אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

תענית

מגילה

דף ב.

תוס' ד"ה ולתני. אמאי לא קא מקשה וכו'. ונראה דהתם מ"ל פירושו גבורות וגשמים:

דף ה.

גמ' עומר הקרב מתבואה של ו' חדשים. עי' במנחות פ"ה א' ותוספות שם צריך עיון גדול:

דף ט:

גמ' לא עסקי באורייתא. דמיני מתיקה מרגילין הלשון לתורה כדאיתא בירושלמי ספ"ד [ולהכי שינה ואמר צנא דדובשא ולא דתמרי. ש"ך]:

דף כט:

רש"י ד"ה קיר כמו קירי. ר"ל שהוא לשון אדון וקאי על הקב"ה שהוא כביכול צועק. ולא כמו שהוגה בגליון:

ע"ב גמ' אלו דקלים וכלי פשתן. אחרית היינו דקלים שמתקיימין הרבה עי' כתובות ע"ט. ותקום כמו תקות חוט:

שם כיצד ח"ל בא' בשבת וכו'. מדלא הזכיר ח"ל בשבת ראיה ברורה דסבר דאין איסור כלל כיון שנדחה הוי חל בא' בשבת. וכ"מ מקושית הגמרא לעיל אילימא ללבוש. וע' בירוש' שם לייט עלה אביי. מסתברא דל"פ אברייתא רק על שהביא עצמו לידי כך. ועי' בתוס' לקמן ל' א':

שם וכן ערב ת"ב דס"ד שחמיר מפני שמפסיק לת"ב גמור ולא שנדחה:

שם אלא אותם שבת בלבד ותניא אידך וכו'. נראה דמקמייתא לחודה לאו ראיה דאפשר דמשום שאין לפניו כלל. לפיכך החמירו באחריו. ובתנינא לחוד ה"א דקאי אדר"מ דאמר מר"ח עד התענית. ואמר איהו אותה שבת והכל עד התענית. אבל מברייתא קמייתא חזינן דפליג אר"מ בלאחריו. ואמאן סמיך דאמר הכא כל השבת. ע"כ דאסר לאחריו כשמואל:

דף ל.

גמרא ותרווייהו לקולא. ולא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי. דרב סבר הכי וברייתא דלעיל:

שם יאכל מין אחד. נראה מדנקט לשון מין אחד. ע"כ דר"ל שאפילו ב' ממין אחד מקרי שנוי ושרי. אלמא דלת"ק גם זה אסור:

שם לסעוד בעשרה ב"א וכו'. נ"ל דקאי אבשר שאין שייך בו שנוי אחר. והכל להקל ע"ד ת"ק. וחכמים דלקמן סברי דאפי' בבשר שייך מיעוט:

שם אחר סעודתו רשות בידו. נ"ל דה"ק רשות בידו לאכול כמה תבשילין שרגיל ע"י שנוי מיעוט הצנון אבל אין לומר דקאי אצנון. דמי קאסר. ואפילו אינו רגיל נמי:

שם שאינו משום ח"ב וכו' ואסור לרחוץ. צ"ל ומותר לרחוץ:

שם כל שעה שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ. נראה דרחיצה זו היא רחיצת חמין או כל גופו האסורה באבל דאבילות מתחלת מסעודה המפסקת וכר"י דמתניתין וכרבנן דברייתא דלקמן דלא הקילו רק בעו"מ. ואנן קיי"ל כתנא דידן דלא חשיב רחיצה דסבר אבילות מתחלת מעצומו של יום. כענוי דאכילה. וע"כ דלא הודו כל עיקר כדאמר רבא לקמן [ומ"מ אין זכר לכפייה וכל מ"ע שבאבל בת"ב כלל] וזו דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך ברייתא. אך ברי"ף משמע דבת"ב גופיה חייב בכפה"מ. עיי"ש. דסבר דלתנא דידן כל ההיתר הוא משום דבסעודה המפסקת אינו נוהג אבילות כמ"ש בירושלמי והרי"ף ס"ל דאין דין אבילות בשעה שמתו מוטל כמ"ש כאן בפירוש. אבל להפו' דס"ל דנוהג אבלות ובסעודה המפסקת משמע ממשנתנו דשרי לשבת ע"ג ספסל. ע"כ צ"ל דהירושלמי לשטתיה דסבר דאין איסור גם באבל רק משום כפה"מ דיליף מוישבו אתו דאיוב ובגמ' דילן ילפינן מינה לאיסורא. וע"כ דאינו כמתו מוטל, ולהרי"ף הא דאינו יושב ע"ג מטה זקופה הוא כדי שיתעסק בצרכי המת בלבד כמה שאסרוהו לאכול כ"צ והכא שרי:

תוס' ד"ה ותרווייהו וכו' מותר לכבס במועד. דמהא דתנא אין בהם משום גהוץ אין ראיה למקומותינו שהכבוס יפה כבא"י ואפשר לאסור אף בפשתן:

באו"ד מחצות ואילך. דלא קאי לטותא דאביי אהא כמ"ש למעלה:

שם ד"ה ערב ת"ב ר"ל בב' קדירות. כונתם כ"ד שרגילין לאכול בב' קדרות שכל אחד יבשל בפ"ע אף שבשלו עתה בקדירה אחת כדמוכח מסוף דבריהם וכ"ד רש"י במשנה:

דף ל:

רש"י ד"ה שניתנו בו וכו' ובי"ח טחן וכו'. משמעותיה דקרא דהכל היה בו ביום רק העלאה היתה ממחרת. ועוד דלרבנן דר' יוסי דששה בסיון היה שבת סליק ליה י"ח דתמוז בשבת:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה