אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

יבמות

תענית

דף ב.

מתני' ט"ו נשים. ולא תני עריות. משום דאין שם ט"ו עריות חלוקות, דאשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא ה"ב חדא ערוה היא אשת אחיו. וע' בתוס':

דף ד.

גמ' שאין חוסמין אותה. פרש"י צ"ע שהרי אפילו חפצה ביבום אין מניחין אותה כמ"ש בס"פ המדיר. ולו"ד נראה דחוסמין היינו מניעת התשמיש של כל אדם. ולשון דישה אשכחן בתשמיש ומניעתו מיקרי חסימת פה של מטה:

דף ו:

רש"י ד"ה לחלוק, עד שיחלל שבת בכל מלאכות. הן ד"ר נתן במכילתא והיינו מקרא דדברים הדברים אלה הדברים ה"א דבעי כולהו. ופרש"י כאן כן דאי לא"ה ל"ק קושית הגמ' כלל דאימא ידע לחלק מאלה הדברים. ומהא גופא מוכח דלא ללאו יצאת. דא"כ בצרי להו ל"ט. אלא ע"כ דגם באלה הדברים מצינן למטעי כנ"ל. ודייק רבינו לענין סקילה. משום דאפשר דידע לחלק מאחת מהנה ומ"מ מצינן למטעי לענין סקילה:

דף ז:

תוס' ד"ה ר"י אמר מ"מ א"נ וכו'. ואפשר דברייתא כראב"י דספ"א דמדות עיי"ש. דל"ל דמדרבנן הוא. דבית המוקד חציו בעזרה המקודשת וחציו בהר הבית ולא היה בעזרת נשים כלל כדמוכח שם דלשכת מזרחית דרומית בקודש היתה. ולמתני' דכלים מותר אפילו מדרבנן כמ"ש התוס' בשם ר"י בריש חולין:

דף ח:

תוס' ד"ה מאי ולקחה. וא"ת ודלמא וכו'. לא זכיתי להבין קושיתם. דהא ק"ו הוא מאחות זקוקתו דנפקא מלצרור ואם כונתם דצריך ולקחה כי היכי דניתר לצרור כדר"ש ולא כדרשיה אערום גופיה שלא ייבם שניהם. מצינן לומר דבאמת למ"ד ערוה צריכא קרא ל"ס רבי כר"ש. ור"ש דריש גז"ש דעליה כרבנן. וכולי סוגיא אליבא דרבא כדאמר ויבמה לרבנן לעל כרחה. ולשנויי דלעיל בעי להיתר צרה שלא במקום מצוה כמ"ש התוס' ד"ה למשרי, וצ"ע:

דף ט.

תוס' ד"ה בעבודת. לכדדריש וכו'. ובכה"ג דשייך פירכא ודאי פרכינן לכו"ע באין מופנה כל עיקר כדאמר בהמפלת:

דף י.

תוס' ד"ה לעולם. האיסור תלוי במגרש אינו ענין לשאר עריות שע"י קדושין והיו על תנאי או אדעתא דרבנן שיכול המקדש לבטלן דהתם קעקר למפרע ונעשית זקוקה ליבום באמת וכל זמן דלא עקר פטורה. אבל הכא אם נפטרה תהא פטורה אף אחר גירושין כיון שלא היתה ראויה בשעתה:

דף יב:

תוס' ד"ה שלש נשים. והאשה שנותנה אח"כ מוך. עי' כתובות ע"ב א' ובירושלמי שם:

דף יג.

תוס' ד"ה משום צער. נבדוק קמיה לידה. ר"ל כגון שבדקוה לאיזה צורך וכיון דנפקא מכללא דאין בנים בל"ס תו ל"ח לה תוך הזמן. אפילו למ"ד כלאחר זמן. היינו דוקא בדחזינא דאיכא. ולהכי צריך ר"ז לטעם דאין בנים וכו':

דף יד:

גמ' בני חייבי לאוין נינהו. למ"ד דב"ה מלצרור נפקא להו איסור צרה. וב"ש ע"כ מוקו לה להיכא שנעשות צרות זו לזו בזיקה. וב"ה לא אסרי בכה"ג רק משום אחות זקוקתו. ואם מתה אחת מיבם שניה. אבל הכא לר"ש איירינן דס"ל אפילו לב"ה לצרור להיכא שנעשו צרות בזיקה אתי. ומ"מ קשה דהא היכא שהאחת צרת ערוה לב"ה מיבמין השניה. ולב"ש אין לקוחין באחת מהן:

תוס' ד"ה ובספק א"א. דבהדיא חשיב וכו'. וברש"י ד"ה גט ישן משמע דל"ג לה. ומפרש גט ישן בכה"ג כדי ליישב תמיהת התוס' בדבור שאח"ז והיינו לל"ק של פרש"י הכא. ולישנא אחרינא א"א ליישב רק לל"ק דבגיטין שם דלא תנשא לכתחלה:

דף טז.

תוס' ד"ה מעשרין. והא דשבק הכא וכו'. ואולי משום דאמר הכא חגי הנביא והתם בחגיגה הלכה למ"מ וא"כ אינו מעשה חדש. להכי מייתי מכבישת עולי בבל שהיתה ברוה"ק עפ"י נביאים. ועי' בתוי"ט שם:

דף טז:

תוס' ד"ה נכרי. וה"ה הבא על שפחה וכו'. נ' פשוט דבעבד עברי הבא על השפחה כ"ע מודו דולדה כמוה דקרא כתיב האשה וילדיה והכי מפרשא מתני' דלקמן ס"ט דר"ע היא כמש"ל, ותני ונכבש על השפחה. ומדויק לפ"ז לשון ונכבש. דע"כ עובד עבודת לילה:

באו"ד ואע"ג דר"י וכו'. נראה דצ"ל אחר תיבת ונכרית קודם ונראה דטעמא וכו':

דף יז:

תוס' ד"ה ולימא הלכה. דהא בפ' ד"א וכו'. ר"ל אבל בלא מאמר אין מפירין שניהם אפילו אי יש זיקה בב' משום דאין ברירה ואפילו שניהם ביחד כפירוש הרא"ש והר"ן נדרים ע"ד ואין ראיה דאין זיקה. ופירוש המהרש"א צ"ע דהא הרא"ש פירש שם דלר"י בחד יפר אפילו בלא מאמר. וודאי לא מסתבר כלל שיסבור גם הוא כב"ש. ועכ"פ איכא למטעי ולמימר הכי דבחד יש זיקה:

דף יח.

תוס' ד"ה והאי דקתני. דקתני נמי עשה בה מאמר וכו'. התם תרי משניות הן. אלא דבתרייתא אתניא מקמי קמייתא. ומקמי הך דהכא. ולא קשה אלא מקמייתא והך דהכא:

דף כ.

גמ' ואימא חייבי כריתות. נ"ל דסוגיא סברה דכל מה דמצינן לרבויי מיבמתו מרבינן. להכי פריך ואימא ח"כ. ר"ל כפרש"י דגם אינהו ליהוו ברבויא דקרא וליבעו חליצה ומשני א"ק אם לא יחפוץ וכו'. ופריך חייבי לאוין נמי. ר"ל נמי להוו בכלל כל שאינו וכו' ולשתרו ליבם כמ"ש התוס'. ומשני הא רבי. ופריך מה ראית וכו'. ר"ל מ"ט מוקמת יבמתו לח"ל ואם לא יחפוץ לח"כ. אימא איפכא לא יחפוץ לח"ל דשרי ליבם ויבמתו לח"כ. ומשני מסתברא וכו' וכי אפיק לא יחפוץ מיבמתו מסתבר דאפיק ח"כ דלית בהו קיחה כלל וממילא הוו ח"ל וח"ע בדרשא דיבמתו. וכדדחי מהא דאם בעלו קנו ומסיק דגזירה היא. סבר דלא דרשינן מיבמתו אלא הנך דידעינן אינו עולה ליבום כמו ח"ע וח"כ. אלא דלא יחפוץ מפיק ח"כ ואשתיירו ח"ע. וח"ל שרו מה"ת ליבם. וסלקא סוגיא ברירה בלא שום דוחק:

רש"י ד"ה יש לך יבמה אבל ח"ל וכו'. ודאי דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה ודחי ושריא להתיבם. אלא קרא גלי לן מדרבינהו לחליצה ע"כ אינן עולות ליבום. וצריך למעטינהו דלא נימא כיון דלא קרינן לקחת לא קרינן וכו':

דף כ:

תוס' ד"ה אמר קרא וכו', לו"ד נראה דהך עשה ל"ש אלא בפרישה מן האיסורין:

שם ד"ה מיתיבי וכו' והשתא איתותב. לעד כדמואס בעלו קנו ל"ק לרבא וא"ת ר"א. דהיכא דא"א בחליצה כגון שנשברה רגלו וכדומה מייבם שפיר. להכי מתקריא זקוקה משעה ראשונה. רק מקשי ליה מברייתא תנייתא דתני בפירוש קנו בב"ר ואסור לקיימן בב"ש. דמשמע דאיסור ב"ש לא הוה בב"ר. ודרך הגמ' לקצר במה שהביא כבר:

דף כב.

גמ' ומ"ש מעריות. לעד"נ דמקשי למאן דאסר לקמן צ"ז בבני יודן. ובנשי אחים ל"ש כלל שמא יאמרו דאינן אסורות בנכרים. ור"נ סבר נמי כמאן דאסר התם עכ"פ מן האם כיון דאסר בעדות לכתחלה. והא דאמר לעיל אי לאו שמא יאמרו לא גזרו בהו רבנן היינו שלא יוציא בדיעבד. ויליף ק"ו לשניות שאין לנו לאסור כלל:

רש"י ד"ה ושבבתו. בת בן בתו וכו'. נראה דס"ל דלא בת בתו ודאי אין לה הפסק דהא איכא בדורות ערוה גמורה. משא"כ בת בן בתו או בת בן בנו דאיפסקא ערוה דאורייתא. ול"ד לאשת בן בנו דאין לה הפסק. דהתם אשת בנו במקום בנו קיימא דמשום אשות בנו נאסרה. ולהכי אשת בן בנו מקריא איכא ערוה בדורות. משא"כ הנך דאסירין משום קורבא דידהו. וכן בת בת בנו. ובת בת בן אשתו. ובת בת בת אשתו. אבל אם אם חמותו יש לה הפסק. אע"ג דאם חמותו ערוה. דלא כתיב בקרא בלשון אם חמותו כדאמרינן לעיל גזרו על אם אביו משום אם אמו. ולא אמרו משום דבנה ערוה גזרו על בן בנה דלא כתיב בקרא בלשון איסור הבן אלא איסור אם:

דף כג.

תוס' ד"ה מאן תנא. ול"ק חד בשפחה וכו'. והיינו משום דשפחה ונכרית תרווייהו לית בהו הויה. וליכא לאוקמיה קרא דכי תהיינה אחדא. אבל ח"כ דאית הויה לאחריני. י"ל דגלי קרא דמולדת חוץ דהוי בכלל הויה אבל קרא דאשת אביך א"ל דקאי אחדא כיון דכתיב גביה רבויא דמולדת בית כמ"ש התוס' בד"ה ור' יוסי:

דף כד:

רש"י ד"ה ואב"א. בקול כ"ד. נ"ל לשיטת רבינו בסוגיא זו דהא דכנסה נטען שלא ברשות חכמים הוה דבר מכוער. דאלמיה לקלא שלא נתרחק מן הכיעור. אבל לבעלה לא אשכחן דליפוק ר' בקול. ואין ענין קול לכיעור דקול אפשר דשיקרא הוא וכיעור איירי דידעינן דאמת הוא עפ"י הבעל או עדים. לבתר הכי דפסק הלכתא כרבי וכרב מקשי הלכתא אהלכתא. דהא קלא וכניסת נטען הוי כיעור כדאוקמינן מתנייתי דרבי. ומשני הא בקלא דפסיק. דאין כניסתו כיעור כ"כ אחר קלא דפסיק. וכמו בדאפסקיה אחר לכתחלה לא יכנוס ובדיעבד לא יוציא. ובקלא דלא פסיק מוציאין דהוה כיעור. אבל קלא לחודיה בזנות אינו כלום כדאמר רבא בגטין פ"ט פריצותא הוא דחזו לה. וכמ"ש רבינו ז"ל שם דבשוק באתרא דליכא חשש זנות באותו פעם ולא הוי כיעור כי הני. לטעמא דמקילין בקלא דזנות משאר קולות. דהוי דברים שבצנעא. ומסתמא חזו רק פריצותא אבל בכיעור כי הני מוציאין אפילו מבעל. ואינו ענין לדר"א בכתובות ט' דהתם לענין נאמנות דע"א איירי. דבלא קו"ס בעי ב' עדים הן לזנות הן לכיעור. והא דאמר התם ופ"פ כב' עדים היינו אמירת הבעל בעצמו הוה לגבי דידה כב' עדים. דל"א דאפשר לו להפתח בענין אחר:

תוס' ד"ה למאי. חוזרת ביובל. בפשיטות נראה דאי לאו קרא דבכור כיון דכתיב יקום. דהיינו לנחלה וילפינן מנחצתם דבני יוסף אינה חוזרת ביובל. ובסוף פ"ח דבכורות אמר מקרא דבכור. משום דבהא תליא פלוגתא דתנאי התם:

דף כה:

גמ' והתניא אמרו לו וכו' ר"ל לראיה דדוקא הייתי עם הורגיו. אבל הרגנוהו ממש הוה כמו הרגתיו. ולהכי פריך והא לסטים קתני. דאי לא"ה ה"א דהא דקאמר אני הייתי עם הורגיו. ר"ל מהם ובתוכם:

דף כו.

גמ' ונתגרשו או שנתאלמנו. הא דהקדים גרושין לאלמנות היפוך המורגל בכ"מ:

נ' משום דקאי אכולהו. עיין בתוס' ד"ה אגרושין, ולפרש"י צ"ע למה הקדים גירושין דקאי אמיתה דלא פתח ולא סיים בה. גם דרך הגמ' בכ"מ להקדים מיתה דשכיחא וגרושין לא שכיחא. ואף דהכא ל"ש. מ"מ לא היה לו לשנות. ועוד דגם הכא שכיחא מיתה יותר דקאי אתרי בבי. גם מביא גט שכיח יותר מעדות עד אחד באיש שמת. ולהכי אקדמיה במתני':

רש"י ד"ה בתרי דמני. להתאלמן או להתגרש. עיין פסחים קי"ג וצ"ע:

דף כו:

תוס' ד"ה מדקאמרת. דלפי האמת וכו'. ורש"י לשיטתו דס"ל לקמן דשנויא דהתחיל לאמר הוא אליבא דמ"ד אין זיקה ופליג אסוגיא דפ' ר"ג [ע' בחי' הריטב"א ז"ל]. הלכך כיון דאיכא מ"ד דלפי האמת דלא פטרה ליש למפרך בפשיטות:

בא"ד תדע דאותה סוגיא וכו'. ורש"י ס"ל דודאי לענין חליצה פסולם ידע לחלק בין למפטר נפשה ולמפטר צרה. אלא לענין חליצה מעלייתא לא ידע לחלק. וכל הקושיא לרב אשי דסבר חליצה מעלייתא בעינן. ופסולם א"צ חיזור כד' רש"י בד"ה חלץ לאחיות אלא יחלוץ וכו' דלכאורה אך למותר הוא:

בא"ד ומדקאמר אמצעית וכו'. ולהכי קאמר קמייתא נמי משום דקאי אסיפא דמינה מוכח דחליצה פסולה צריכה לחזור:

שם ד"ה וחליצה פסולה. א"נ כשחלץ וכו'. ומ"מ ניחא ליה אי יש זיקה דאה"נ דמפטרה צרת לאה. אלא דאמר צרות לאשמעינן אף דיש לרחל צרות הרבה דליכא משום בטול מצות יבמין. אפ"ה אסור ליבם ללאה וחליצתה פסולה משום זיקה. אבל למ"ד אין זיקה ע"כ דליכא רק אחת ולא מסתבר ליה צרות דעלמא וע"כ קאי אלאה ורחל. ולהכי פריך שפיר:

שם ד"ה דנפול בזא"ז. הקשה הר"א וכו'. א"י מאי קשה. דטובא אשמעינן דאף אחות חלוצתו הוי חליצה פסולה. דלא ידענא לה מאחות זקוקתו. ועיין בירושלמי. ועזה חלץ לאחת וכו' לא ידענא לה. דה"א כיון דאיכא חליצה מעלייתא וכו' אבל לא אלים איסורא כ"כ דלשויה חליצה פסולה. קמ"ל:

שם ד"ה לדברי וכו' וההיא דשומרת יבם וכו'. לו"ד נראה פשיטות משום דאין רבותא כלל למ"ד אין זיקה דמותר ואי משום איסורא דמחיים הל"ל בהדיא איסורא:

דף כז.

רש"י ד"ה אלא צרה דלאה וכו' מצי ליבומי ודאי דאסור משום מבטל מצות יבמין. ואפילו אם יחלוץ לצרת רחל ה"ל נאסרה שעה אחת כמ"ש רש"י בעצמו לעיל. אלא דלא מיקרי משום הכי חליצה פסולה:

דף כז:

גמ' חלץ לראשונה הותרה. נראה דה"ק חלץ לאחת הותרה ול"א חליצה פסולה היא ולא מהניא רק היכא דהיא באיסורה. אבל כי חלץ לחברתה או מתה תבעי חליצה אחרת. קמ"ל דמהניא:

תוס' ד"ה אי גט עדיף. קדושין תופסין וכו'. אף דר"א אמר לעיל בפ"ק דעל הצרה בכרת הא איכא לאוקמי בבעלת גט. וכן הא דאמר לקמן מאמר אחר ביאה וגט. א"ל כגון שנתן גט ללאה ובעל את רחל. ואח"כ עשה מאמר בלאה:

דף כח:

גמ' אבל אידך לא. נ' דאידך ר"ל הך דפרק ב'. אבל רישא דהך פרקן ודאי מוכחא טפי דהראשון מייבם את זו דוקא והשני אינו מייבם כלל. וצריך למתנייה משום דאיכא למגזר משום שני. ול"צ גמ' למימרא. דכבר אמר להא סברא לעיל. והכא ה"ק דאי אשמעינן רישא דהך פרקא ה"א דבגוונא דסיפא לא מקרי מוכח כלל. ואי אשמעינן גם גוונא דסיפא ה"א אדרבה דבכה"ג הוי מוכח ורישא לא. ולהכי סיים אבל אידך לא ולא אמר אבל התם לא:

דף כט:

תוס' ד"ה אלא לענין. דעביד בה מאמר. ול"ש למפרך השתא אשה דעלמא וביאה בע"כ לא מהני וכו'. דאיכא למפרך מה לקדושין דעלמא שכן באו על אשה דלא מהניא בה ביאה בע"כ. תאמר במאמר שבא על אשה דמהניא ביאה בע"כ קודם המאמר. ולהכי ניחא גבי הפרת נדרים שבאו ג"כ על אשה שיכול להפר קודם המאמר אלא משום ברירה והיא נסתלקה מחמת המאמר. ולא ניחא להו כפרש"י דלענין גט בעי אי סגי בגט. דל"ש למפרך מארוסה דהא סגי לה בגט. דא"כ צ"ל דהא דאמר גבי נדרים אא"ב נשואין עושה שפיר. ר"ל דלא כרבא ואביי. ולא משמע כן מלשון הגמרא אא"ב דמשמע דקאי אבעית רבה. ומסוגיא זו ראיה ברורה דשומרת יבם אינו מטמא לה. דאין לך מחזק ירושת היבם לשומרת יבם יותר מאביי גופיה אליבא דב"ש. וגם איהו ס"ל דבמאמר זיקת יבמין לא פרחה, וגם הא אמר לרבה. ורבה ס"ל לקמן דאין כח בידי חכמים לעקור דמה"ת בקו"ע. וע"כ דלקטנה משום מת מצוה. וע"כ דאינו ענין לשומרת יבם דהכא משום אחוה קא ירית. ודנפלו כשהיא שומרת יבם נוטלין קרובי האב מחצה עכ"פ. ולא שויא מת מצוה. וכ"ש לדידן דאינו נוטל כלל באותן נכסים. וצע"ג על הרשב"א בתשובותיו הובא בב"י יו"ד סי' שע"ג. וביותר על השו"ע שהעתיקם ואיהו פסק באה"ע סי' ק"ס כרש"י והרמב"ם עיי"ש. דלא שקיל אלא פיגא מנצ"ב. דזהו פחות מאביי אליבא דב"ש. והרשב"א אפשר לשטתו דפסק כרבא וכפרש"י בכתובות דאף לב"ה שקיל כל הנכסים. ומעדיף כת ירושתו מאביי אליבא דב"ש. אבל על השו"ע צ"ע:

דף ל.

רש"י ד"ה טעמא דגרש וכו'. אי לא כנסה וכו'. דעתו ז"ל דלר"א ל"צ לדחוק ולומר דכשמת נפלו שתיהן לפניו מקריא צרת אחות אשתו בזיקה. אלא דוקא כשכנסה המת:

תוס' ד"ה זאת אומרת. וי"ל דלא חשיב וכו'. ונראה דלהכי תני במתני' וכנסה המגרש אע"ג דלא צריך כלל. להשמיענו דשרי לכונסה. דממתני' דלעיל ה"א דס"ל אין זיקה וכרב נחמן ותברא מי ששנה וכו'. ומ"מ פריך ולר"א קשיא דר"נ דלא ניחא ליה למימר תברא:

דף ל:

גמ' הניחא אי ס"ל כר"י וכו'. אדר"א לא פריך דבהדיא כר' ירמיה ס"ל:

רש"י ד"ה זו היא. ואפילו לא כנס וכו'. אף דבירושלמי אמר דאין צרה לאחר מיתה. גמ' דידן פליגא דהא אמר לעיל כ"ז ואצרה רחל וכו'. וע' תוס' לעיל י"ח ד"ה והאי ומש"ש:

שם ד"ה ספק קרוב לו וכו'. הוצרך לזה כדי לתרץ קושיתו בדף מ"א ד"ה הרי. ועיין תוס' שם סד"ה הספקות:

דף לא.

גמ' אנכסי דבר שטיא וכו'. מדמי קדושין לממונא. ע' ב"מ ו' ב' דלא מפליג באיסורא גם שם רק משום קדושה הבאה מאליה ול"ש בקדושין. ולפ"ז נראה לי הא דאמרינן בקונה ב' אלנות מביא מספק הוא רק מדבריהם:

תוס' ד"ה נפל הבית אינה נתרת וכו'. וכן אינה נאסרת לשוק משום לאו דלא תהיה אשת המת עד בימות גם בעלה. ולהכי לא הוי החליצה רק גזרה בעלמא:

דף לא:

תוס' ד"ה אי יגיד. הוה מ"ל וכו' ונ"ל דהמ"ל משום דבעי למילף כולהו בגוונא חדא. ובלא"ה ל"ד להא דפרק לא יחפור. דהתם תני גפת וזבל וכו' בתרווייהו אלא בסוף ע"ז פריך בגוונא דהכא:

שם ד"ה והא עבדא וכו' וקשה לר"י וכו'. ונראה משום דאיכא אתרא דלא קנו בכספא היכי דנהגו למכתב שטרא. ושטרי מטלטלין אינן אלא לראיה בעלמא. ולהכי לא פריך מינים. ולקושיתם הב' נראה דאזלי לשטתייהו בגיטין שם. למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ה"ט דל"ש משום פירי שיכולה לבוא עם גיטה לב"ד עיי"ש וה"ט שייך גם הכא. אבל לפ"ה שם היינו דוקא בגט שכותבין לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כמ"ש שם התוס' לשיטת רש"י עיי"ש:

שם ד"ה דחזו בכתבא. הא אמר הכא וכו'. לו"ד נ"ל דהכא אף אם יעידו שכתב ידם הוא לאו מידי הוא דאותה עדות לאו בחקירה ודרישה הוה ולא בב"ד של כ"ג. ול"ש בה הזמה דלאו לקטלא אתו. והאידנא הוא מפי כתבם:

שם ד"ה להצלה. אלמא כי ליכא זמן וכו'. ול"נ דודאי אי עביד איהו הכי לא קטלינן לה. דאפשר דחייש דילמא זנתה. אבל אי עבדה איהי מוכחא מילתא וקטלינן לה:

דף לב.

רש"י ד"ה הותרה. כשימות השני. נראה דעתו ז"ל דבחייו אסורה לכל האחין וכן בדין כיון שעשו מאמר ככניסה לא מהני גיטא כלל כמו בביאה וצרתה אשת הראשון אסורה לעולם כמו בביאה, אלא אם מת מהני גיטא לאפוקי מאשת ב' מתים דהא ליכא חששא דצרה אשת השני שיאמרו ב' יבמות וכו' דהכל יודעין דלאו מזיקתו של מאמר השני היא מתיבמת דהא גרשה. ול"ל משום גט דלאחר ביאה. דהכל יודעין דגט זה אינו גמור כ"כ דהא פירש למאמרו. אבל צרתה או היא בחייו או כשיש לו בנים אסורה משום המאמר דבכנוסה שוויוה רבנן. והוא עצמו מותר להחזירה. אלא ל"ש לשון הותרה דמותרת היא ועומדת. ומתישבא קושית התוס' ד"ה גט:

תוס' ד"ה דאדחייא. אע"ג וכו'. ול"נ בפשיטות דכיון דפשיטא לגמרא דיש סברא להחמיר יותר בדאדחייא מבלא אדחייא. ע"כ צריך לומר דאין חילוק בין אתחזיא בהך נפילה ללא אחזיא. דאי לא"ה ה"ל לאשמועינן גם באחזייא היכא דלא אדחייא כדר"י לעיל:

דף לב:

גמ' זר ששמש בשבת. נקיט תלתא גווני. כרת אמיתה ומיתה אלאו אף דלא חמיר כ"כ מיתה מלאו כמו כרת ממיתה. כדאמרינן בשבת כ"ה. והדר נקיט לאו אלאו. ובר"ח הוי לזא"ז ובבר קפרא הוי זו ואצ"ל זו. ואף ללישנא דלר"י פליגי. מ"מ אינהו סברי לחלק יצאת:

תוס' ד"ה איסור כולל הוא. דלההוא לישנא וכו'. אבל ללישנא דבב"א ואליבא דר"ש אף דודאי מחייב ר' יוסי בא"כ כמ"ש התוס' שם. מ"מ י"ל דאינו אלא לקוברו בין רשעים גמורים:

באו"ד חייב משום כלתו. אבל י"ל דהתם משום דכל איסורי קורבה נכללו בלאו אחד דכל שאר בשר לא תקרבו, וע"כ צ"ל כן. דאי לא"ה הוו כל נשואין איסור מוסיף משום אשת איש. ולא צ"ל התם דאית ברא לסבא עיי"ש:

דף לג.

תוס' ד"ה במאי קמיפלגי. ה"מ לאקשויי וכו'. ולו"ד נ"ל דודאי בכ"מ שנשבעו חכמים לא פריך רק הכא אב"ק. משום שכנגדו מפיק מחזקיה וא"כ ל"ש אר"ח כלל. דהא ר"י שמעינן ליה דמיקל בחמותו וא"כ ר"ח וב"ק שוין הם. ועוד דהא בעי לאפוקה מסברת הותרה. דאי לאו דמשתבעו תרווייהו ה"א דבהותרה לחוד פליגי. כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובה ל"ש חזקה כלל:

שם ד"ה ב"ק. משום דהותרה. לאו דוקא הותרה אלא קולא בעלמא. ולהכי אמר לקמן ל"ד ר' מאיר היא. אע"ג דמת"ק שמעינן א"כ. מ"מ לא ידעינן בת אחת היכא דיש קולא:

דף לג:

רש"י ד"ה בשחיטת פרו של כה"ג. ביוה"כ. והא דנקט שבת לרבותא דר"ש. ול"ח לרבותא דר"י דהא תני בע"מ ששמש דקיל טפי:

תוס' ד"ה איסור כולל. ולהכי פשיטא ליה וכו'. דל"ל דפריך ממ"נ. דודאי אי נימא דאיירי בב"א דוקא ל"ק כלל. דשייר מליקה דל"צ לה. דכבר השמיענו רבותא דר"י דאף לאו אמיתה חייל אף היכי שהותר הלאו. ולר"ש אפילו מיתה אלאו לא חיילא היכי שהותרה המיתה אבל כדפשיטא ליה בא"כ לר"י דחייב ע"כ בע"מ ששמש איירי בכולל. וה"ה זר ששמש מצינן לאוקמי בכולל. והל"ל זר במליקה להשמיענו דאף בב"א פליגי ולהכי ל"פ אר' יוחנן מברייתא דר"י מצי סבר דאף ר"י פטר בכולל וברייתא בב"א איירי. ודאתני רבי לר"ח אליבא דר"י ולב"ק אליבא דר"ש:

באו"ד ופליג ר"י. ר"ל למאי דלא ידע סברא דלקוברו:

שם ד"ה לקוברו. דר"י א"ל א"כ. ר"ל דר"ח ודאי סבר דא"כ ואב"א שוין לר"י מדאתני רבי לב"ק א"כ לר"י לחובה וטעי ועירב מליקה אלמא דשוין הן. ואי נימא דב"א חייב ב' ממש ה"ה בא"כ. ולא אשכחן לב"ק דליפלוג עלים בהא. ויותר נראה כגרסת רש"ל דודאי גם ב"ק אית ליה דר' יוסי מחייב בא"מ לגמרי שתים. דאלא"ה מנ"ל לרבי לשוויי פלוגתא חדתא בחייב ב' ממש בין ר"י לר"ש. וא"כ ע"כ גם בא"כ כן. דהא בחדא ברייתא תנינא לתרווייהו. ואי נימא דמ"מ אין שוין. הדרא קושיא לדוכתא דליתני זר במליקה אע"ג דלא שוה לקמייתא:

דף לד:

תוס' ד"ה ולא כמעשה. ואור"י דהתם מיירי וכו'. ב' התירוצים דחוקים מאוד. ולו"ד נ"ל דגבי ישראל כיון דגלי קרא דשלא כדרכה הוי ביאה ונקנית אשה לבעלה לא הוי השחסת זרע. אבל קודם מ"ק היו כב"נ דיא חשיבא להו ביאה שלא כדרכה דכתיב ודבק וכו' [וקאי אכולהו א"ה דקרא. ולא כהכ"מ ה' מלכים פ"ט ה"ז] הוי שלכ"ד בכלל השחתת זרע. ול"ש לאקשויי איכא מידי וכו' כיון שהאיסור השחתת זרע ישנו בישראל וכה"ג אשכחן טובא. ובמ"ר וישב משמע דתרתי עבדי. דאמר בער חורש בגנות ומערה לאשפה. וגאון דש מבפנים וזורה בחוץ. וע' רש"י דה"א ב' ג' דמפרש חורש בגנות אשלא כדרכה והיינו כשער גינה שאינו לכניסה ויציאה תמיד כחצר. וע' באבן עזרא פ' וישב. וע' במדרש חזית ע"פ גן נעול. דגן וגל הם ב' משכבות:

דף לה.

תוד"ה גיורת לא הוה משני מידי. ר"ל דהא איהו ל"ס בבת ישראל כר' יוסי:

דף לה:

תוד"ה ונמצאת. דנהי דלאו חליצה וכו'. לתירוץ זה משמע דס"ל דגם בדיעבד לא הוי חליצה. וכ"פ בשו"ע קס"ד ס"א בהג"ה. וצ"ע דבהדיא אמר ר"י לר"ל אה"נ ואיידי וכו' ומתני' בתוך ג' איירי. ול"ל דר"י לטעמיה דס"ל הכא דהוי חליצה דהא בתוך ג' מודי לר"ל כמ"ש לקמן בד"ה בשלמא. וצ"ל דס"ל דלר"ל כיון דאין חליצה במעוברת ה"ה תוך ג' דכל דתיקון רבנן וכו'. משא"כ לר"י דאף דמודו בתוך ג' היינו לכתחלה:

שם ד"ה רצה. דהתם ליכא למטעי. לא אדע אמאי הא סברא הוא דביאה פסולה לא פטרה וצריך הראשון לבעול אח"כ. ואפשר דאה"נ ולא תני בהדיא יחזור ויבעול משום השני. ולא רצה וכו' משום הראשון:

דף לו.

תוד"ה בשלמא. אין גרסא זו נכונה. ולעד"נ לקיים גירסא הישנה דלא ידעו סברא דאין הולד פוטר וכו' ורבא הוא דחדית לה. ובתר הכי מצאו ברייתא כוותיה. וראיה דהא אביי פליג בהא. וקושית התוס' י"ל דידע להא דאביי בר אבא היכא דאפשר בקל לברורי דודאי צריך להמתין ולא להצריך כרוז. דלמא איכא דלא שמע כדלקמן. ודחויא דדחינן התם לאו דחויא אלימא הוא. וראיה דבירושלמי איכא אמוראי דסברי הכי. אלא בכה"ג דצריך להמתין טובא ניחא לה בזילותא יותר. ומשני אב"א ורחב"א דאף בכה"ג אסור דשרי חליצה לכהן. ול"ל תחלוץ ותאסר דיש לחוש שלא תעמוד באיסורה כמ"ש הרשב"א בחי'. ואיך שנגרוס בתחלת סוגין. בסוף גרסינן ותנשא בתוך ט' וכו'. ותתישב תמיהתם ד"ה ותנשא. דלאחר ט' ס"ד דאה"נ תנשא. וה"ק מתני' עד שתדע וכו' ולאחר ט' הא ידעה דאינה מעוברת וכדאמר זעירא התם. אח"ז מצאתי בירוש' ר"פ האשה דר"א גופיה אמר בשם ר"י גופיה דאסורה לינשא עד סוף ט' משום ישיבה ולא ישיבה ספק. וכעין דאמר בירוש' הכא צריכה לידע במה נתרת. ולא לידע ממש אלא לבוא לכלל ידיעה. ולפ"ז צ"ל כאן כגי' רש"י ותוס'. והיינו דקאמר בשלמא וכו' היינו ספק. ר"ל ישיבת ספק:

דף לו:

תד"ה ולא קתני. אפילו לר"מ וכו'. דכיון דלא עבדה מעשה שמתירה לביאה ל"ש לקנוס:

דף לז.

תד"ה או כל. אבל בפ' אלו טרפות וכו'. נ' דל"ד כ"כ מציאות להעדר:

שם ד"ה רוב היולדות לט' וא"ת מה מועיל וכו'. א"א לפרש כל דבור זה. אלא דפשיטא להו דהבחנה תלי בג"ח מעת התשמיש. ואע"ג דאמר לשליש לאו דוקא הוא. להכי הוה ניחא להו אי נימא דגל היולדות עוברן ניכר וכו'. אלא כיון דאמרינן רוב ק"ל דא"כ גם עתה יבוא לידי ספק וז"ש ואין לומר כיון וכו' ר"ל דכיון שלא הוכר עוברה אמרינן דאינה מעוברת. וגם מהאחרון לא תלד לשבעה ולא יולד ספק. אכל תוך ג' חיישינן דלמא מעוברת היא ויוכר עוברה סוף ג' ולא נדגיש בדבר ויבוא לידי ספק. לכן כתבו דאין לומר כן. דודאי אם לא נדע בבירור שלא הוכר עוברה נסמוך ארובא דלט' ילדן וע"כ דחיישינן דילמא לא יוכר סוף שלש והיא תלד לסוף ט' למיתת הראשון ותבוא לידי ספק. אף דמיעוטא הוא וא"כ צריך עוד ג' ימים. ובהכי ניחא דיבמה מתיבמת בסוף ג' בצמצום דבהכי סמכינן ארובא. כיון דא"א לבוא לידי ספק:

דף לז:

רש"י הדר דינא וכו'. כולהו נכסי בשוה. א"י למה בשוה. הא במאי דמודי לוה בעו למשקל טפי וכדפירש לעיל. ואדרבה השתא מודו ליה גם במנתא דידיה בנכסי אבוהון. והוו כל נכסים דמת ודיבם כנכסי סבא דקמן וכ"ש הוא. דהתם הורע כחו בקלון מיתנא דלא שקיל בחיי יבם. ואי נימא דמלישנא דגמ' דקאמר אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו. משמע דפלגי בשוה וכן משמע בירוש'. א"כ ראיה ברורה מזה לדברי הרמב"ם דגם בנכסי המת פלגי לחצאין. וטעם הדבר. דהא דמודו ליה לאו מטענתיה מודו ליה רק מחלופיה. הלכך לא קמצטרפי. ולא דמי לנכסי מבא. דהתם הכל אחד. דמכח אבי אביו ירית כמ"ש הפוסקים דל"ש הא דאין הבן יורש אמו בקבר. לענין זרעו מה"ע] ובהא קא מודו ליה. וע' בב"ב קנ"ט:

דף לט.

רש"י ד"ה לפלגו בחייה. הואיל וטעמא וכו'. אבל בנכסי צ"ב דספיקא הוא ודאי לא אכיל פירות. דאין ספק מוציא מידי ודאי. כדלעיל. וכן דעת הרמב"ם. ובחנם תמהו עליו:

שם ד"ה ביאת קטן. מדקפריך וכו'. אין ראיתו מדלא אקשי אשנויא דשהויי מצוה דלייבם לאלתר. דא"כ הל"ל לשון המקשה דקאמר נינטר וכו'. ועוד לאו ראיה הוא כמ"ש הרשב"א דאפשר בפחות מבן ט'. אלא מדקאמר שהויי לא משהינן והאי נמי שהוי הוא דעד שיגדיל אין הקנין גמור. ול"ב לאתויי מהא דמייתי מהא דמהלכין. כמ"ש הרשב"א. דאפשר דבקטן ממש מ"מ נמי פליגי:

תד"ה ובחרש. וה"ה דה"מ למנקט וכו'. ול"נ משום דאי בעי לחלוץ שומעין לו ואם המוכה שחין גדול כופין אותו:

שם ד"ה גבי אחין. אפי' לא רצו. ונ"ל משום דהמ"ל דמשום הכי כופין משום דעדיפא חליצת גדול תרי דרגי מדקטן. ול"ד לחליצת גדול לגבי ביאת קטן דאין כופין. דלא נחית רק חד דרגא. וגלי קרא דאין כופין בחד דרגא כמו ביבום לגבי חליצה. להכי אמר דודאי לא רצו דומיא דלא רצה. דלא רצו כלל ואי בעי חלצו להכי פריך כי ל"ב מאי הוה ליכפינהו:

דף לט:

גמ' נינטר דלמא אתי וחליץ, דבלא"ה ל"ק דלמא אתי ומייבם. דאפשר דהודיע שאינו רוצה לייבם. להכי פריך מקטן והדר פריך מגדול דודאי הוה דומיא דקטן דלא ידעינן ביה כלל:

תר"ה אמר רב. אותם שהיו מתכוונים וכו'. צ"ע דא"כ מאי צריך ראיה מדיוקא דקרא דאלא מאן מייבם:

שם ד"ה ולשום אשות. לשם מצות יבום. ל"ד קאמר דל"ש יבום מעיקרא אלא מצוה בעלמא. אך לעד"נ דכיון דל"ש מעיקרא יבום נקיט תרי גווני דאסירי השתא. וראיה דאי הוה אישות התירא ס"ל לאקדומי כדעביד לקמן בכולהו גווני:

דף מ.

גמ' אי מצה היא. כגון דנאפה אח"כ:

שם ואי לאו מצה היא. שלא נאפה. דאף שאינו חמץ אינו מצה:

דף מ:

גמ' והיא אסורה באביו. נ' דאיירי בקטנה שיכולה למאן. ולמ"ד דאינה ממאנת לזיקתו וכן אי מאנה ביבם אסורה בקרוביו. ה"ה דאפילו לא חלצה אלא תיכף כשנזקקה נאסרה בכל הקרובים. וז"ש בגמ' מאי לאו משום חולץ ומשני לא משום מיתנא. ר"ל כיון שנזקקה או נחלצה משויא לקדושי קמאי קדושין ואסורה משום המת:

תד"ה שמע מינה. דלא תנא בן אחותו וכו'. לו"ד נראה דבאמת לא גזרו בחליצה עליהן. דדוקא אבי אביו ואבי אמו דבאשה גמורה משום אביו גזרו. וכן ב"ב וב"ב דבאשה משום בנו גזרו. גזרו עליהם גם בחליצה משום אביו ובנו. אבל הני דבאשה נאסרו משום אחות אביו ואחות אמו ולא גזרו על ערוה של תורה דידהו בחלוצה, דל"ש כלל. להכי גם השניות מותרות. ואף דאמר לעיל דבי דודי קרי להו היינו לס"ד. אבל למסקנא ל"א לה צלל. ואפי' אי קרי להו בי דודי כיון דלאו משו"ה נאסרו. לא גזרו בחלוצה ואפילו נימא דמ"מ אסורה. א"ל דלא איירי באותן שלא משום ד"ת תאסרנה. וע' בלשון התוספתא. ולמאי דש"ד משום מיתנא ע"כ צ"ל כן. או דבאמת ס"ט לדיוקי אלא מגופה דברייתא מוכיח לה. וכן לעיל ה"מ לאוכוחי מהאי ברייתא דגזרו אף באשת אחי האם מן האם ביון דמשום שבנקבה ערוה וכו' אלא דמר"י בר שילא מגופא קדייק. וגם ה"מ לדחות כדדחי התם וכללא הוא וכו'. אבל ב"ב אחיו ה"ל למתני דמשום אחיו אסורה. לכ"נ ראיה ברורה מזה דהלכה כאמימר ובעיית הגמ' אינה אלא או כאמימר וגזרו שניות בחלוצה. או דלא כאמימר ולא גזרו. אלא בהני דאסירי משום מיתנא דל"ש למפרך ליתני ב"ב אחיו דהיינו בן בנו:

דף מא.

משנה. אחד גרושות וכו'. ע' עירובין מ"ז ורש"י שם ד"ה אחת. ועמ"ש לעיל ספ"ב ותבין למה הקדים גרושות לאלמנות:

דף מא:

תד"ה אלימא. ובספק גרושין וכו'. נ' דלשון ספקות משמע דע"י שנים נעשה הספק להכי ניחא טפי באחיות. ועי' רא"ש ספ"ק:

דף מב.

רש"י ד"ה ויפטור יבמתו. כותית זונה היא. נ' דרש"י ס"ל דרבא ס"ד כדפריך מגר דלא אמרינן אפקריה לזרעיה דעכו"ם כדלקמן. אלא משום ששטופים בזמה וא"י מאן אבוה. להכי פריך מאי הבחנה שייך דל"ל שמא זינתה עם אחר דהא סמוך לגירות דעתה להתגייר ומנטרה נפשה מאחרים. אף דמבעל לא מציא מנטרא נפשה. ולא מסתבר ליה דאתיא כר"י דס"פ ד"א. להכי אמר משום שמא ייבם אשת אחיו מאמו. ובהא ל"ש מנטרה דהא לא ידעה דבעלה בעי לאיגיורי וסברה דמינסב לאחריני. וע"כ צריכה להמתין ג"ח. דהא בעלה לא שביק לה לשמש במוך ולהכי גם מאחריני לא מנטרה. ופלוגתא דר"י ור"י בגיורת היינו בפנויה דמציא מנטר נפשה. כדאמר רבה לעיל סתם אשה מזנה וכו'. ור"י טעמיה דל"ג זנות אטו נשואין. ורבא גופים הדר ביה לקמן בפ' נושאין עיי"ש:

שם ד"ה אשתהי. מעיקרא חודש א' וכו'. ול"ל משום אותה שלא שהתה תחת בעלה כ"כ. דמ"מ צריך לגזור בה כמו בארוסה. ואפילו ר"י מודי בכה"ג דגזרינן:

שם ד"ה ותמתין משהו שבוע או שבועיים. כ' דנקט שבוע משום אלמנה מפני האיבול. וקאמר או שבועיים ר"ל דלהכי לא פירש שבוע בהדיא כמו לעיל ב' חדשים. ואי משום גרושה הל"ל ג' ימים כמ"ש התוס' אלא משום דה"ה יותר:

תד"ה ותמתין. של קליטת הזרע. דשמא יוכר לסוף ג"ח מצומצמין ממיתתו ויסתפק לנו שמא משני ונקלט ביום תשמישו ועמ"ש לעיל ל"ז על תוס' ד"ה רוב:

דף מב:

ד"ה ר"י בעירובין פירש וכו'. נ' דהוכרח שם לפרש כן לפי הס"ד דמשום דליתא להני כללי בעי למפסק כר"י. ואי נימא דר"י ור"י כהדדי סברי פשיטא דאין דבריו של א' במקום ב'. אבל אי פליג ר"י אר' יהודה בארוסות וגזר אירוסין דקמא אטו נשואין. צריך למפסק כוותיה בתרווייהו. דגזרינן באירוסין דקמא ולא דבתרא. ולא הוה מכריע כיון דר"מ ור"י לא גלו דעתם שיש לחלק בין אירוסין דקמא לדבתרא. וע' ספ"ק דפסחים. וקושיתם לא אבין, דודאי כיון דמוכת מברייתא דת"ק דמתני' הוא ר"מ. דבר מינים לא אשכחן מאן דאסר אלא ר' יוסי ואיהו שרי בהדיא ליארס. ול"ל דתו רבים הוו דארוסה אסורה ס"ל. דהא בברייתא תני ר"מ לחוד. א"כ ת"ק יחידאה היא. ולהכי הדר ביה מהא דכרמא. דאפשר דת"ק הוא רבנן דכרמא ולא מצינן למדחייא. ובאמת לא ידע מברייתא דגיורת ושפחה לס"ד שם. ולגרסתנו בתוספתא ניחא בלא"ה:

באו"ד אינה ראויה. ול"נ דודאי א"א לומר דר"י סבר כר"מ בארוסות ומ"מ לא גזר בזנות. דא"כ היכי פליג שמואל אר"י שהוא תנא:

באו"ד משמע אפילו ארוסות. ול"נ דודאי התם כיון דקאי אאלמנות ואגרושות שייך למתני וכולן:

באו"ד אפילו נשואה שרי. ר"ל וה"ל לר"י למשתק לר"מ. דלר"מ צריכות ככל הנשים קאמר. ולדידיה נמי צריכות ככל הנשים:

דף מג.

תד"ה מה במקום. וא"ת מה לקודם וכו'. ול"נ דאין זה דחוי. דודאי בט"ב אסור לשמוח ומצוה להצטער. משא"כ באבילות. ותספורת וכבוס אין מביאין את האדם לידי הסח הדעת מאבילות אלא מחזי כמסיח דעת. ובאבל עיקר האיסור שלא יראה לבריות כאינו מצטער. ובאירוסין ומ"מ לא מחזי כלל כאינו מצטער:

דף מד.

רש"י ד"ה כל שאינה עולה. שאינה זקוקה וכו'. דל"ל שאסורה להתיבם דהא ליכא בה אלא עשה ובכה"ג בעלמא בעיא חליצה:

תד"ה כי איכא. תימא וכו'. ונ' דאצטריך דלא נימא דוקא יבום א"א היכי דיש ב' בתים אבל חליצה איכא. וכל אחת מקרי עולה ליבום דאי חליץ לחברתה שרי ליבומי לה:

דף מה.

גמ' וכי אתי לקמיה דרבא. אפשר דרב מרי בר רחל הוה. להכי ל"א זיל אטמר דמפורסם היה:

דף מו:

תד"ה א"ל ר"ע. ילפינן לה ממיתה. ל"נ דהתם ל"ל דלהכי אין משלשין במיתה משום דלא אפשר. דאטו משו"ה מחייבינן ליה טפי מדבעי. אדרבה ה"ל לפטורי אלא ע"כ דכ"א מחייב כוליה:

שם ד"ה בשטבל ולא מל דלא דבר בו ר"א. והתם גופיה צ"ל כן בדר"א אדר"י עיי"ש:

מה ע"א גמ' וראיה לדברי ר"א וכו'. בספרי משמע דמעיקרא אייתי לה לרע"ק והדר דחי דעשיה העברה היא. ומייתי התם ד"א וטופרוהי כנשרין וכו'. ואינו מובן לכאורה דהכא משמע דלכו"ע גדולין הוו ניוול ומאי מייתי. ונ"ל דאם נפרש דצפרניה מקרי היוצאין מן הבשר ונחתכין אין ראיה לר"א. אדרבה הוי ראיה לרע"ק. דהתם לא כתיב עשיה בשער הנחתך אלא ברגלים. אלא ר' אלעזר מצי לפרש דצפרנים הם הדבוקים לבשר. להכי מייתי התם ד"א וטופרוהי כנשרין. לראיה דצפורן מקרי היוצא. ונ"ל דר"א מפרש שפמו שער השפתים. משא"כ לרע"ק דל"ל קרא אאיסור גלות מצורע במ"ק מ"ו [ורק מדרבנן אסור ככבוס] ול"ש לפרושי על שפם דמצורע בשערו כיון דמצי לגלותי והוי שפם שפה העליונה ממש שבלעדה א"א לבטא אות המ"ם] ואין ראיה משפמו כמו מרגליו. והיינו דהוסיף בגמרא "ולא עשה שפמו" ובספרי ליתא. וגמרא מייתי ראיה לר"א ולשטתו [ועוד י"ל דרע"ק לטעמיה דדריש את. ואף אם נפרש צפרנים. הדבקים בבשר. את מרבה הטפל היינו היוצא. אף גם ר"א דריש את בנדה ל"ה עיי"ש]:

ע"ב גמ' מפני ששהו עצמן. דעכו"ם מיענשי על שלא קבלו את התורה כדאמר ברפ"ב דביצה. ואפשר דאהא מייתי קרא דקבלה שכר שלם על הגירות דהוה מצווה ועושה וי"ל כן לשון הפסוק:

ישלם ה' פעלך. היינו הג"ח שעשתה בגיותא שהזכיר מקודם. אך שכר זה אינו בשלימות דהויא אינם מצווה. ותהא משכרתך שלמה וכו' אשר באת וכו'. ר"ל בעד בואך לחסות תהיה משכרתך שלמה. ולהכי אמר לשון שכירות שמחוייבת בזה. והיינו דאמר במ"ר אר"ח אשר באת וכו'. ר"ל דקאי אלעיל, דבעד בואך תהי משכרתך שלמה ואיננו תואר לאלהי ישראל, וכן מורין פסקי הטעמים:

שם מאי קראה. פשטא דגמרא נראה דאלישלא דאמר תחת כנפי השכינה מייתי קרא דרות לחסות וכו':

דף מט:

גמ' וכתוב בה משנת וכו'. נ' דבעת שנכתבה מגלה זו ל"א עוד ראב"י דינו דלעיל ל"ז דהוה ממזר מאשת אח. להכי ציין רש"י שם לגיטין ס"ז. וראב"י האריך ימים הרבה אחר ב"ע:

תוס' ד"ה אי כרב. משמע דאיכא לאו. עמ"ש לקמן צ"ז סע"א:

שם ד"ה לשויה מזיד פר"ח וכו'. נ"ל דקשה לר"ח אטו בלא"ה לא נענש בהריגתו כמזיד הא כתיב בקרא וגם דם וכו' וכי עדים והסראה הוו בישעיה. אלא ירא דילמא יעשהו מזיד וכופר בנבועת מרע"ה:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה