אור ברסלב
אהל משה (הורוביץ) חלק א פסחים › דף קכא.

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

פסחים · דף קכא.

דף קכ:

ברשב"ם ד"ה משום חשדי כו' וישחטם במזיד לשם חטאת כו'. כי היכי דלא ניתלו בוקי סריקי ברבינו נ"ל שאיזה טעות נפל בדבריו וצ"ל לשם פיגול ור"ל שבצינעא יאכלנו מעצמו:

מתני' בירך ברכת הפסח וכו'. לכשתמצו לומר וכו' ר' שמלאי וכו' עד סוף המסכת. ופרש"י ותוס'. ועי' בזבחים ר"פ ב"ש כל הסוגיא עד תרי תנאי ואליבא דר"י ותוס' שם. ושם (דף נ"א) תן יסוד וכו' ופלוגתא דר"י ור"ע שם. ומפרש לה בדף נ"ב. וע' תוס' שם ד"ה תן יסוד. ושם נ"ו ע"ב מאן תנא וכו' עד אמר אביי וכו'. בכל סוגיות אלה דחקו רבותינו המפרשים הראשונים הרבה. ועזבו בדחוקים עצומים וקושיות רבות וחזקות כמבואר למעיין בדבריהם ענינים אלה. ואני נפלאתי עוד מה ראו חז"ל על ככה לתלות ברכת הזבח והפסח בשפיכת וזריקת הדמים. טפי מסתבר שיוצאין בברכת הזבח על הפסח. דפסח מקרי זבח וזבח לא מקרי פסח. ובירוש' הקשו כעין זה. ותרצו דמשום עיקר וטפל נגעו בה. אבל לגמ' דידן קשה. ותו גם בירושלמי לא תירץ רק דפסח פטר של זבח. אך אכתי תקשי למה לא נפטור פסח בברכת זבח. דהא גם הוא זבח. והוי כברכת פה"א על פה"ע שפסקו כהפוס' דיצא. וא"ל דאה"נ אי בירך על הפסח לאכול זבח נפיק שפיר דמקרי זבח. אבל אם בירך על הזבח לא מפטר הפסח בהכי. כיון שלא על הפסח ברך. וכעין זה כתב רש"י ברכות מ"א לענין פה"ע ופה"א. חדא דגם שם אינו מוסכם הכי בשו"ע. ועיין בביאורי הגר"א שם שגם לדעת רש"י מהניא כונה לצאת. והכא סתם לא פטר אפילו כוון לפטור. ועוד הכא לר"י כיון שהזבח טפל גם ברכתו כברכת הפסח. וכמ"ש המג"א רי"ב סק"ב וד' הא"ז עיי"ש. שאפילו אוכל טפל תחלה מברך ברכת העיקר. וכשבירך ברכת הזבח הוא ממש כבודך על פה"ע פה"א. ועוד אי יהיבנא כולי דיחוקי ונימא דע"כ לא כתב הא"ז כן אלא כשברכתו העיקר היא שנ"ב שגם הטפל יכול להפטר בה דיעבד אף בלא העיקר. להכי מהני העיקר שדעתו לאכול אח"כ שיברך על הטפל לכתחלה שנ"ב. אבל בנ"ד שהזבח אינו נכלל ונפטר בברכת פסח בדליכא פסח. אין מברכין עליו ברכת פסח כשאוכלו תחלה. ונימא דמשו"ה הוו פסח וזבח כפה"ע ופה"א דלא מפטרי א' בברכת הב' כפשט ד' רש"י שהובאו לעיל. מ"מ תינח אי הוה תני במתני' בירך על הפסח וכו' על הזבח וכו'. אבל לשון "ברכת הפסח" "של זבח" משמע דאפילו בירך על הפסח ברכת הזבח לא פטר והדרא קושיין לדוכתיה, ובאמת לעד"נ מכאן יסוד מוסד לד' הא"ז הנ"ל. דכיון דתנן ברכת הפסח פטר הזבח ומפרש לה בירושלמי משום עיקר וטפל. אלמא אפילו אכל הזבח תחלה כמצותו שיאכל פסח על השובע ובירך עליו ברכת פסח נפטר מטעם שהוא טפל כד' הא"ז וקושייתנו במקומה עומדת. ותו ק"ל בזבחים (פ"א פ"ג) מוכחא סוגיא דשפיכת שיריים אף דלא מעכבא מ"מ חייב לתת כדינה. ואי לא כדינה אינו נותן כלל לרבנן דלא ס"ל רואין כאילו מים וכו' משום תערובות וכדמשני התם שיריים צריכין איצטבא עיי"ש [אבל לר"א לא קפיד רק שינתן מכל או"א מחבת המעכבת בו עכ"פ ולא איכפת לן אם מהשני הוא שלא כדין דרואין כאילו הוא מים. לד' התוס' שם סוף ד' פ' צ"ע ואכמ"ל]. ואין לדחוק דאיירי בנותן מתנות התחתונות בשפיכה. דבכה"ג לא ה"ל למסתם. ועוד עכ"פ תיתי דלא כר"ע דסבר אין זריקה בכלל שפיכה. והתם ר"א ובני מחלקותו רבותיו דר"ע אינון. ולישנא דאביי וגמ' שם ד"ה וכו' קאי אר"א ומחלקותו. תו ק"ל בפ' ב"ש שם דמסיק תרי תנאי ואליבא דר"י מי הכריחו לזה. הא בברייתא דאייתי מעיקרא לא נזכר ר"י כלל. והל"ל דההוא תנא סבר כר"י בחדא. ותו ק"ל דבסוכה מ"ו פליגי ר' יהודה ורבנן בהיו לפניו עצות וכו' ולא מסתבר דתהוי פלוגתא דר"י ור"ע דהכא אליבא דר"י לחוד. או דאיירי בעשה שלא כדין. ועובדא דר' שמלאי א"י לכאורה מאי שייטא לכאן. וד' הרשב"ם דחוקים כמובן. וגם עיקר שאלה ופשיטות דבי מדרשא קשה. למה לא יברכו שניהם. האב שעשה מצוה והכהן שנהנה. ותו ק"ל בכהן הטוב והמטיב צריך לברוכי לא שהחיינו. דלא גרע מת"כ משאר מתנות חשובות דמברך הטוה"מ. כפסק הפוסקים מירושלמי דפ' הרואה. ותו ק"ל מאי מספקא להו. איך נדחה ברכת האב שהיא על המצוה וחובה היא כדמסיק בס"פ בכל מערבין דכיון דמזמן לזמן קאתי חובה היא וכ"ש הכא דאיכא גם שעשה מפני ברכת כהן על ההנאה שאינה אלא רשות וכמ"ש הרמ"א באו"ח סי' רכ"ג. אמנם לדעתי רשות שאמרו בכל ברכות כאלו היינו שאם אינו מחשב זה א"א לברך. אבל אי חשובה בעיניו חייב לברך. ויש אתי כמה ראיות ע"ז. והכא בפדיון מחויב להחשיבן משום כבוד מת"כ. מ"מ לא דמי למצוה לגמרי. וכל כה"ג לא ה"ל לגברא רבא כר"ש לספוקי, וגם במסקנא והלכתא אבי הבן מברך שתים. קשה הלכה מכלל דפליגי כדפריך בכמה דוכתי. וכ"ש כאן שאין רמז מחלוקת, גם בעיקר סברת ר"מ בירושלמי הכא אליבא דר' ישמעאל יש להפליא. נהי דהזבח בא כדי שיאכל פסח על השובע, מ"מ איך שייך לקרותו טפל אחרי שעשאוהו שלמים. ואכילתו מצוה בפ"ע מה"ת. ואדרבא עדיף מפסח כדתנן בפ' כל התדיר. שלמים קודמין לבכור ומעשר בהקרבתו ובאכילתן. ובזבחים י"א אמרינן דריבוי מצות עדיף דאית בהו סמיכה ונסכים ותנופה וכו' וכל הני טעמי שייכי נמי לגבי פסח. וקצת ראיה בזבחים מ"ט. גבי והרי פסח וכו' דשלמים חמירי מפסח. וגם לא הקשה מחגיגת י"ד. אלמא דלאו טפל חשיב לה. והנה מצאתי בירוש' ברכות בעובדא דב"ק ותלמידיו בכרוב ופרגיות. דקרי נמי התם טפל מאי דלא איקרי הכי בגמ' דילן שם עיי"ש היטב. אך גם זה ל"ד לנ"ד. והנה הרמב"ם סוף ה' תרומות כתב שמברכין על אכילת קדשי הגבול עיי"ש, וכ"ש קדשי מקדש שחייבין בברכה ומאי טפלות שייך כאן. ובד' הרמב"ם אלו יש להפליא לכאורה למה הוצרך טעם משום שהיא מבודה. הא על כה"מ מברכין אע"פ שאינן עבודה. גם למה הוצרך ראיה מקבלה. מדמברכין על חלת חו"ל. הא כלל מסור בידינו ודאי דדבריהם בעי ברוכי. והובא ברמב"ם בכ"מ. ואי משום דחלת חו"ל קילא טפי. ה"ל להביא מברכת ההפרשה דשכיח טפי. דלא כל שעה מתרמי כהן טהור לקרויו ומיוחס עכ"פ בחזקה שלא ע"פ דיבורו. [ובימינו נ"ל שאין לתת כלל חלה לכהן. דכיון שנוהגין לעלות לתורה ולג"כ ע"פ דבריהם וחזקת זרעם מכחם בא. ולתרומה אפילו דדבריהם אין נאמן ע"פ עצמו כדמוכח בפ"ב דכתובות]. אמנם יש ליישב צורך ראיתו משום דבתרומה דרבנן אין כ"כ חובה באכילתה וראיה מדהתירו לבטלה ברוב ולאכול בימי טומאתו דודאי אינו מקיים בזה מצות אכילה. וה"נ אשכחן (יבמות צ' וקי"ז) דשבקינן לקטן זר לאכול תרומה דרבנן (ומיושב בזה קושיית תוס' דלוקמא בדאורייתא ומשום קטן אוכל נבלות וכו'. דבשל תורה חייב לאכלה ולשמרה מזרים) אך מאי דכתב הרמב"ם טעמא דעבודה קשה. גם תמוהין לכאורה ד' הרמב"ם בדין שפיכה וזריקה לפה"מ ובה' מעה"ק כמו שהאריכו נושאי כליו ולא העלו ארוכה וביותר תמוה שפ' בבכור שפיכה. ומפורש בפ' קרח אך בכור וכו' דמס' תזרוק. ולא ראיתי בשום מקום שיבאר חילוק שפיכה וזריקה בנחת או בכח. ואדרבה מצאתי בדבריו ספ"ב דחמו"מ בהוצאת הדשן שכ' מניחו בנחת ויליף מושמו דכתיב בתרומת הדשן. והראב"ד השיגו. ושניהם לא הזכירו קרא דפ' ויקרא שפך הדשן. אלמא דלא קפדי בהא כלל. ולכאורה הוה דלא כמאן מהני תנאי. גם לא מצאתי בדבריו זכר לחיוב שפיכת שריים בבכור ומעשר ופסח. דלכאורה הוא מפורש לפירוש המפרשים בזבחים נ"א. גם אין מקום לחלק בינם ובין אשם עולה ושלמים. דבכולהו לא כתיב בהדיא שיריים לבד מחטאת. ועוד כמה קושיות ודקדוקים. ולא חפצתי להאריך רק לבאר המאמרים בדעה חדשה. כפי שיורוני מן השמים ויכונו ד' הרמב"ם ויתיישבו הקושיות ויסורו הדחוקים בס"ד. והוא. דהש"ס דילן אינו מפרש מתני' בברכות אכילה דבהו ל"ש שיפטר א' לחבירו רק מטעם טפל ועיקר. ול"ש בנ"ד. שכולם עיקרים לד' בקיום מצותיו כמובא למעלה. ואע"פ שאכילת חגיגה ל"ד לשאר מצות התורה. דאקרקפתא דגברא מנח חיובא לאכול כזית מצה ופסח וכדומה. ובקדשים אין חיוב אכילה רק שלא יותר אפילו ע"י בנו ובתו הקטנים ובתרומה לפעמים אף ע"י בהמתו. ול"ד אף לשחיטה ונט"י. דעכ"פ חיוב עליו שלא יאכל בלא זה. וע"ז נתנה הברכה וגם ל"ד לביעור חמץ שהמצוה מה"ת היא השבתה בלב וחכמים הטילו חיוב בדיקה. אבל כגווני דאכילת קדשים ותרומה ל"מ ברכה כלל. מ"מ כיון שהתורה קראה לאכילתן עבודה כמ"ש פסחים ע"ב דמה"ט פוטרין בנודע שהוא בן גרושה דהוי כעבודה לפיכך מברכינן עלייהו ומברכין על כל הקרבנות לאכול זבח דכולם זבחים הם. אלא הנאכלין לכהנים מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו'. ואף הנאכלים לזר הוי עבודה כמו שהיה זר עובד בבמה. רק על הפסח מברך לאכול פסח. שיש בו חיוב משא"כ בכל קרבנות. דמצוה ע"כ או"א שיאכל כזית לפחות לבד החיוב שיאכלוהו כלו שישנו בפסח כבכל הקדשים [כדמוכח בפסחים פ"ה וזבחים צ"ז גבי שבירת עצם דמוכח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומשום מצוה מיוחדת שבו צריך לברך לאכול פסח כמו במצה ומרור ואם יברך לאכול זבח דינו כבירך על פה"ע פה"א. וכ"ד ר"ז בירושלמי כאן שהפסח בכלל זבח כמ"ש בירושל' ברכות פ"ו פה"ע בכלל פה"א. ואם יברך על הזבח לאכול פסח לא יצא. והירוש' דאסיק כר' מנא דפסח פטר זבח מטעם טפל אזיל לשיטתו תרומות פ"ח דלמ"ד משום ברך ה' חילו הוא דוקא בקדשי מקדש והיינו עבודה דוקא ולא אכילת תרומה כמ"ש ר"ג לר"י שם כל דבריך אינן אלא דברי תימא. וכ"ש דלא ילפינן להנאכלים לזרים. וא"כ א"צ לברך על חגיגה וכמ"ש למעלה. רק כל חיוב ברכת החגיגה. דכדי שיאכל פסח על השובע הוא נאכל לחייב באכילתה. לפיכך מברכין עליה אע"פ שאינה חוב גמור. ככמה מצות שקרואים רשות לגבי חמירא. ומ"מ מברכין כמו קדושין ונט"י. וצדקו דברי ר' מנא בירושלמי דהוה טפל לגבי אכילת פסח העיקר. ובמאי דסבר דלאכול הזבח לא פטר לפסח סבר כמ"ד דגם על פה"ע פה"א לא יצא. רק למ"ד עיקר אילן ארעא כדלקמן. ובבלאי בשיטה אחרת אזלי. ומפרשי דברכת זבח ופסח דמתני' לאו ברכת אכילה. אלא ברכת עבודה. דהשוחט ומקבל ומוליך ברכתן שוה בפסח וזבח על השחיטה. על הקבלה. על ההולכה. רק הזורק מברך על הדמים הנשפכין. לשפוך הדם במזבח. ועל הנזרקין במתן סביב. לזרוק הדם סביב המזבח [ע' רש"י עירובין נ'. ובמל"מ ריש מעה"ק]. והחילוק בין שפיכה לזריקה אינה בנחת וכח. אלא הזורק מכוין לזויות שיותן לב' רוחות והשפיכה בלא כונה. אפילו באותן שכתוב זריקה והבינום בשפיכה. כיון שא"צ אלא מתנה אחת. כדילפינן זבחים נ"ז. נאמר סביב בעולה סביב בחטאת הו"ל ב' כתובים וכו' ר"ל גלי קרא דרק אלה שנאמר בהן סביב צריכין מתנות יתירות. כ"א כדינו. וכן ילפינן כולהו מחטאת לשפיכת שיריים. אבל הני דל"כ סביב א"צ אלא מתנה א'. וליכא בהו שפיכת שיריים רק מתנה א' היא גמר עבודתן והא ודאי שפיכה אינה בכלל זריקה. שאם יברך על הנשפכין לזרוק סביב לא יצא. דכיון שאין בהן הוי כבירך פה"ע על פה"א. ואם בירך לשפוך על אותן שבזריקה. תלי בהא דר"פ ב"ש שנתן במתנה א' כיפר אי בעי מ"מ שתהיה המתנה כדין היינו בזריקה לב' רוחות. או בשפיכה בעלמא יצא. אם הדין כן הרי זריקה בכלל שפיכה. ואם בירך על הנזרקין לשפוך הוי כבירך פה"א על פה"ע. כיון שנפטר בשפיכה ובהא פליגי ר"י ור"ע. דצריך קרא להכשיר בשפיכה. דל"ש למילף מחטאת דהתם המתנה האחת כדינה. וסבר ר"י כתנא דתנא אליביה בר"פ ב"ש דיצא בשפיכה מקרא דודם זבחיך ישפך. ואידך תנא אליבא דר"י שם דל"ל קרא להכי. אינו מוכרח לסבור כר"ע דמשנתנו. דאפשר דסבר כר"י זבחים נ"ג ב' דכולן בפיסוק. וא"כ כיון דגלי קרא דסגי בא'. בשפיכה סגי. שהיא מתנה אחת כדינה כמו בחטאת. ומ"מ ודאי פליג על ר"י דמתניתין דלפי"ז אין חילוק בין ברכת פסח לזבח. להכי אמר תרי תנאי ואליבא דר"י. ותנא דברייתא קמייתא בזבחים שם סבר כריוה"ג ור"ע שם. ומ"מ פסק הרמב"ם כר' ישמעאל. דבזבחים ע"ה ב' פליגי ר' ורבנן בהא. עי"ש פרש"י. וקיי"ל כרבנן דל"ב שיעורא לנתינה. וסוף דף נ"ו דמוקי כריה"ג למתניתין. היינו משום דלאינך תנאי דלא כתיבה זריקה במעשר ופסח ל"צ למילף מעולה. דבעי נגד היסוד. דכל עיקר קרא דיסוד מזבח העולה לענין נגד היסוד בתחלת מתן דם הוא דאתא. ואע"ג דיליף לה בפ' ב"ש. צריך קרא תנינא לעיכובא. והכי מתפרשה סוגיא נ"א שם. תן יסוד למזבחה של עולה. שיתן על המזבח למעלה מיסוד שירד ליסוד. או אינו אלא מזבחיה של עולה יהא ליסוד. שיתן על יסוד ממש. והא דל"כ אל המזבח דל"ת על הקיפה וכו' כמש"ש נ"ב. ואהא ילפי ר"י ור"ע ק"ו דל"צ קרא לגג יסוד. ומזבח דמיותר ללמד שיתן למעלה מגג היסוד וילפינן שאר זבחים מעולה. וכן מש"ש פ"ח הא זריקה שפיכה היא. שהיא לרוח א' בלבד. וקאי אשאר פסולין דלאו עוף והדר פריך דאין דרך זריקה בכך. ופרש"י דחוק קצת. דקושיא קמייתא מיכללא בבתרייתא. וכן מ"ש בפסחים פ"ט פסח בשפיכה וכו' גם כן כנ"ל. והנה ביודע הכהן בזריקת האחד שינתן לו השני כוללם בברכת על המצות לרבנן דר"י. ולר"י כיון שיכול לפוטרם בברכת לשפוך הדם צריך לברך כן. כפסק התוס' ברכות מ"א ד"ה מיתיבי. הילכך צריך וכו'. וכונתם פשוטה דכיון דחזינן דאקשו אמ"ד בשברכותיהן שוות מחלוקת מברייתא דצנון וזית. ודחקינן לשנויי. אלמא דאי בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת הוי מפרש כפשטא. לכן לדידן דקיי"ל דבשאין ברכותיהן וכו' צריך להנהיג שיפטור הא' חבירו לא בצנון וזית. דקיי"ל דמין ז' עדיף כר"י. אבל בתפוחים וקליות פוטרין קליות לתפוחים. ומ"ש שצריך להנהיג כפרש"י לעיל. ר"ל כמו שהקשינו בדבור הקודם כן שיטתם בבירור להכי נאדי לקמן ד"ה במאי פליגי מפרש"י שם. אבל למ"ד בברכותיהן שוות מחלוקת. לכאורה לא סבר הכי. אך כשנעיין שפיר י"ל גם אליביה הכי. דהא אשכחן ב' פלוגתי דר"י ורבנן מחד טעמא ומשונין זה מזה בסוכה מ"ו ובכיצד מברכין בירקות. דסבר ר"י בורא מיני דשאים ובזרעים בורא מיני זרעים. ומפרשינן להו מטעם אחד. ופסיק בברכות כרבנן ובסוכה כר"י. דבאמת ב' מילי נינהו. בסוכה איירי בכלל גדול. דלכו"ע לא מברכינן אשום מצוה על המצוה סתמא. אלא כדי למיכלל תרווייהו סברי רבנן דמשנינן ור"י סבר לא משנינן:

ומברך לכ"א ברכה ראויה לו. ובברכות פליגי בחד מינא אי צריך פרט קטן או סגי פרט גדול כמו בפה"א. גם בהא דבירך פה"א על פה"ע אית פלוגתא בירושלמי עי"ש. איכא מ"ד דכר"י אתיא דיצא. וכרנב"י בבלאי. ואיכא מ"ד דלכו"ע יצא. וכותיה פסקו הפוסקים. ונ"ל טעם מחלקותם. דאע"ג דכו"ע מודו דעל הכל יוצא בשהכל. מ"מ בהא פליגי. מר סבר דבעינן לשון שיוכל לכלול בו הפרט ממין זה. שנ"ב שכולל הכל. אבל בפה"א שאינו כולל כל האילנות לרבנן דר"י לא יצא. ומ"ס כיון שעכ"פ מזכיר דבר השייך באותו המין שיוצא מן האדמה ע"כ יצא. והוי כפלוגתא דאמוראי בפת ויין אי יצא בשנ"ב. דמאן דס"ל לא יצא טעמו דכיון שנשתנה ברכתו ע"י מעשה האדם. וזה אינו נכלל בשהכל לא יצא. וכד' ר"י בירוש' שם. כ"ד שנשתנה מברייתו ולא נשתנה ברכתו לא יצא. אלא דאמוראי פליגי אליבא דשארי תנאי כמבואר בגמרא דילן. ולהכי פסקינן דיצא. משום דאי פסקה בפת ויין דיצא והיינו דסך וכו'. ולפי כל הנ"ל ע"כ הך מ"ד דבשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת וכפי' התוס'. דפטר חד לחבריה ואמר הכי אף לר"י דבעי ברכה לכל מין. ע"כ ס"ל דש"ה דאיכא ב' למעליותא. א' דפרט קטן הוא בפה"א. ב' שיש לפניו ב' מינין לכוללם יחד מודה ר"י דפוטר. ומ"ד ד"ה חוזר ומברך. אפשר דל"א אלא אר"י ורבנן דאיירי בהו. ארבי יהודה. משום דבעי חילוק פרטי [ואפשר לדמותו לירקות דהוי פרט קטן. או דמי להא דסוכה דאפה"ע לחוד אין מברך פה"א] וארבנן. דסבר דלדידהו לא פטר פה"א לפה"ע כלל דעיקר אילן לאו ארעא. ואע"ג דיש למצוא דמוציא מין אחד לחבירו. כגון שהאחד מין שנ"ב. מ"מ לא איירי הך אמורא בהא אלא בפס"ע ופה"א ומ"מ כעין ז' המינין דאיירי בהו ר"י. אבל לדידן דל"ב חילוק ברכות כ"כ. וגם ס"ל דעפה"ע פה"א יצא [ונראה דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י בגמ'. ודחויא בעלמא דחי דכל אמורא קאי ככו"ע] אפשר דפטר חד לחבריה. ואפשר דדמי להא דסוכה מ"ו דלא פטר מ"מ ר"י דמתניתין ודאי סבר דפוטר דלא מסתבר לאוקמי בדיעבד דוקא. דאם איתא דלכתחילה לא. הל"ל דגם בדיעבד ל"ו רק במתכוון לעשות לא כדין. דסתמא לא להכי מכיון. וכן מוכח לישנא דמתניתין "של זבח" ולא תני ברכת הזבח והיינו משום דזבח זה ברכתו לזרוק סביב. מ"מ כשבא עם הפסח ויכול לכוללם יחד שפיר כייל להו. א"כ ה"ה במי שחייב שהחיינו והטוה"מ. דברכת הטוה"מ ברכה פרטית. דל"ש רק בטוב לו ולאחרים. ושהחיינו כולל כל הטובות. וכשבאים יחד מברך לר"י שהחיינו ופטור אף שחייב הטוה"מ. דהא גם בפסח וזבח חייב בברכת לזרוק ואפ"ה פטור. וכדקיי"ל בפה"ע וכה"א אע"ג דעיקר אילן לאו ארעא וכמו בפת ויין. וה"נ בר' שמלאי. אע"ג שהכהן חייב הטוה"מ לא שהחיינו. מ"מ כיון שהאב חייב שהחיינו והיא כברכת הנאה של חובה כדמסיק בפ"ג דר"ה דאע"פ שיצא מוציא. דמיקרי מחויב מטעם ערבות. הוי כאילו כהן מחויב בב'. והא ל"ל דכהן גרע משום דאינו לעולם במצות פכ"ב ואינו בכלל ערבות כמ"ש התוס' פ"ג דברכות ענין נשים בבהמ"ז אי הוי מדרבנן. ל"ד כלל. דכיון שאין המצוה יכולה להעשות רק ע"י הכהן הוי בכלל ערבות דאינו פדוי עד שיבוא לידו. וחייב לקבל כדי שיצא האב י"ח [מלבד שאסור לבזות מת"כ שע"ז ל"ש ברכה]. ונ"ל עוד שחייב הכהן בברכת על פה"ב כיון שע"י תגמר המצוה. והוי כמל בן חבירו ועושה סוכה למאן דמחייב ברכה בעת העשייה בירושלמי פ"ט דברכות. וגם שהחיינו אפשר לחייבו מטעם זה לד' הרמב"ם שהביא מג"א סי' תקפ"ה. וקמבעיא מר"ש מאן מברך להוציא חבירו כמ"ש בבהמ"ז אורח מברך גדול מברך, על פה"ב אב קודם שהוא מקיים המצוה. אך שהחיינו שהוא לאב על המצוה ולכהן במקום הטוה"מ וגם על המצוה. אפשר שהכהן קודם דאית ביה תרתי. ופשטו דהאב קודם דעיקר ברכת שהחיינו על המצוה כמ"ש לעיל ובמצוה האב עיקר גם אפשר שפשטו לו שהכהן אינו חייב בשהחיינו על המצוה. כמ"ש האחרונים בשם מהרי"ל בסי' תקפ"ה וע' בהגר"א שם, לכן האב קודם. ומשום די"ל שכל זה אינו אליבא דהלכתא לדידן דקיי"ל כר"י דסוכה, מסיים והלכתא וכו' דר"י דירקות פליג עלה. אבל אנן קיי"ל כרבנן בהא. ובהך דמתניתין לא קיי"ל כר"י כיון דזבח שפיר חשיב טפי כמש"ל. אע"פ שפסק כמותו בהא דבהניתן בזריקה שנתן בשפיכה יצא. ואע"ג דבדיעבד יצא. מ"מ בעינן שיכוין להוציא כיון שהוא שלא כדין וכמש"ל. והוי דין מחודש לכן לא הביאו הרמב"ם. רק אוקימתא דירושלמי בברכות האכילה ופסק כר"ע. אבל לדברינו דבברכת הדם איירי צע"ק מ"ט אסמכה תנא הכא בשלהי מכלתין. ה"ל למתניה בפרקים הקודמים דאיירי בהכי. ותו קשה עיקר מילתא דלפ"ז צ"ל שנעשים הפסח והחגיגה ביחד, והלא הפסח נעשה אחר תמיד של בה"ע והחגיגה מסתמא ככל השלמים אחר תמיד של שחר. ומצאתי לאחד קדוש מדבר בענין זה והוכיח שהחגיגה קודם תמיד של בה"ע. הוא המל"מ פ"ו מה' כהמ"ק ה"ו. אך לדעתי ממקום שבא הוא נסתר דכל הוכחתו ממ"ש טעם איחור הפסח. יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובה"ע לדבר שלא נאמר בו אלא בה"ע. ובחגיגה כתיב אשר תזבח בערב לחוד. כמובא סוגיא דגמ' וברייתא פסחים ע"א, ופרש"י שם. אך באמת אחרי בקשת סליחה. נ"ל שאין פירוש הגמ' כדעתו ז"ל. דדוקא משום תרווייהו בערב ובה"ע מאחרינן לפסח. אדרבה בערב לחוד הוי איחור טפי ובה"ע לא ומ אתי. וה"ק בפסח אף שנאמר בו בה"ע אך משום שנאמר בו גם בערב יוקדם לתמיד שלא נאמר בו רק בה"ע. ומדויק לישנא דגמרא של נאמר בו בערב וכו' דלכאורה בערב מיותר הוא. ול"א כך בתר הכי בכל הקושיות. אלא משמיענו דקדימת תמיד לפסח משום העדר בערב. וכן בהדיא בירושלמי דמבערב לחוד ה"א משתחשך ועי"ש במפרש. ומעתה פשוט דכמו דילפינן מבערב שהחגיגה אחר חצות כמ"ש המל"מ שם. ה"נ ילפינן שיאוחר לתמיד. דיאוחר דבר שנאמר בו בערב לדבר שנאמר בו בה"ע. והנה סוגיא דפסחים ע"א אזלא אליבא דראב"ע דס"ל סתם בוקר בוקר ראשון. אבל לר"ע הא אמרינן (דף ק"כ) דאי כתב עד בוקר ה"א בוקר שני. ובאמת לר"ע מקשי ר"י שפיר מי איכא מידי דחמיר בשר מאימורין וכו'. אך משום דאקשי אביי לר"י מראב"ע. דכיון דלראב"ע ניחא מילתא דר"כ אין לתפוס עליו מר"ע דלא ניחא אליביה. ולכן השיב רבא ליישב מילתא דר"י גם אליבא דראב"ע. דקמקשי שפיר אר"כ לכו"ע. ומיושבת תמיהת תוס' שם אך לקושטא דמילתא תקשי, לר"ע מאי צריך ביום הראשון. הא מסברא ה"א בוקר שני כבכל שלמים הנאכלים לב' ימים. וכדאקשי ר"י לר"כ מה"ט דע"כ ראשית לדרשא אחריתי. ה"נ קשה לדילן לר"ע ביום הראשון ל"ל. אך לפמ"ש לעיל דמבערב מאחרינן חגיגה לתמיד. ע"כ הוצרך לכתוב ביום הראשון דל"ת דמבערב אתי לאורויי בוקר ראשון, וה"ק קרא. ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בי"ד לא תלינהו בערב הבא לבוקר ראשון. ולא ידענא לא בוקר שני ולא דתאוחר חגיגה. להכי כתיב ביום הראשון לבוקר שני ובערב אזבח קאי ע"כ. תזבח בערב. וליאוחר דבר הוא דאתי. אבל לר' ישמעאל דפ"ק די"ד נקרא ראשון וכו' ולא שיהיה הכרח די"ד נקרא ראשון. דא"כ תקשי מדר"י אדר"י כע"ש תוס' שם. אלא דמצינן לפרש כן. ובהא פליג אאינך תנאי דהתם. א"כ אי הוה סבר סתם בוקר בוקר שני. היכי מצי לפרושי דביום הראשון גלי דבוקר ראשון קאמר. אי לאו בערב. וה"ק לא ילין ביום הראשון הוא י"ד לבוקר של מחרתו. וצריך בערב לאורויי דבוקר שני ויאוחר דבר מנליה. ואי נימא דבוקר פשיטא בוקר שני. א"כ בערב וביום הראשון ליאוחר דבר. תיקשי דלמא בערב ליאוחר וביום הראשון לבוקר ראשון. ובוקר שני מנ"ל דחגיגה נאכלת לב' ימים. לכן הקדים התנא וסתם כראב"ע דאחר חצות מטמא ידים. דסתם בוקר בוקר ראשון. וביום הראשון לבוקר שני ובערב ליאוחר וזו שיטת ר"י במשנתנו. ור"ע שיטה אחרת לו כמ"ש לעיל וכולהו סברי חגיגה מאוחר לתמיד. וה' יזכנו לבנין ביתו ונאכל מן הפסחים והזבחים. ועדי זאת יזכנו לאכול מב' תבשילין שהם זכר למו. ולא בצדק נהגו לקחת תבשיל צלי ולא לאוכלו. כמ"ש בשל"ה שטה שמביאין על השלחן מצוה לאכלו. וראיה ברורה מקושית הגמ' קי"ד אע"פ שטובלו וכו' ודילמא רק לזכרון. אלא פשיט ליה דלאכילה. וכ"ש התבשיל שהוא זכר לפסח הנאכל בזמן הבית יבנה בב"א:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה