתם דמ"מ המ"ל דלהכי לא חשיב ליה דלא מצי לאוכוחי מינה למילתא אחריתא. א"כ גם קדושין לא ה"ל למחשב דכקדושת הגוף דמי. כדאמר בנדרים כ"ט:

דף סד.

רש"י ד"ה כר' דוסתאי. אם בת כהן היא וכו'. א"י מה יאמר רבינו בבת ישראל. ואי ניחא ליה לאוקמי בבת כהן דמיעוטא. א"כ מאי פריך בידו להשיאה אלמנה וכו' דפירש רבינו שם אם אלמנה הוא. הל"ל איירי בבתולה. ולו"ד ה"א דגם המקשן ידע דאין בידו לגרשה. אלא סבר דבהנך שיכול לפסול ע"י נשואין לבד הוי מגו לפסול אף שאין בידו לגרש. דעכ"פ יכול לפסול. ודחי דאינו רוצה לעשותה א"א. שלא יוכל להתירה כלל:

דף סה:

תד"ה ות"ת והא דנקיט וכו'. בהא יש לדחות ראית אביי לענין שתיק. וסמיך אראיה בתרייתא נרבע שורך וכ"ש הני:

דף סז.

תד"ה מתני'. והוי ממזר. בפשיטות י"ל כיון דשניהם פגומים וכן הולד לא נחית תנא בשיעור פגימה. משא"כ במצרי שני וכו' דהולד כשר:

דף סז:

גמ' הא לכתחלה וכו'. דל"ל בשאר עריות דקילי מאשת אב וחמירי מאחות אשה. דבקרא דלא יקח א"א כתיב לא יגלה דמוקמינן באשת אחי אביו דלית בה רק כרת. ולא חמירא מאחות אשה שיש לה היתר:

שם הוקשו כל העריות וכו'. לא מ"ל דהוקשו לאשת אביו. ולא ליצרכו קרא דאיש אחר. דכיון דבא"א לא כתיב בהאי פרשה תפיסת קדושין ל"ש להקיש להאי מילתא [ול"ד להעראה ביבמות נ"ד דהעראה פירושא דלא תשכב הוא] אלא בתר דידענא מקראי דלעיל דבאחות אשה לא תפסי קדושין. א"כ הך לא תקח דהכא באחות אשה לענין תפיסת קדושין דיעבד הוא. וגמר מינה אף עריות דקילי מינה כמו אשת איש ואשת אח בהקישא. ואמר אלא משום דהדר ביה ממאי דבעי למילף במ"מ מאחות אשה. ויליף השתא בהקישא:

תד"ה מנה"מ. דהא בהא תליא. טעמא דמילתא דסמך רחמנא לא יקח דגלי אתפיסת קדושין ללאו דממזר:

באו"ד בעי גמרא וכו'. צ"ע דהא מתני' כר"ש התימני אתיא ועלה קא פריך ועמ"ש יבמות ריש דף מ"ה דממזרות גופה בכל עריות נפקא מהקישא דר' יונה. ולפמ"ש לעיל בגמרא דההיקש לא אתי רק למאי דכתיב בההיא פרשה. לא ידעינן ממזרות רק בתר דידעינן תפיסת קדושין דהא בהא תליא. וניחא הכל בפשיטות:

מהרש"א ד"ה מנס"ט. כדלקמן בשמעתין. אין כל רמז לזה בגמ'. רק רש"י פירש כן לראב"י דיליף גם לרבנן מיבמה:

דף סח.

תוד"ה הכל מודים בסופו. צ"ע דא"כ בנדה נמי נימא הכי וקרא ל"ל. ולעד"נ לומר דכיון דגלי קרא דתפסי קדושין בנדה. אלמא דאיסור דבהתחדשו תחתיו לא יפקיע הקדושין אם קדם אינו מעכב. ומתרצה קו' ד"ה ומה:

דף סח:

תוד"ה ולדה. אבל לרבנן לא. צ"ל לר' אליעזר וכונתם דתיקשי לדידיה ל"ל קרא דהאשה וילדים להא. ובגמ' לקמן אמר דדריש ליה. אבל באמת דבריהם תמוהים. דאצטריך לעבד עברי שאין עבירה. ונכרית בצינעא:

שם ד"ה בנך. וא"ת וכו'. אפשר משום דה"מ לטעות ולומר דדוקא בישראל מישראלית קרוי בנך. ומ"מ קפיד הכתוב בבתך לבנו. דהנכרי מונעה מלהנשא לישראל ולהוליד בנים לעבודת ה'. וה"א דהיינו כי יסיר בנך דכתיב. משום שהאשה א"י להתעבר מב' בזמן אחד קפיד בה קרא יותר מבאיש:

דף סט.

גמ' אדר"י הגלילי. ולרבנן ע"כ צ"ל דקרא לממזר בשפחה כר"ט כמ"ש לקמן. והכי קיי"ל:

שם במעי בהמה דמי. היינו מקרא דהאשה וילדיה. דמוכי תהיין וילדו לו הוה מפיק קרא דלו הלך אחר פסולו. כמו דמפיק מגופיה דקרא בכשר שנשא פסולה. ה"נ הוה מפיק מדיוקא בכה"ג:

דף ע.

גמ' חלקו ולא חלקה. טעם רש"י צ"ע. כיון שהיא פסולה איסורא גם עלה רמי. ויותר נראה משום דממון דידה לא נשתנה רשותיה מדמעיקרא. וכמו ממון דידיה מעיקרא דלא הוי בכלל. קמ"ל דהוי בכלל. דנשתנה קצת לאכילת פירות:

דף עג.

רש"י ד"ה שמא ישא וכו'. עיין רש"א וצ"ע. ובפשיטות י"ל שיכלו לתקן שלא ישא אשה שלא ילדה אמה אלא את הידועים לנו:

דף עו:

גמ' אמר אביי בירושלים. אולי לזה כונו בספרי תצא ע"פ עמך ישב וכו' באחד שעריך ולא בירושלים:

דף עט.

תד"ה אדרבה. איך שייך ליישב. ונראה משום דלעולם צריך ללכת אחר חזקת עיקר הדבר שבו נולד הספק:

כא ע"א גמ' תרתי מעי. כונת המליצה נראה שהוא פחות משיעור טענה שהיא לכה"פ ב' כסף ופרוטה:

רא"ש פרק א

ק"ג ס"ת יבם לא מקרי אחר וכו'. אינו ענין לנידון דידן דיבם לגבי יבם ודאי אחר הוא. ובפשיטות י"ל דהק"ו גלי דקרא דאיש אחר איירי גם ביבמה ושאין לה יבם אחר. משא"כ חופה דגם בתר ק"ו ליכא קרא. סקל"ה הקשה הב"ח וכו'. ודאי לא נעלם ממאור עינינו הב"ח דברי התוס' כאן לענין אתרוג. אלא מקשה לתקנת חז"ל דע"מ להחזיר אינה מקודשת. א"כ כשאומר הרי את מקודשת ע"מ להחזיר הרי תנאי ומעשה בד"א. וה"ל לתקן דלא תחזיר ותתקדש ומתרץ כיון שא"א שתתקדש ותחזיר גוף החפץ. מפרשינן כונתו דתחזיר דמיו. וזו היתה תקנתן שלא תתקדש ע"מ להחזיר גוף החפץ. ומיושבות כל קושיות הק"נ ז"ל:

ס"ק קי"ח וי"א לא קנה. היינו דעת הטור. משגה הוא דהדעה דקנה הביא בשם י"א:

ס"ק קס"ג לא הוזכר וכו' [כונת הרא"ש לש"ס דילן כתובות מ"ט ע"ב. ש"ך]:

רא"ש פרק ב

ק"ג סק"א ולא ידעתי וכו'. עי' בב"ש פ"א סק"ב. ופשטא דגמ' יבמות ספ"ו מנהג הפקר וכו' משמע כהר"ן. סק"ד וצ"ל מדכתיב וכו'. פשוט דאהא ל"צ למוד. כיון דגלי רחמנא בגטין דשליח שלוחו כשלוחו ה"ה בכ"מ. דבקדשים ליכא קרא ופשיטא דמהני. וכ"מ בתוס' ד"ה שכן ישנה:

סי' ז' צריך לעשותו בפני עדים וכו'. למד זה מקושית הגמ' ואימא שליח שוים ולא הקשו כן בקטנה דלמא א"ל צאי וקבלי קדושיך. עיין בר"ן:

שם והאשה בקדושין צ"ע. לפעד"נ עיקר החילוק משום דקדושין מסתמא זכות הוא לו אלא אינו זכות גמור להכי באב לבתו מהני רצוי אח"כ. ובאינש דעלמא מהני עכ"פ הודאתם. אבל בקבלת האשה אין רצונה שיהא פקדונה ביד אחר. וצ"ע אי שייך הך פקדוני בשטר. לכן נראה לחלק משום דלא שדי אינש זוזי בכדי. ובשטר הכתב מוכיח:

ק"ג ס"ק י"ד. אבל לדינא מודה. ל"ש לומר מודה. דאדרבה להרמב"ן לא חיישינן:

שם שקט"ז, ומש"ה לא מוקמי וכו'. לק"מ דמלשון הגמ' מוכיח לה רבינו:

סי' י"ג ירושלמי וכו'. עיי"ש דמשמע דלר"ש הוא דאצטריך. דעני ונמצא עשיר אין שם כלל בגרסתנו. ואף לגרסת רבינו דמשמע דאף לרבנן בעי טעמא לבטל היינו בכה"ג דעשיר מעלי טפי די"ל הכי קאמר לה אעפ"י שאני עני אבל בדבר שאין קפידא כלל בטלין הקדושין אף לר"ש דהלל למאי התנה. והיינו דתוספתא ביוסף ונמצא שמעון ועי' בב"ש סי' צ"ח ס"ק מ"ד:

סי' י"ד. ובהני תרי בתראי וכו'. נראה דבעשור כל שאין מכבדין אותו אין חוששין דילמא יש לו. כיון שאין מכבדין אותו לא נקרא עשיר. ול"ד לאומר ע"מ שיש לי ר' זוז דלקמן:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה