אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
כתובות
דף ב.
תוס' ד"ה בתולה. ולא קאי אקרא וכו'. תרתי קמייתי דמייתי אינם ענין לכאורה וצ"ע:
שם ד"ה נשאת וכו'. י"ל בפשיטות כיון דחילוק אלמנות ובתולות בדידה תני הפעולה בדידה:
שם ד"ה שאם היה. מ"מ ישכים. צ"ע כיון דאינו נאמן אסור לבוא לב"ד וחשבינן ליה כופרי והאיך נעשה לו תקנה שיבוא לב"ד. משא"כ בשאר נשים דכיון דעכ"פ בחזקת בתולה נשאת והוי ריעותא מצוה לבוא לב"ד כדי שיתברר הדבר ותאסר:
שם ד"ה מפני מה. אלא עצה טובה וכו' ואפשר דמ"מ יתחייב במזונותיה. אבל עכשיו דמשום שקדו לטובתם והיא יכולה למחול מזונות. אינו מעלה:
דף ב:
רש"י ד"ה לא שמיה מתיא. נפסלה מהיום. הדברים מתמיהין. דפשוט יותר מביעתא בכותחא דכיון שמותרת לשוק פסולה לכהונה. ונראה דרש"י סבר דכל היכי דהוה גט מד"ס כשרה לכהונה דעקרו רבנן לקדושין. לכן כתב דהוי כאילו לא בא כלל והוי גט ד"ת ופסולה לכהונה. וע' גיטין ע"ט ומש"ש:
תוס' ד"ה לפיכך כדמשמע בירושלמי. ע' בירושלמי אמתני' דהגיע זקן דאפילו מתו בעליהן אפ"ה אוכלות משלו. וראייתם צע"ג. וכן קושיתם אמאי לא פשיט וכו'. הא התם פרש"י אליבא דהלכתא דאסיק הכא:
שם ד"ה ודלמא. ה"ל למינקט חלה. צ"ע דלמא לרבותא נקיט. דאפילו מת דוקא משום אונס. אבל ישנו לאחר מיתה וכן להיפך דתני תנאי לומר דאפילו בתנאי רק משום אגל"מ. וי"ל דמיתה לאו משום אונס הוא. דהא תני בתוך י"ב חודש דמשמע אפילו ביום האחרון שאין לו שהות לבוא. ומסיפא מוכח שפיר דאין אונס. דהא משמע בכל גווני אף ביום ראשון:
באו"ד אלא ה"ז גיטך לאחר מיתה. לאו דוקא האי לישנא. עי' גיטין ע"ב ע"ב:
דף ג.
תוס' וסברה דאניס. ומעגנא ויתבא. אבל יש תקנה לזו בחליצה מספק. דהא ממ"נ פסולה לכהן. אבל מ"מ כשתקנו באונס תקנו גם במיתה דלא ליבטל מטעם אונס במעכשיו אם לא באתי וכו' ולא תקנו רק היכי דשייך אונס אחר זולת מיתה. אבל במחולי זה לא תקנו. ול"צ לחילוקים שבתוס' א"ד:
דף ג:
גמ' מאי סכנה וכו'. הסוגיא סתומה להמפרשים מאד. דהאיך אפשר שאם לא תאסר נחמיר עליה שתנשא דוקא בד' ותבעל. הא פגמא דא"א חמיר שניתן להציל בנפשו של רודף [ואפילו בשבת. ע' במל"מ פכ"ד מהלכות שבת] ואיך לא נתיר משום זה כמו משום אונס דסעודה. ועוד מה שייך לדרוש לצנועות דאונס שרי. הא משום צניעותא תמסור נפשה ועוד הרבה דחוקים. ונ"ל פירוש חדש בסוגיא. דבגזרו הנבעלת בד' תהרג. א"כ כונתם להעביר ע"ד ומדינא תהרג ולא תעבור והעם נכשלים בזה וגם סכנה בדבר. להכי פריך לגמריה נעקריה. ומשני דגזרו דתבעל לטפסר תחלה ומתכוין להנאתן וקרי סכנה משום צנועות דמסרי נפשייהו ופריך למה לא מיחו לידרוש בהדיא דמשום אונס שרי למנסב בג'. ומשני משום איכא פרוצות ואיכא כהנות דחמירי שאם ימצא שאין להם בתולים ליכא ספק דאונס. דפרוצות כיון שמתיחדות עם העכו"ם הוי אונס דידהו כרצון [עי' במרדכי פ"ב. ואף המקילים מודים בפריצות עם היחוד] ובכהנות נמי ליכא אונס ואם באו לשאול היו מורין להם לינשא בראשון. דלדידהו אקרורי דעתא חמיר משקדו. אך כיון שנהגו לא מיחו. ופריך נעקריה. כיון דפרוצות וכהנות עוברות. ומשני דליכא סכנה:
דף ד:
תוס' ד"ה ומי שאני. ברייתות אהדדי. א"ל קושיתם בפשיטות. דה"א דיחוד חמיר משאר קורבות. ודתני נוהג עמה וכו' בלא יחוד. אך באמת א"א דס"ד דנדה אסורה ביחוד דהא מעשים בכל יום [עיין עירובין ס"ב]:
באו"ד ולהכי פריך שפיר. הל"ל דאבילות דידיה חמירא בהא דבשעת חופה חיישינן אע"ג דבעל. דחזינן דקיל מנדה לענין שלא בשעת חופה דעמו במטה. משא"כ בנדה כדאיתא בפ"ק דשבת:
באו"ד אבל לר"י דבאבילות דידה וכו'. צ"ע מנ"ל דשריא עמו במטה. הלא בנדה אסור כה"ג:
דף ה.
תוס' ד"ה שמא ישחוט. ושפיר גרסינן ב"ע. אולי היו שוחטין ב"ע לדמות דמו לדם בתולים שלא יעשו ערמה כמ"ש בירושלמי דדם צפור הכניסה. ושייך אף ביו"ט. והיו עושין בו גם הסעודה. אך אסור ביו"ט כיון שמכוין לדם:
דף ה:
גמ' ואת"ל הלכה כר"י וכו'. אבל אם ת"ל לפתח צריך ל"ש לומר מטעם מקלקל לחודיה. דעכ"פ אסור מדרבנן. תוס' ד"ה דם מיפקד. חשיב ליה מתעסק. לדעת הרמב"ם ניחא. דחובל משום מפרק שהוא תולדה דדש. ונטילת נשמה אינה אלא במיתה. וכששוחט והדם הולך לאבוד ל"ש דש.
דף ו:
תוס' ד"ה והני. דחיק אביי וכו'. י"ל דאביי לנפשיה סבר כרבה דמאן דשרי לא שרי אלא לבקיאין בהטיה ולדידהו ליכא טרדא כמ"ש בגמ' לקמן:
שם ד"ה לא כהללו. לשאינו בקי. פירוש וכו'. צ"ע אמאי לא פרש כפשוטו דאינו בקי טריד דל"מ בעיל:
דף ז:
גמ' שהותרה חבורה וכו'. מכאן ראיה דתפיס עיקר איסור משום דם. דמשום פתח לא הותר:
שם וא"נ כי הא דתניא וכו'. משום דמאיסורא דרבנן אין ראיה. דספיקא דרבנן להקל:
רש"י ד"ה האמרת ז'. צ"ע דהא א"ל אינה טעונה שלשה. ועוד דלאו כהדדי איתמר. וטפי הל"ל משום דאמר אחת בתולה וכו' הרי כבתולה היא:
דף ט.
גמ' וכ"ת מעשה שהיה וכו'. והך וכמעשה שהיה מייתי לראיה דכיון דאונס שרי, ע"כ דקרא דלא נתפשה להחמיר עליו. מוכח דע"א מהימן כמ"ש בריש סוטה ועפרש"י שם. משא"כ אי אונס אסור הוינא מפרש לא נתפשה דלא נבעלה כלל, וע"א אינו נאמן:
רש"י ד"ה עדים לא. ערות דבר וכו'. ההוא בקנוי איירי אלא מייתי דערות דבר לא איירי בקנוי. דהא קנוי אף בחד. ודבר ילפינן מממון דבב':
תד"ה האומר. בירוש' משמע דלא כפר"ח. ובירוש' יש ראיה לפר"ח. דאמר לר"א אימתי היא נשאת כו'. ואי יש לה דמים מה זו שאלה. משא"כ בפ"פ. דאין הכל בקיאין. ואפשר לדחות משום דמציא אמרה מוכת עץ אני [או נהימנה במגו דמ"ע]. משא"כ בנערה דסברה דילמא ידע בפ"פ. אך לפמ"ש לקמן ד"ה ואבע"א דמו"ע פתחה פתוח צ"ע:
שם ד"ה ואבע"א. דשם אונס חד הוא. צ"ע דלפ"ז אפילו קבל קדושין אחר ג' קודם גדלות נמי תיאסר. דאין תחתיו נמי הוה אונס. וצ"ל דלא הוה חד לגמרי רק דלא לשתרי משום דקטנה אונס הוא אבל אם ההיתר משום שאינה תחתיו ודאי הוו ב' ספיקי:
שם ד"ה ומי אמר. דס"ל למקשן וכו'. צ"ע דא"כ מאי מקשי מאי קמ"ל וכו' וי"ל בדוחק. אך לענד"נ דבספק ודאי אינה נאסרת אלא בקו"ס להס"ד. ולהכי פריך מאי קמ"ל דלשון נאמן משמע מאמינים לדבריו. וזה מוכח ממתני' שפיר. ולמאי דמסיק דאה"נ דספק נבעלה אין איסור אלא בקו"ס ופ"פ שאני דודאי נבעלה והספק הוא רק מתי. וכסברת התוס' לעיל ד"ה ל"צ:
דף ט:
גמ' למיתב לה כתובה וכו'. ל"ד המפ' ז"ל הייתי מפרש הכי. אי לענין כתובה שלא תטרוף מלקוחות חנם ניתיב לה. דכיון דלא מהימנא לאוסרה כ"ש אכתובה. ול"ל בטענת דמים. דל"ש אקרורי דעתי' כמ"ש התוס':
דף י.
תד"ה חזקה. א"ל כתובה כלל ניחא. ונ"ל דאפילו ירצה לקיימה בכתובת מנה א"י כמו בכל מקח טעות שא"י להחזיק המקח בפחות בע"כ של מוכר. וצ"ע דמדברי האחרונים לא משמע הכי:
דף יא:
תוד"ה הדר וכו'. הדיוק אינו מובן. מה יועיל כשנאמר דהדר מהא. וגם התירוץ קשה. דהא עלה אנו דנין. דליהדר ולסבור ככל גדולי הדור דמקח טעות לאו לגמרי. ובאמת נ' בגמרא דמברייתא גופה ל"ק ארבא דהכא. רק מדידיה אדידיה. ונ"ל הטעם משום דמצינן לאוקמי בעדים מוזמין במוש"ר. ואח"כ נמצאת מוכת עץ דל"ד לשאר מו"ע. דכיון דזכתה לה תורה דא"י לגרשה חייב לתת לה כתובה מנה. דל"ד לאונס כמ"ש התוס' לקמן ל"ט ב' דטעמא משום כסף קנסה ול"ש במוש"ר. דאחר נישואין אין שייכות לאביה בכתובתה. אך לישנא דרבא לא משמע הכי. דקאמר אם יש עדים וכו'. אלמא דסיפא לאו בהיו עדים שזינתה תחתיו. להכי מקשי מדרבא אדרבא. ובזה יכונו דברי התוס' דמקשי דילמא הדר מהך ומפרש כנ"ל. ושני כיון דאמר מק"ט לגמרי משמע אינה כאשתו כלל. וה"ה מו"ע באין לה כלום. ול"ש כלל לדינא דמוש"ר. ואע"ג דבעיא גט מספק כמו כל המומין. לענין ממון אזלינן לקולא ואין דנין דין מוש"ר. וכ"ש לענין כתובה. אם רוצה לגרשה בלא כתובה ומסרבת:
דף יב.
תד"ה וניחוש. להפסידה מכתובתה. צ"ע אפילו לא זנתה תחתיו כיון דידעה דבעולה היא ותאסר מספק הרי הטעתו. וגם על הצד שנאנסה תחתיו צ"ע דהרי היא הכשילתו:
שם ד"ה כגון שקדש ובעל לאלתר. ועדים מעידים שלא זנתה. צ"ע דהא יש לה חזקת כשרות וחזקת הגוף. ע' תוס' ט':
דף יב:
תד"ה ר"ה ור"י. שע"א מעיד וכו'. צע"ג למה לא יחייבו העד כמו התובע. וק"ו הוא. ומה עצמו שאין מחייבו שבועה בטוען ברי מחייבו ממון בטוען שמא. ע"א המחייבו שבועה בברי א"ד שיחייבו ממון בשמא. ואביי דפ' י"נ בעד פסול איירי:
באו"ד א"ל לרבנן וכו'. א"י מאי ק"ל. הא מ"ל ההיא מתני' כר' יהושע דהכא:
דף יג.
תד"ה רא"א. אמרה לא נבעלתי. צע"ג דהא כשתנשא ולא ימצאו לה בתולים יתברר שקרה ותאסר. ואולי דמציא אמרה מו"ע אני. אך לר"ת ז"ל דפתחה סתום צ"ע. ועוד דמשמע בירוש' וכה"פ דלר"י לא מהימנא לומר מו"ע אני אפי' לענין איסורא:
שם ד"ה ואין אוסרים. נבעלתי מהימנא וכו'. נראה דלמסקנא בגמ' התם דלר"י תלוי בשור שחוט וכפירושם שם דכל היכי דמהימנא בטענה אחרת אין שור שחוט. צ"ל דא"נ לומר נבעלתי:
דף יד.
תד"ה אלמנת עיסה. דבת נמי הוי ס"ס וכו'. לעד"נ דמשום דא"א להכשיר כל המשפחה דאין בה רק ספק א' פסלינן לכולם. והבת נמי מגוף המשפחה. כמו בב' שבילין. אבל האלמנה אינה רק כנוגעת בס"ס ע"ב גמ' דלא מפקי ליה מקהל. לעד"נ דר"ל כיון דשתיק בחלל פסלינן ליה מקהל לגמרי בלעז ממזרות אע"ג דצוח. שרגלים לדבר דממזר הוא. דהא דשתיק בחלל סבר מסתייה וכו'. ומדוקדק הוא למעיין בגמרא:
דף יד:
תד"ה וניחוש. אפילו למ"ד וכו'. לו"ד בדבור זה ושלאחריו. נ"ל דלמ"ד אין כותבין. הוי כתיבת כתובה במקום שכותבין תקנה לבעל שלא תגבה כמה פעמים עד שתוציא הכתובה. ומתישבא ג"כ קושיתם בד"ה מאי איבדה. דגם נשרפה לא תגבה בלא כתובה במקום שכותבין למ"ד אין כותבין שובר. וע' ב"ב קע"א ב' דמסתבר טפי שיאכל לוה וחדי. אי לאו סברא דעבד לוה וכו':
שם ד"ה ותו. אע"ג דלכאורה וכו'. לעד"נ דהך ותו פריך לכו"ע. אפילו למ"ד כותבין שובר ואיבדה ממש. מ"מ ל"ל כיון דאפילו הטמינה גביא. וידענא דאף נשרפה דליכא שום ריעותא צריכה עדי הינומא. ולהכי סיים אבל אברייתא לא כי קושיא. ול"א כי קושיין כבכ"מ. לאפוקי מקושיא בתרייתא דמשמע כפי' ר"פ. ונ' דאקושיא דהיינו נשרפה מ"ל דרבותא היא. דאיבדה בידים הוי רעותא. וגם הפסידתו שיכולה עתה לגבות כ"פ בעדים. אלא דסמיך אקושיא אחרינא:
דף יח.
תוד"ה א"צ. דליתני מנה לך בידי. ע"ש בשבועות מ"א דלכו"ע היכא דלדידיה הימניה מהימן. וא"כ אפילו אם יש עדים שיודעים שהלוהו. כיון דלאו בפניהם הלוהו בידיעת הלוה נאמן. ול"ש למתני הכי:
שם ד"ה אלא הכא אבל קשה וכו'. ונ"ל דקושיותייהו מיתרצו חדא בחברתה. והכי פירוש הגמרא לשיטת רש"י. לעולם בטוענו קטן דלאו מידי הוא. אלא ראב"י סבר כיון דעכ"פ אינו מעיז אינו משיב אבידה וילפינן ליה מכל מודה במקצת לחיובא. ואף שלא בטענה כלל הוה סברא לחייבו לולא סברת משיב אבידה. ול"ק דצריך איש בשעת תביעה. דהא על טענת עצמו נשבע. ול"צ לטענת קטן רק דלא להוי משיב אבידה:
דף יח:
תד"ה ל"ש. וקטנים כדרשב"ל. צע"ג דאטו חזקה זו מפקא מעדים. ואי מפקא מעדים מפקא נמי ממגו וקשיא רישא. ולו"ד ה"א משום דאין עדות לקטן יפסול. ולפ"ז גם באנוסים א"צ לטעם א"א מ"ע רשע. ולכן לא הוזכר בגמרא. וודאי אי הוו אמרי לא חתמנו בכשרות הוו מהימני. רק כל עדותם שזוכרים שהיו פסולים:
שם ד"ה מחמת נפשות ברישא דאיכא מגו וכו'. מייתי ראיה דבמגו אדם מע"ר להס"ד השתא:
דף יט.
תד"ה מודה. ל"ש האי טעמא. לכאורה טפי שכיח להשהות פרוע מלתת אמנה. וכמ"ש לקמן ע"ב לענין עדים:
שם ד"ה אי סבירא. דא"ל בהדיא וכו'. אע"ג דאפיך ליה בחד לישנא (בב"ב ק"ע). אפשר דר"נ לא ס"ל וכן משמע שם. אבל הא דר"מ שמואל רביה דר"ה ור"נ מפיך ליה:
שם ד"ה וכגון. אין דעתו וכו'. צ"ע דהא בהודאה נמי נפטר הלוה. ואי משום דיודע בערמתו ה"נ במחילה אם יראה הלוה שמערים לא יפסיד. ועוד דאם הלוה אינו גזלן הלא ישלם לבע"ח דמלוה דחייב לו מדר"נ. ולענד"נ דלהכי לא חשיב מגו דאינו רוצה להתחייב מתורת מזיק. דנ"מ לענין שביעית וסדור בע"ח. עיין בפוסקים. ול"נ דבמזיק מודו כ"ע דאין מסדרין. וגם נ"מ לגבות מן העידית:
דף כ.
תד"ה אלא, ואינכם נאמנים וכו'. הך דינא ממש כדין ב' אומרים גזל וב"א לא גזל. ולשיטתייהו לקמן ריש כ"ב. עיי"ש ומש"ש:
דף כב.
תד"ה תרי ותרי. גבריה אחזקתיה, כה"פ חולקים על סברא זו. והטעם נ"ל דל"ד להעדים גופייהו שלא העיד שום אדם שהעידו שקר. דעדות אחרונה אינה אלא הכחשת הענין ולא על העדים הם מעידים דאל"כ היו נאמנים אפילו על מאה. אלא עיקר העדות לא על העדים וממילא לא מפסלו העדים מספק [ולא כר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל. ר"ל דאפילו אין על העדים פסול פסולים מחשש שקרות]. משא"כ בב' אומרים גזל וב"א לא גזל. הרי ספק פסול בעדות העדים ולא מפקינן ממונא בזאת העדות:
באו"ד ממילא מתכשר וכו'. צע"ג דאטו יפלוג ר"ח על הפשוט בכ"מ דתרי ותרי הוי ס' לחומרא מד"ת או מד"ס. ומשנה שלימה בסוטה. ואולי סברת ר"ח רק לעשות עדותן כספק. ע' תוס' ב"ק ע"ב: ע"ב תד"ה הבא עליה. ואומר ר"ת דחזקה וכו' ולהכי לא הוי הולד ספק ממזר:
דף כג.
תד"ה מאן. לא תצא נ"ל כיון דתנן דאשת כהן שנשבית אסורה לא עדיף נשאת באיסור:
שם ד"ה עדי טומאה. שיהיו עדי טומאה. וכמ"ש סוף גטין דלקול מזנה ובעולה ל"ח. דל"ש שיהיה בפרהסיא. ועמ"ש בארוכה בפ"ב דיבמות:
דף כג:
רש"י ד"ה קמ"ל כשר. הכא כו"ע מודו. דל"ד לדעגונה ודומיה דעדיף כשר מפסול לד' הרמב"ם. דע"א בטומאה כמאן דליתא:
דף כד.
גמ' דרבנן אדרבנן ל"ק. הא ל"ק רק אי פשיטא לן דבלא גומלין נאמן על של חבירו. דסבר דחיי העיר הוה כאכסנאי בשאין מכיר. ואביי סבר הכי בירושלמי שם:
דף כד:
גמ' א"פ כהן לויתי מנה. לכאורה נ' דאם כתבו עדים בפנינו לוה פלוני כהן וכו' מהני. ותתישב קושית התוס' וע' בח"מ ספ"ט:
תד"ה ואב"א. דמעלין מתרומה ליוחסין. ע"ש דלא מוכח רק לכהונה סתם ולא ליוחסין:
דף כז:
תד"ה א"ל. שהביא עדים. ע' בחי' הריטב"א ז"ל כאן ובב"מ ל"ט. וע' ביש"ש כאן. והדברים דברי נביאות ואין להם זכר בגמ'. ול"נ דמדקאמר שפיר ק"ל דכתיב וכו'. ע"כ ידע מרי שיש לו אח דאלת"ה אינו ענין למעשה דיוסף. ואפשר דר"ח אמר כן כדי לבדוק בעדי אם יודע הוא שיש לו אח. וגם ידע שהוא היה קטן בירדו:
שהרי זה היה ניכר כמ"ש בב"מ שם. ומדלא ידע אי אחוה הוא ע"כ דקטן הוה וירד שלא כדין. ובכל דהו מסלקינן ליה:
באו"ד מסתפי מיניה כו"ע. א"י מאי מקשה. דהא איהו אכשיר גם אלה אם יאמרו דלאו אחוה הוא:
דף כח.
תד"ה אלו. דב"ח הוא טורח וכו'. ובהנך דלעיל ל"ש להחמיר משום טורח. כיון דהסמך הוא שלא תאכל ותאכיל בחשש איסור:
דף כט.
תד"ה ועל הכותית. ונבעלה שלא כדרכה. ס"ל דאפילו בעל אינו עושה בעולה בשלא כדרכה לענין קנס לרבנן דרבי בפ"ק דקדושין:
שם ד"ה ועל א"א וכו'. לר"פ דמוקי מתניתין במפותה. אפשר לאשכוחי פתוי בטעות ואונאה דהוי מחילה בטעות:
באו"ד ומפותה שאין לה קנס. א"ל במפותה שנתרצית לשלא כדרכה והוא בעלה כדרכה ול"ב לאוקמיה כר"ח. שבא עליה של"כ וחזר וכו'. דלא פשיטא ליה כ"כ הא דר"ז בקדושין י' מודה וכו':
דף כט:
תד"ה וכן משמע כדאמר התם בפ"ב. עיי"ש דלא מסיק הכי:
שם ד"ה מ"ב. וזינתה תחתיו. צע"ג דהא זינתה ברצון ודאי אין לה קנס. דאף בש"ר בעלמא אין לה כדלקמן ל"ו ע"ש:
דף ל.
תד"ה הכל מודים. ל"ל דר"נ וכו'. לעד"נ דמשכחת לה שאינה ראויה לו לאישות באיסור כרת. ומ"מ לא עבר כלום בביאת זנות. שקדשה אחי אביו על תנאי אם תנשא לכהן מימיה וכה"ג שאם תנשא לו הרי למפרע הוא אשת אחי אביו לאחר מיתה או גירושין. ועוד כמה גוונין ומתישבת קושיתם הב' באו"ד לפרש"י:
באו"ד בהג"ה ומהר"ם אומר וכו'. אבל הא גופא קשה אמאי לא מרבי להו. ול"ל דמוקי רבויא איבמה לשוק. דתקשי למ"ד דתפסי בה מספק. אמאי לא פשיט מדר' נחוניא. ולפמש"ל ניחא הכל:
הד"ח זר והזיד במעילה. צ"ל ומעילה לרבי דאמר הזיד במיתה:
שם ד"ה ל"צ. קודם שיחתוך. לו"ד הראשונים נ"ל בפשיטות דידע דתלי, בסברא דאי בעי הדר כדלקמן. דאי לא מצי מחשב בב"א. א"כ כשתחב לו עד שא"י להחזיר רק ע"י הדחק ובפעולה אחת שמקרב הבליעה עד שא"י להחזיר כלל מתחייב אתרומה וגנבה בב"א קרינן ביה. וכ"ש לל"ק דתלי באפשר וא"א. דהא א"א לחיוב אכילה בלא פעולה זאת עכ"פ דהא בתחב חבירו עד שא"י להחזיר כלל פטור על איסור חלב ול"ל דאפשר כשחבירו תוחב לו ברצונו. דמ"מ החיוב הוה מתחיל מתחלה על ההכנסה. שאם היתה בלא רצונו היה פטור. הרי היא גורמת החיוב:
תו"י ד"ה וא"ת. נגמרה כל הנאתו ועוד נראה דש"ה דנעשית מצותו:
דף לא.
תד"ה שעקירה. דאמרינן במרובה וכו' הרמב"ם פסק לדר' אבין וגם לדמרובה. ונ"ל דש"ה דאין כונת המקנה רק להקנות וא"צ הנחה כלל ול"ש עקירה צורך הנחה:
שם ד"ה דאי בעי. כגון אם מחבה לו חבירו היינו לשיטת הר"י לעיל דברצון חייב אפילו תחב למקום שא"י להחזיר ואינו מתחייב לענין ממון. אבל לסברת הריצב"א דברצון קנה א"כ א"א כלל לאכילה בלא קנין מקודם שיתחייב רק בגחין ואכיל:
דף לב.
תד"ה אין לוקה. דבקנס לוקה ומשלם. עיין גטין נ"ג דקיי"ל. קנסא מקנסא לא ילפינן:
באו"ד טבחו או מכרו וכו'. שכבר עשו תשובה על הגנבה רק לא היו בעלים להחזיר. או נתעכב בידם ברצון הבעלים. וכעין זה מצינו בב"ק צ"ד ולא הספיק להחזיר:
שם ד"ה ואי ממונא וכו' שנידון בקלה וכו'. נראה דודאי אפילו ממונא לחומרא מסברא מילקא ולא משלם. דהא פריך מה לחובל שחייב בה"ד וסבר דחומרא. ומ"מ בעי קרא דנשלם. וטעמא משום דתשלומין להדיוט ומלקות לגבוה:
דף לב:
תד"ה מנ"ל. דתחת תחת קאמר. אבל במסקנא פריך לה באפי נפשה. ונראה דהשתא מפרש הגמרא מנ"ל לר"י דתרוייהו לא:
דף לג:
תוס' ד"ה ודלמא וכו'. לכאורה י"ל ראיה מבן סו"מ דאכילה ראשונה במלקות ואח"כ בסקילה, אך י"ל סקילה שאני. ואף דגם רוצח נהרג בכל מיתה י"ל בורח שאני כד' התוס' סנהדרין מ"ם. אך עיקר הדברים תמוהין. היכי א"ל דמלקות חמיר הא מכה חבירו במלקות וממיתו בסייף. ואם נאמר דממית קל בסייף משום דקל ממכה. עכ"פ בלא יהיה אסון למה משלם כיון דאתרו למיתה ימיתוהו. אלא ודאי לדידן מיתה חמורה דאית איבוד נפש ולהנידון מלקות חמיר דאלמלא נגדוה וכו'. ומ"מ בעבירה חמורה ממיתין לבער הרע וא"כ אין ראיה מעיר הנדחת:
שם ד"ה גנב שור הנסקל. ניחא. ומ"מ פריך לקמן לאו דמריה קטבח שצריך להביאו לב"ד ואסור לענות דינו ואינו ראוי לבעלים כלום [וע"מ משני שפיר בשומר דל"ד לחמץ בפסח דפטרינן השורפו מלשלם דהכל מצווים לבערו. והכא דינו בב"ד ועד שיביאו לב"ד יכול לומר הרי שלך לפניך]. וגם באדם כה"ג הכל מודים דאין לו דמים בערכין ו' ע"ב:
דף לד:
תוס' ד"ה אבל. דבעינן התראה. אתפלא מאד דהא רוצח לא עדיף מבא במחתרת:
דף לו.
תוס' ד"ה ואם איתא כר"מ ס"ל. אבל י"ל דבנשואה דוקא מיירי. דקרא דגם שניהם בנשואה הוא. ועיין תוס' סנהדרין ס"ו ב':
שם ד"ה וליתני קטנה. ב' שערות. צ"ע אי שייך כה"ג קמ"ל כיון דטפי משמע להיפך כר"י:
שם ד"ה החרשת. בחזקת מו"ע. ולפ"ז הא דמשני הא ר' יהושע ל"ד. דהא לר' יהושע י"ל ט"ב. וכעין זה בפ"ק דיו"ט בסוגיא דמלילות הא רבי וכו':
תו"י ד"ה ולכאורה שהיא בחזקת מו"ע נ"ל שאין כונתם שהיא מו"ע רק טענינן עבורה מו"ע וכר"ג. וברייתא אחריתא כרבנן דר"מ:
שם ד"ה נ' דלא מ"ל הא וכו'. הדברים מתמיהין. דהא גם השתא ע"כ כר"מ הוא דאין לה ט"ב וגביא מאתים. דהא מנה יש לה גם לבעולה לרב ששת. וע"כ דת"ק וסומכוס אליבא דר"מ פליגי:
דף לו:
תוס' ד"ה היוצאת. בעולה ודאי היא. ואף אם נבעלה של"כ. מ"מ גם בחזקת בעולה כדרכה היא. כיון דזנתה ברצון:
דף לז.
תוס' ד"ה וסבר ר"י. קשה דהשתא וכו'. צ"ע מאי קושיא. דודאי א"י להוציא ממון מספק. דדלמא לא נטרה נפשה. אבל לענין איסורא מהניא לה כיון דמציא מנטר נפשה [אבל בת ישראל שבויה. דהיא אסירא בזנות. כל שיכולה לשמור עצמה. ממון ג"כ מוציאה בחזקת כשרותה]. וראיה דהא יוצאת משום ש"ר דלעיל דאין לה קנס אף דודאי א"צ להמתין ג"ח כשתבוא לינשא. ש"מ דאיסורא ל"ד לממונא:
תוס' ד"ה ואח"כ. כמ"ד חנק חמור. צ"ע דהא משמע הכא דפשיטא ליה דבסייף רק אצואר בעי קרא דלא כסוגיא דד' מיתות דבעי קרא אסייף וצואר ממילא ידעינן. עיי"ש:
בא"ר לכדרבא וכו'. נ' דהיינו כרבה דחדוש הוא בקנס וכו'. אבל לאינך אמוראי צריך קרא לקנס כיון דקיי"ל כת"ק דרחב"ע לענין ערכין. ולעבר יוה"כ יש קרא אחר בכריתות:
דף לח:
תוס' ד"ה יש בגר. קנס לבניו. נ"ל דלס"ד הכא בעי רבא אליביה דר"ש וכשעמדה בדין דמורשת כמאמר רבא גופיה לקמן אליבא דרבה:
בא"ד לא הוה קנס כלל. צ"ע איך עדיף כח היורשים מכח מורישם:
דף לט.
תוס' ד"ה צער דמאי. דגרמא בעלמא הוא. דבר תימא הוא לומר כן. ופי' הרשב"א צע"ג ג"כ. דאי כל הקושיא ממפותה מאי משני מפיסוק רגלים הא הדרא קושיא דמפותה. וכשמשני ר"נ נעשה וכו' ל"ל לסברת פסוק רגלים וגם קשה מאי ס"ד דר"נ שהוא כמו קרע בשיראין שלי. וגם לפ"ד התוס' לקמן דגם בעולה יש לה צער פיסוק רגלים. א"כ הלא צער זה לא תרויח ומאי קאמר רשב"י שסופה להצטער הא גם עתה תצטער. גם ראית הגמ' מותפשקי רגליך אינה מובנת. ועי' בחי' הריטב"א. גם קשה להרשב"א דלדידן דלא קיי"ל למיחש לכחש גופנא. מ"ט פטרינן במפותה צער שאחר הבעילה. וצ"ע על כ"ז:
באו"ד הלכך בעי צער דמאי. ע' בב"ק דף ל"ד:
דף מ.
גמ' קרי רב וכו'. לא נקיט ר"ע. דרוצה לכלול גם פטור דמפותה תוד"ה ניתי עשה וכו'. כל חירוציו דחוקים. ולו"ד נ"ל דמלו תהיה לאשה לא נתמעטו ח"ל. כיון דעשה דחי ל"ת הרי הם ראויין. אי לאו דר"ז ומתני' לענין גירושין שמותר לגרשה בע"כ אף שרצונה שיקרא שמו עליה. דכתיב ולו וכו' בראויה לאישות הוא דא"י לגרשה. ולפ"ד תוס' דזבחים דאינו חייב לגרשה נפרש אינו רשאי דמתני' אינו חייב כד' התוס' חולין נ"ד:
דף מב.
תוס' ד"ה או דילמא. בסוף הסוגיא וכו'. נר' דלרש"י ר"ל לאביי להורישו לבניו. ודאי לא הוה ממון עד שיוגבה מדס"ל במתני' שהן לעצמה. רק לענין קרבן שבועה בעי. כיון דכבר הרשיעוה אלהים. אי דמי ק"ש למוכר או לירושה [ולהכי לא בעי אליבא דרבנן] ורבה פשיט במסקנא להיפוך. דק"ש פטור מוכחש, ולהורישו ממונו הוא. ולאביי ניחא דתני יצאו אלו וכו' וכן דיוקא דר"ש פוטר לפי שאין וכו' כיון דלא יצא מתורת קנס לשום ד"א:
דף מב:
תד"ה לא כשלא. דאי מודה בה מיפטר. לפמ"ש לעיל דאיירי ביחד לו כלי. או בנטלו וחזר והפקידו אצלו א"כ ודאי יתחייב להחזיר לו. והתובע יביא עדים למ"ד מודה בקנס ואח"כ ב"ע חייב. והכא פוטר עצמו מכלום. כיון דלא תבעו רק מידי דקייץ. ובמותר כשמודה כדי להפטר מלהחזיר המשכון. ועכ"פ צריך קרא להכי:
שם ד"ה כי אצטריך. מחמת ירושה. מד' משמע בכ"מ דעדיף כח היורש ממורישו וצ"ע. ולפרש"י ל"צ לזה:
דף מג:
מתני' המארס וכו'. היכי דצריך לתרווייהו נקיט גירושין ברישא אף דלא שכיחא. ועבפ"ב דיבמות. ונראה דגירושין רבותא טפי. דס"ד דהוה כתובה שלה כיון שתלוי ברצון הבעל. קמ"ל:
גמרא אתמר רבה וכו'. ע' ביבמות מ"ג דבאירוסין רק אמוראי בתראי אסרו ביום צ' אבל מעיקרא הוה שרי. וא"כ משכחת לה כשהאירוסין היו ביום צ' והנשואין היו ביום צ"ב שהוא קפ"א לראשונה:
דף מד:
תוס' ד"ה מה"מ. משום דכתיב וכו'. דל"ל דרק משום שאין לה אב קבעו. דא"כ מנ"ל דמרבי באמת כה"ג. דילמא לא רבי אלא יתומה. אלא ודאי דאבישראל סמיך. דמוכח דישראל דומיא דגרים בסקילה כעין דרשת רבא לקמן. וע"כ דומתה לרבות הורתה שלא בקדושה אתי:
שם ד"ה ואימא לרבות. אפילו לידתם שלא בקדושה דה"א מסברא דומתה מרבי הכל:
שם ד"ה א"כ בישראל וכו'. אי לאו ועתה לא הוי ידענא אי נמעט יותר לקנס או למיתה דבתרווייהו כהדדי כתיבי מיעוטי. ועיין בירושלמי:
דף מה.
גמרא דהא נכנסה לחופה. משום דביאתה דידה לא הוי שנוי כביאה דשאר נשים כמ"ש התוס' ד"ה דלמא. להכי נקיט נכנסה לחופה. דעכ"פ לא גרעה חופתה מחופה דעלמא:
רש"י ד"ה היא וזוממהם ס"ד. אם אמת וכו'. ודאי מ"ל כגון שהעידו דזנתה בזמן או במקום אחר כמ"ש במכות. אלא שא"א לדון שניהם ביום אחד. דל"ד לבת כהן וזוממי זוממיה דאמרינן בסנהדרין מ"ו דרק משום ב' מיתות אין דנין שניהם כאחד. דהתם בגמר דין זוממי זוממין מתחייבת היא ממילא. אבל הכא ב' מילי נינהו הזמת העדים ומעשה זנותה. ולכן כתב רש"י לעיל דלשון מקדימים משמע בבוקר:
דף מה:
גמ' תני תידון בסקילה. ר"ל ככל הנסקלים דהיינו בבית הסקילה. והיינו בג' עדות:
דף מו.
גמ' שכרם בקרקע. עי' בירושלמי פ"ה דב"מ דאמרינן אליבא דר"י דבתי ערי חומה ריבית הוא ותורה התירתו. ר"ל ריבית קרקע התירה התורה בכ"מ. דלר"מ דפ"ג דמגילה דשרי רק בבית אמרינן דאין בזה ריבית דביתא עם דיורא דאירא. ור"י מתיר הכל בקרקע. והכי סבר ר' ירמיה דבעי אליבא דר"מ. ועוד נראה לומר דבעיתו משום דלא קנו הקרקע כלל דאינה נגזלת. דזה הוה כגזילה ושוחד שחייבים להחזיר. ואע"פ שבנתיבות ל"ס הכי מ"מ נר' כמ"ש, ואפשר דגם הוא מודה בהזימום:
תוס' ד"ה אתיא. ולא בפחות מש"פ. והא דלא חשיב ליה בהדי ה' פרוטות משום דמד"ס אין חלוק בזה בין פרוטה לפחות:
באו"ד אבל אם אדם וכו' צע"ג דא"כ אפילו לוה מחבירו מעות ונותן ריבית בקרקע לשתרי כיון דל"ד לכסף ואוכל דקרא. ואי נימא דרבתה התורה אף ריבית דברים א"כ מאי מבעי שכרם בקרקע מהו הא משימה דנשך יליף דצריך שכירה. נימא דומיא דנשך דאף בדברים, אך באמת מוכח מדר"י דריבית דברים מדרבנן הוא. וע' בר"ן. ואולי גם קרקע כן כיון דלא ידעינן דכסף ואוכל האמורים לאו דוקא הם. דהא גם דברים לא נתרבו מה"ת:
דף מו:
רש"י ד"ה בביאה. רשאי למוסרה לביאה. "ולקבל דמים מהבעל עבור זה" כ"ה בירושלמי. אבל נראה דא"י האב למוסרה למאן דסני לה. רק אם בעל קנה. וביש"ש לא כ"כ:
דף מז.
גמ' כתב לה פירות וכו'. לפי' הראשונים בסוגיא זו א"י מ"ש הני דוקא דנקיט. וגם אינו ענין כ"כ למתניתין גם לפירוש ר"ת. ונראה דקאי אמתניתין דאוכל פירות בחייה היינו בנכסי מלוג. ואמר דאם כתב לה אביה פירות כסות וכלים. שלא ימכרם הבעל ויאכל פירות. אלא שיאכלום היא ובעלה עד שיכלו. ובכסות וכלים מסתמא ג"כ דינא הכי לרוב הפוסקים. ועכ"פ בהתנה בפירוש שלא למכור ומתה קודם שכלו. אומדן דעתיה דלא הכניסם האב שיאכל הבעל לחודיה. ודמי ממש לדראב"ע:
תוס' ד"ה השתא זבוני וכו'. לו"ד נ"ל דכל הספק שיוכל למוכרה היינו מקרא דלאמה: