אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
ערכין
דף ב.
גמ' ור"י לרבות כל ב"ח לסמיכה ל"ל. מסתבר טפי למעט יורש. דליכא קרא לרבות. כמ"ש תוס' ריש תמורה:
רש"י ד"ה תני והדר מפרש וה"ה נמי וכו'. ואולי משו"ה לא נקיט חד מהנך דאי ה"א דנידרין דידהו מפרש לרישא. ע"כ דה"ה מעריכין או נערכין וליכא רבוי אמופלא או מנוול ומ"ש. ואנן כל מה דמצינן לאצרוכי הכל מצרכינן לרבוי:
תד"ה הכל. בנזיר ובנדרים הזכיר וכו'. למ"ד לשונות נכרים הם ל"ק להו דבאמת ערכין בכלל נדרים הן כמו דל"ק להו ידות. אבל למ"ד תקנת חכמים הן. קשה להו למה לא הודיענו תקנתו לערכין:
שם ד"ה קרבנו. ושמא על ראשו וכו'. לא ידענא מאי משמע דראשו קאי אקרבן ולא אבעלים גופייהו:
באו"ד אי נמי משאר קרבנו. צריך עיון דאם כן טובא נינהו ודרשינן להו בתורת כהנים למעט בכור מעשר ופסח אסמכתא בעלמא היא. דלא צריך למעטינהו. כדאיתא במנחות דף צ"ב ועיין מה שכתבתי בדבור שאחר זה ליישב קושית התוס':
שם ד"ה קרבנו. כ"ש לא יד חבירו וכו'. ונראה דהתם לא נתמעט אלא שאין בעל הקרבן יוצא ידי סמיכה ע"י שליח. ומ"מ ה"א דאם אין בעל קרבן אחר סומך. ובהכי ניחא דחשיב תלת קרבנו ואינן אלא תרתי. דחשבינן גם האי דכשב השלמים דכתיב אם הוא מקריב קרבנו ולא אם הוא מקריב קרבן חבירו אבל שאר קרבנו דכתיבי לא חשיב דכולהו קאי אבעל הקרבן. לא על המביא ולא על הסומך, [לפעד"נ מלשון רש"י תמורה ב' ד"ה תלתא וכונתו על שלשה קרבנו דבתחלת הפרשיות ואם זבח שלמים קרבנו' "אם מן הצאן קרבנו" "ואם עז קרבנו" וכ"נ מדבריו שם "ובשלשתם כתיב סמיכה" היינו בג' הפרשיות. דאי על קרבנו דבפסוק וסמך כוונתו דברים הללו כמיותרים ש"ך]:
דף ב:
תוס' ד"ה אביו לוקח. לגבי ציצית וכו'. עפרש"י הוכה מ"ב ע"ב. דאינו יודע אלא שלא יכנוס בהן בבה"כ. ובהכי ניחא בפשיטות דאינו חייב כל היום כמצותן. ולהכי לא שייך למתני דחייב בתפילין, והיינו דתנן ברכות כ' דפטורין מתפילין. דסתם קטן א"י לשמור גופו שלא יפיח כאלישע ב"כ. וכן בק"ש אינו פטור רק מלקרות בעונתה. ומ"מ חייב ללמדו שמע ישראל כדאיתא בסוכה שם. ולהכי תני לשמור תפילין ולא לשמור גופו. ולפ"ז מיושבין כל הדחוקים שדחקו התוס' בברכות שם:
שם ד"ה מי שחציו. והכי אשכחן בפ"ק דעירובין. אבל ל"ד. דהכא חדא בבא הוא. וע"כ נשנית רישא קודם הסיפא:
שם ד"ה כמשנה ראשונה. ולא קרינן ביה אדון אחר. צ"ע דא"כ ה"ל לאוקמי בשארי מעוכבים גט שחרור. ותיתי כולה כמשנה ראשונה. וי"ל בפשיטות דשארי מעוכבים ודאי פטירי מראיה משום דכל מצוה שהאשה פטורה וכו'. רק בחציו בן חורין מחייב ליה צד חירות בכל המצות. רק מראיה פטור למשנה ראשונה דגם הצד חירות יש לו אדון אחר שמשתעבד בו בע"כ. ולמשנה אחרונה חייב משום צד חירות דאינו משתעבד. אבל צד העבדות כדקאי קאי. ולפי זה אתיא השתא שפיר בעית הגמ' בגטין לענין מעוכב גט שחרור:
דף ג.
תד"ה והצרוע. ויש להקשות וכו'. לעד"נ דלא בעי לרבויי אלא בגבחת וקרחת דגבי בהק כתיב או אשה אלמא דבנגע מטמיא. ובשחין ומכוה כתיב בשר כל דהו. ובראש וזקן בהדיא כתיב. ובקו"ג דכתיב איש צריך רבוי לאשה וקטן. כדאיתא בת"כ מנין לרבות אשה וקטן וכו':
באו"ד קטן מפריעה. לו"ד הנ"ל דבלא מיעוט פטור כמו שפטור מכל המצות:
שם ד"ה הכל רואין. חדא היא. ולעד"נ דהכל כשרין מרבי גם דמסברי ליה ולא סבר כשוטה. והכל רואין לכתחלה דוקא דמסברי וסבר:
שם ד"ה דמסברי. דאע"ג שאינו בקי אלא וכו'. אבל בתוספתא פ"ק דנגעים איתא בהדיא דהכהן צ"ל בקי בכל הנגעים ולא עדיף ישראל מכהן:
דף ג:
תד"ה ובני עבודה. שאין נזקקין לנשותיהן. הדברים תמוהין דאטו כעין תדורו הוא תשמיש דוקא. א"כ יפטור מי שאשתו נדה מן הסוכה להס"ד. ועוד מקרא מלא הוא שבשובם מהגולה עשו סוכות בחצרות בית ה' ואינם ראוים לתשמיש. ועוד דכל ישראל אסורין בתשמיש ברגל דבעלי קרי משתלחין חוץ לב' מחנות. ונ"ל שכונת הגמרא פשוט שאינם יכולים ללון בסוכתם כדירה איש ואשתו שצריכים ללון במקדש. וצריך להעביר קולמוס על תיבות "שאין נזקקין לנשותיהן" וכן בפרש"י:
שם ד"ה קמ"ל. ובעידן עבודה וכו'. סברא אחריתא היא זו דבאי אפשר כעין דירה פטור לגמרי. ותלי בפלוגתא דאביי ורבא סוכה כ"ו כ"ח וע' בחי' הריטב"א שם:
שם ד"ה ציץ מונח. דחייבין לעולם בתפילין של ראש ודאי בעידן עבודה פטורין כמ"ש זבחים י"ט דאפילו לוים וישראלים במעמדם פטרי דעוסק במצוה פטור מן המצוה. אלא שאם הם עליהם אסורים לחלוץ:
דף ד:
גמ' שאינו בהעמדה אינו בהערכה. וע' בתוס' שהקשו על זה מבהמה. ולי היה נראה פשוט דלהכי מיקרי אינו בכלל העמדה דהא אסור לקרב יציאת נשמתו. דאפילו נכרי אין מורידין:
תד"ה ולא אוציא עפ"י אשר תשיג וכו'. עיין בפרש"י שם והוא מת"כ שם דמשמע ליה מדכתיב כוליה קרא בלשון נסתר סתמי ובהשג יד כתיב נודר. אלמא דכולהו אינך בנידר:
דף ה.
תד"ה והא מר. שהבין אביי וכו'. אבל מצינו בפסחים ק"ד דקרי לי' ר"י לרב יצחק בריה מר עיי"ש:
שם ד"ה בעי רבה. צ"ע וכו'. ולע"ד צ"ע לעיונם. דכיון דאין ערך לאברים ע"כ כונתו כדין התורה באומר ערך ראשי אתן למזבח. ופשיטא דנותן ערך כולו:
דף ה:
גמ' משום רפיון ידים. ובערכין ס"ל ר' יהודה דל"ש רפיון ידים דהא כונתו למזבח וממילא אנו דנין דינין דערכין לבדק הבית כדאמר בירושלמי שם:
תד"ה אלא מעתה. ודוחק לפרש וכו'. אבל בירושלמי פ"ק דשקלים אמר הכי להדיא:
דף ו.
תד"ה יגוד וישתמש שאין לכתוב במקומו. עיין בתוספתא פרק שני דסוטה דגם בנמחקה המגלה נגנזת:
דף ו:
גמ' אילימא לדבר הרשות וכו'. ר"ל ואז הוינא מפרש ע"כ ברייתא דלעיל בדלא נשתקע שם בעליה. א"נ ה"א דר"י איירי באם שהתנדב לדבר הרשות. ואע"ג דאמר לבית הכנסת. יש לפרש של חול כדאמרינן בבא מציעא כ"ד ע"א. ופריך אפילו ישראל נמי דבדבר הרשות כל זמן שלא נשתקע שמו ידו שלטת בו טפי משא"כ לדבר מצוה שבטל רצונו מפני רצון המקום. ומותר לשנות לדבר מצוה:
תד"ה אלימא ה"נ הוה מצי וכו'. חידוש גדול הוא דשביק מידי דמפרש בהדיא בדברי ר"י ונקיט דיוקא מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי. ועיין ברא"ש וברי"ף פרק קמא דבבא בתרא. אך לפי מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בצדי הגמרא ניחא בפשיטות טפי:
ה ע"ב גמ' מ"ש תשעה דלא וכו'. משמע לגמרא דאיירי בשנים כסדרן והיינו שהמולד ביום ער"ה בחצות. ונראית לבנה בתחלת ליל ר"ה. ויהיה מולד שנה הבאה בתחלת ליל שנ"ה משנה שעברה וכשתעשה ט' עבורין יהיה ר"ה ביום שנ"ח וקדמא ג' יומי. ופריך דבשמונה הא קדמי ב' יומי ולא מצי לשנויי במעוברת. דאכתי ר"ה ביום שפ"ו והמולד כשלש שעות ביום שפ"ד. אבל כדמשני ששנה שלפניה מעוברת וחסרה שהיא שפ"ג ושנה זו שנ"ו ויקבע ר"ה ביום תש"ס והמולד בתחלת ליל תשל"ט קדים רק חד יומא ממש. ולעולא ל"מ לשנויי באותה שנה מעוברת ומלאה. דא"כ איכא ה' מלאים ואנן ד' תנן. להכי משני בלפניה מעוברת ומלאה שהיא שפ"ה וזו שנ"ב ויבוא ר"ה ביום תשל"ח והמולד בתחלת ליל תשל"ז ומיותר רק חד יומא. אך צ"ע איך נעשה השנה מעוברת ומלאה ויתרחק ר"ה השני ממולד יותר מיום. ואולי כיון דהתירו לעבר אחד מן החסרון התירו גם במעוברת:
דף י:
תוס' ד"ה ועליהם. ונראה לר"י וכו'. צע"ג דהא בקרא כתיב בהדיא שאר כלים עיי"ש וכתיב להדיא שחירם עשה אותם עיי"ש גם לשון ועליהם ועליהם תרי זימני אינו מיושב. ולפעד"נ דצריך להגיה ועל של דוד הוא אומר נחושת ממורט נחושת ממורק ועליהם הוא אומר וכלי נחושת מוצהב. ר"ל ראיה שהם משל משה. דעל כל הכלים שמנחושת שהכין דוד אומר ממורט או ממורק ועליהם אומר מוצהב:
דף יא.
גמ' והכא במעלין מדוכן ליוחסין. עיין סוכה נ"א ותוס' שם. ולגירסא דכאן נ"ל דה"ק מעלין מדוכן מעיקר דוכן שבפה. וגזרינן כלי אטו פה. וטעם מ"ד אין מעלין. דאנן לא יהבינן ליה מידי ואיהו לנפשיה מהימן ומ"ד מעלין ולא למעשרות. ס"ל מעשר לכהן דוקא:
שם ותנא מייתי לה מהכא. הרמב"ם הביא רק קרא דשמואל ובכמה דוכתין אמר שמואל דרשא אחרינא מכולהו תנאי וקיי"ל כוותיה. ונראה טעמא דאינך תנאי דס"ל דהך ושרת וכו' בכהנים איירי וכ"ה בספרי שם. ושמואל ס"ל כר"נ בסוטה ל"ח דאיתקש ברכה לשירות. אלמא דברכה לאו היינו שירות ועיין במ"ר על פסוק כה תברכו. וקרא דלעמוד לשרת בלוים קאי עיין במדרש קהלת ע"פ וזכור את בוראך והובא בפתיחת איכה רבתי ובכ"מ נמצא במדרש דדריש קרא דלעמוד לשרת בלוים [ועיין בב"ח ועט"ז יו"ד סי' ס"א] ואנן כדרשת רב מתנא לא ס"ל. דהא ילפינן מקרא אחרינא לשיר בכורים בירוש' שם. וכאינך דילפי ממשא ועבודת עבודה לא קיי"ל כדמשמע בפ"ק דחולין. דאין שנים פוסלים בלוים לשיר עיי"ש. וכחנניה לא קיי"ל דמשה היה שומר לא משורר דכתיב והחונים לפני המשכן קדמה משה וכו' וחנניה סבר כס"ד דר' יהושע דודו וגם כרב אשי לא קיי"ל דהוא סמך אהקישא דמחצצרים ומשוררים. וזה רק למ"ד דעיקר שיר בכלי בסוכה נ"א עיי"ש ואין היקש למחצה. וגם היקש דר' יונתן לא ס"ל דהא דקיי"ל משורר ששיער במיתה אף דאינה עבודת מזבח. ועוד דקיי"ל כהנים בשל לוים באזהרה [עיין רמב"ם וכסף משנה] וליכא הקישא. וזה טעם הרמב"ם שהשמיט בשיר מנחת שבת ושירת הבאר דכיון דנפקא מושרת בשם ה' בעינן הזכרת שם ושם אינו. ול"ד לשיר כי אשא דהאזינו. דהתם קאי על הקב"ה שנאמר מקודם. חי לעולם וכדומה. כמו מי שהוא חנון בשבועות ל"ה: ע"ב תוס' ד"ה אלא טובא תימא וכו'. ונראה דסבר דעד ט"ז לא יכלו לטהר המקדש ולא הקריבו כלל. ובט"ז הקריבו מוסף ממ"נ אי ט"ו אי ט"ז. ושאלו רק על כבש דעומר. ועומר גופיה אפשר דהוה אונס אחר. ולפי זה דאמר פסח היכי עביד ר"ל יו"ט של פסח:
שם ד"ה אבעיא להו. בחודש השני. נראה דלס"ד הכא היה העיבור אחר חה"פ. ול"ש דלא טעי רק בל' דאדר הואיל וראוי וכו'. דלדידיה ע"כ נתקדש החודש בזמנו:
דף יג:
גמרא למימרא דנבל לחוד וכו'. ודאי ידע ממתניתין דלעיל דב' כלים נינהו והכי מוכחי קראי טובא. אלא דס"ד דדוקא בשסמוכין זל"ז. אבל בלא"ה נבל בכלל כנור וכן להיפוך כדאשכח בכמה שמות כה"ג וניחא ד"ר יהודה. אבל מתניתין לא סבירא ליה הא. דאם כן ה"ל למיתני חד:
דף יד.
רש"י ד"ה נותן. שגרע לפי השנים שעברו וכו'. ל"ד אלא נותן לכל שנה הבאה סלע ופונדיון:
דף יד:
תוס' ד"ה יאמרו. יש תימא קצת וכו'. ונ"ל דבמשנה קמ"ל דין תורה לפיכך תני רבותא בכהנים שהוסיף בהם הכתוב מעלות טפי. אבל לפי שומת בני אדם לבושת ופגם שייך טפי רבותא בבת מלכים:
דף טו:
גמ' הי מנייהו מפקא במערבא אמרי וכו'. נ"ל דאתו ליישב קושית ואימא תרתי דלא מסתבר להו תירוצא דהי מנייהו מפקא. דמסתבר למדרש רק ג"ע וע"ז דכתיב בהו גדולה לשון נקבה כבלה"ר גדולות אבל בש"ד כתיב גדול. ואמרי במערבא ש"ד מסברא אתיא:
רש"י ד"ה דמתאמרא. בפני האומר. ובדבור שאא"ז לא בעי דוקא בפניו אם לא שהים מונע לומר בפני בעלים ג"כ:
דף טז.
רש"י ד"ה אהני מעשיו. אבל לה"ר וכו'. ואגסות הרוח ודאי צריך לחלק בין אהני מעשיו כעוזיהו שבא להיכל. אלא גמרא חדא נקטה. אבל אג"ע וש"ד רבה דל"ש אהני ולא אהני:
תוס' ד"ה הא דאהני. ועוד יש מפרש וכו'. ולעד"נ דודאי הני בגדים דמכפרים דוקא בתשובה וכ"כ התוס' עצמם סנהדרין ל"ז. וא"כ י"ל דנגעים באים בלא שב. ואם כן על כרחך דאין מכפרין. וע"כ שלא מד' מראות. דמתניתא היא בפ"ק דברכות דד' מראות מזבח כפרה. לכן פריך מלשון הרע דיליף מאצמית לשון החלטה ול"ש רק ד' מראות. ודפריך בברכות אר"י ולא משני דר"י במראות אחרות דודאי ל"ש למיכלל סתם נגעים אינן יסורים ש"א. והכא כייל משום אחריני:
דף טז:
גמ' מסר נפשיה טפי. אלמא דמספקא ליהונתן אולי ישמע. ובכה"ג איירי הא דאמרינן עד היכן תוכחה. אבל בודאי לא ישמע א"צ כלל. וכן הוכיח קצת ועתה ברי שלא ישמע עוד א"צ. ובכה"ג איירי הא דס"פ הבע"י ואין צורך לחילוק הר"ן שם:
דף יח.
תוס' ד"ה שיתן. שום קרא יש בו. לעד"נ פשוט משום דגלי קרא דבעי הערכה דוקא היינו שיעמוד בעת השומא לפני הכהן ול"ל דדוקא באדם וקרקעות דצריך עשרה. אבל בשאר דברים שומא גלוי מילתא בעלמא הוא. והוי כקדשי מזבח דתנן לקמן נפל הבית וכו' חייב לשלם. והיינו דכתיב בערכי בהמה כערכך הכהן ובערכי בית כאשר יעריך הכהן. דבהמה פעמים תלויה בשעת הערף כגון דאמר דמי בהמה זו עלי. ופעמים בעת שימת כהן כגון דאמר בהמה זו הקדש. ובית תלוי רק בכהן ובשדה אחוזה כתיב כערכך בלבד משמע דתלוי בעת הערך אלא דכתיב ונגרע מערכך ודרשינן לקמן כ"ה דבתר שעת פדיון חשבינן. ואם אינו ענין כערכך יקום לדין דשדה אחוזה תנהו לענין ערכין. אבל דמים כל הנישום כעבד הוקשו לקרקעות הנישומים דהיינו שדה מקנה. דשדה אחוזה אינה נשמית רק מחשב לפי השנים:
דף יח:
תוס' ד"ה ואב"א. וברגל בין אצבע לאצבע. לו"ד הנ"ל דאכף הרגל קאי כמו ששנינו בנגעים פ"ה מ"ח באו"ד, בסופו. עיין ע"ל ה' טומאת צרעת פי"ב ה"ח ודבריו ערבים מאד. ומ"מ צריכין יישוב. דהא הך והתם מנ"ל וכו' דסנהדרין שם גמרא אמרה לים ואינו מלשון הברייתא. ור"נ לא אמר רק גז"ש דקרחת וגבחת ומנא ידעינן דעתו בהא. ונ"ל דקו"ג דאדם אינה טומאת נתקים רק אותה שמטמאה בנגעים כעור בשר. וסבר ר"נ דגם בהו מטהרא פריחה. וע"כ יליף מדרשא דהכא ואנן לא קיי"ל כדרשא דהכא כמ"ש המל"מ ופריחה לא מטהרא בהו רק בכלל עור הבשר כמשנתנו פ"ח דנגעים מ"ה עיי"ש. ופריחה דבגדים ילפינן מנתקים ומדרשא דבת"כ כמו שהביא במל"מ ובנתקים כתיב קו"ג וילפינן בגדים מהם דכיון דלית דדמי להו ילפינן קרח מקרחת דזו היא שיבה זו היא ביאה. דל"ש למילף מקו"ג דאדם דלא תטהר דלהא ל"צ קרא:
שם ד"ה שנתו. דאלא"ה לא אמרינן וכו'. אף דבגמ' משמע דבעי דלא נימא למנין עולם היינו למאן דאמר דל' יום חשיב שנה. עיין בא"ז ה' פסחים סס"י רכ"א:
דף יט:
תוס' ד"ה או דילמא. והקשה רבינו אלחנן וכו' לעד"נ דהכא צריך דוקא שיסכימו כל העשרה על השומא, דעשרה כהנים כתיב, ואם הם מחולקים מוסיפין עד שיסכימו עשרה, והן רוב כולם על חשבון הפחות, ואם לאו יתן כחמור שבהן:
דף כ.
תוס' ד"ה חומר. לפרוך הכא הכי. בפשיטות י"ל דהכא משום סיפא שייך למתני:
שם ד"ה ואין נידונין. ואין היקש למחצה. ונראה לפי דגבי השג יד כתיב שקל דלא יפחות מסלע, ול"ש בדמים דלפעמים פחותים:
שם ד"ה לאתויי. וי"ל דאיכא וכו'. וצ"ע דמנ"ל דלהכי אתא דילמא למרה דודאי רבנן דריב"י מכשרי אף בניטלה, דאלא"ה לא משני מידי בראש אלו טרפות אפיק מרה וכו' וכ"מ עקרא דאיוב דמייתי סתם, ומכאן יש סמך להקל בניטלה המרה:
דף כא.
גמ' הקדישו הדר בו וכו'. נ"ל דמפרש לה אקדושת הגוף [כגון עצים למזבח] דמי לנגע, להכי פריך שפיר היכי וכו' אבל בקדושת דמים אינה מפקעת שעבודו ואינו מעלה שכר:
תד"ה ה"ג. כלומר שכר הבית. לא אבין הקושיא לפירושו ז"ל דכיון שלא נתכוין לגוזלו ולא הוציאו מרשות ההקדש הרי מועל בכל עת שדר בו ומעלה שכר הדירה להקדש. ולפמ"ש דבעצים למזבח איירי ניחא. דכשדר נפסלו, ע' מנחות כ"ב. והוי כקדשים שמתו שיצאו ממעילה:
דף כא:
תד"ה אמר שמואל שזהו בשעת הפרשה. ולו"ד ה"נ דודאי מתניתין בעת כפרה איירי דהא אין מתכפר תנן, וגם קרא דלרצונו איירי בעת הקרבה, כדכתיב אל פתח א"מ יקריב אותו, וכ"מ בהדיא בסוגיא דר"ה ו' דלרצונו זה אהקרבה קאי, דהוא בר זוגיה דקרא מוצא שפתיך דקאי אהפרשה דבתר אמירה, דאיהו בר זוגיה דלא תאחר דקאי אהקרבה כדמוכח התם למעיין בכל הפרטים, וקרא דמוצא שפתיך לא גלי דליבעי רצון דל"ש הפרשה בעצמו בלא רצון, וה"נ בדשמואל מקמי דאוקי בדפריש חבריה ס"ד דבעת כפרה איירי, דבהפרשה ל"ש כנ"ל, ופריך מקמ"ל תנינא וכו'. אך כדמשני בדפריש חבריה ע"כ דבעת הפרשה איירי דלהכי לא הוי צריך לפרש דאיירי בדחבריה כיון דל"ש עליה גופיה. אבל אי בעת כפרה ס"ל לפרש דבדחבריה ולא לסתום, ואע"ג דבהפרשה איירי, עיקר ילפותא דידיה מכפרה כדאמרינן זימנין דלא ניחא ליה דליכפר וכו', ואע"ג דבכפרה גופא ל"צ בכה"ג היינו משום דאמרינן אירצי כבר בעת הפרשה ומהני גם לכפרה בכה"ג דפריש חבריה דלא בעי כ"כ רצון, ומשום דעיקר דרשא בכפרה הוצרך ר"פ להשמיענו דלא ניטעי דשמואל גם בהפרשה אמר. והכל ברור בס"ד:
דף כב.
גמ' ח"ש אין נפרעין וכו' נראה דסמיך אדתני אביי קשישא התם גדולים ואצ"ל קטנים. רש"י ד"ה קולפו. בין יתומים בין הקדש. ע' מיימוני ספ"ג דערכין ובלח"מ שם, וע' בירושלמי פי"א דכתובות, וי"ל דכונת רש"י דבעי רצופין ביתומים ובהקדש, ובכל חד שיעורי' כדינו:
תד"ה אמר ר"נ. והלכה כר"נ. נעלם ממני בינת עומק כונתם, דהא בגמ' פסק בהדיא כר"ה בריה דר"י או כרבא, וגם ראיתם רחוקה ממני דמנא להו דלא איירי התם בגדולים, ומה ראיה מהתם טפי מכמה משניות דנפרעים מהיתומים דע"כ יפרשו אינך אמוראי בגדולים, ומאי ראיה הביאו מר' יוחנן:
דף כב:
תוס' ד"ה אמר ליה. תיקשי ליה נמי לנפשיה וכו'. ולעד"נ בפשיטות, דר"ה בדר"י מצי סבר כר"י נפחא וסבר דר"נ בתר חזרה אמרה ול"ל הלכתא כוותיה, אבל רבא איהו גופיה אמר לה בשם ר"נ והכא סבר כר"נ דמעיקרא, דכולהו דפירשו טעמא דר"נ ס"ל הכי להלכה כדמוכח בגמ' דפסק הלכה כר"ה בריה דר"י וכדאמר רבא לקמן:
דף כג.
תוס' ד"ה לכי יגרשנה. לאשה ה"ל לקונסה וכו' ול"נ בפשיטות דאיהו יכולה לומר אה"נ דאם ירצה להחזירני אחזור, אבל כשגרשני הנני תובעת כתובתי, וא"י מה בדעתו כי האשה מתגרשת גם בלא רצונה, ואין בידינו לכופה שתדור. אבל הוא שגרש לדעתו יש להדירו ואם לא ירצה לדור לא נניחנו לגרש דניכרת ערמתו, ובאמת אם גרשה כבר ואינו רוצה לידור תגבה כתובתה ואחר כך אם רוצה להחזירה חוזרת ודא מוכח בגמ' בעובדא דמשה בר עצרי, ומ"מ משביעים אותה שלא עשתה קנוניא, והכי אמר אביי ליכא וכו' דניגרשה סתם, ועיין בתוס' ב"ב קע"ד ד"ה אטו. וצ"ע:
תד"ה אלא. כגון להפטר עצמו. לא הבינותי דבריהם, דהא עיקר החששא שמא אינו חייב לו והוא גוזל גמור מהקדש, והעיקר נראה דאנן קיי"ל דלא כרבי יהושע [ע' בכ"מ ובלח"מ] וטעמא דכיון דר"ע לימד דנדר שמקצתו הותר כולו הותר ל"ש עוד לומר אי בעי מתשלי דהא אינו רוצה לעוקרו לגמרי מאיזה טעם שיהיה:
דף כו.
תד"ה אי לימא ביובל ראשון. לבעלים אם ירצה, ר"ל ולא איצטריך עוד לגלויי שיוכל לפדותה מיד הגואל:
דף כז.
תוס' ד"ה מאי אומרין כופין. מצות גאולה באדון וכו'. עיין בתוספתא דמשמע דבכל ההקדשות כופין. ונ"ל הטעם דשני ממצות פדיה יעוד ויבום. דהתם כתיב בלשון פעל על האדם לא תפדה לא יעדה. אלמא שתלוי בו, אבל הכא כתיב לשון נפעל, אם לא יגאל היינו שיתנו אחרים יותר. אבל חיוב גאולה עליו הוא, אבל בשדה אחוזה כתיב אם לא יגאל פסק הרמב"ם דאין כופין בזמן היובל, והתם לא שייך יתנו אחרים יותר דפדיונה קצוב, ע"כ דאין חיוב עליו:
דף כח:
גמ' אעפ"י שאינו רשאי. ר"ל אע"פ שאינו רשאי לעשות כן לקבל דמים מחבירו בעד עולתו ואין ממכרו ממכר:
דף כט.
גמ' לא צריך לאקדושיה. ולשיטתיה רפ"ד דיומא עיי"ש. דגם התם כבר הוקדשו שניהם לחטאות משעת לקיחה, דכתיב יקח שני שעירי עזים לחטאת, ולא צריך רק לברורי מי לה', ורבנן סברי דמ"מ כיון דכתיב ועשהו חטאת צריך לפרש כי הכא:
דף כט:
מתני' מכרה לו לפני ר"ה וכו'. דלא תימא דוקא לאחר ראש השנה דלשנות עולם מונין כמו שכתבו התוספות י"ח ע"ב:
דף ל.
תוס' ד"ה דילמא אינה מכורה. דלא דמי למקדש אחותו וכו' בלאו הכי נראה לי לחלק דהכא אי בעי מוכר מצי שביק ליה בידיה:
דף ל:
תד"ה או לעקר וכו' נראה לי דעקר מלשון עיקר. ורצו לומר עיקר ושורש משפחת גר והוא עבודת אלילים, אלא שכנה הכתוב לגנאי, ולפי זה ניחא הא דהקדים הכתוב עקר למשפחת גר:
דף לא.
תוספות ד"ה ור"י סבר צד אחד וכו'. דלעולם הוא ביד הלוה לפדותו. וגם המלוה יכול להכריחו לפדותו:
דף לא:
גמ' בריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. נראה לי דרצו לומר בדלא אמר מעכשיו, ואיכא צד לאיסור אם יוחלט לו, עיין ברש"י בבא מציעא ס"ה ע"ב ד"ה צד א' דהתם ממ"נ לא יחזיר אלא יש גוונא דהיתר, והכא איכא גוונא שיחזיר והברירה ביד לוה, ורבא מוקי מתניתין דהלוהו על שדהו כר"י א"נ במעכשיו ואמר הך מימרא בתר דשמע מר"נ שם דף ס"ו: רש"י ד"ה נולדו לו ב' טלאים. והם בכורות. לולא דבריהם היה נראה לי דלענין כבש בן שנתו דקרבנות איירי, להכי נקט טלאים, גם לא פירש בגמרא בכורות:
דף לב.
תוס' ד"ה התקין. כדאמרינן לקמן שמנו וכו'. עיין גיטין ל"ו שבארו שם דבריהם יותר:
שם ד"ה מדאיצטריך. אלמא סבירא ליה לרבן שמעון בן גמליאל וכו', עיין בתפארת שמואל בפ' מי שאחזו יישב זה בטוב טעם:
באו"ד לא מקבליניה. לפי עניות דעתי דכופין עד שירצה, דחייב לקבל מן התורה:
דף לג.
גמ' ופגע בו יובל בשנה שניה. דבראשונה כיון דלא אחלט ויכול לפדותה כדין בית פשיטא דמהני ליה כח יפה שבשדות להוציאו בלא שום פדיון. ואף דבשדות בעי השלמה. מ"מ זה שיש לו כח בית ודאי נפק:
תד"ה אלא מלמד שהחזירן משה. עיקר הפירכא וכו'. עיין שם דכתיב מקמי הא דמקץ וכו'. ואם כן לאו ראיה היא דאפשר דלא קאי אנרצע. ואף דבתר הכי כתיב ותשובו וכו' אבל לא כתיב וישמעו וישלחו כלשון הגמרא, לכן נראה עיקר דקושית הגמרא משום דאין עבד עברי נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ודאייתי מעיקרא דרנב"י, לרוחא דמילתא הוא, ובאמת כדדחי ההוא בתוכחה אין ראיה שהיה שלוח יובל והקושיא רק ממנהג ע"ע:
דף לג:
גמ' מן הלוים ולא כל הלוים. קשה מנ"ל לדרוש תרתי ממן. והיה נראה לי דצריך להיות ר' אומר מן וכו'. שוב מצאתי בילקוט גירסא אחרת:
שם כגון שנפלו להם הן וכו'. הדברים תמוהין לרש"י ותוס'. דבשעת נתינה יכולים לתת מוקפין ויסתרום אחר כך. ותיכף יוכלו להקיף מחדש כדמוכח מדר"כ לעיל אתמהא. גם לשון הגמ' הן ומגרשיהם אין לו שייכות לגוף התירוץ. ועיקר תירוץ שעדיין מוקפות הן עד שיסתרום חסר מן הספר. ולע"ד נראה פשוט. כגון שנפלה עיר בינונית ובתוך מגרשה עיר חומה. והיינו דפריך למיסתר קאי. ר"ל הבית ואין לו דין בית כלל:
דף לד.
תוס' ד"ה אמר רב"ח. וי"ל דמ"מ וכו'. הא דרב"ח ניחא דהכי קאמר מה בשל אחרים אני זוכה כבכל הקדשים בשל עצמי לא כל שכן שאזכה כבכל הקדשים. אבל לר"נ צריך עיון גדול דאינו מענין הברייתא כלל. דלדידיה עכ"פ היה צריך לתת קרן וחומש כדין גאולה ואם גאלה אחר אין לו כלל. ולפי הברייתא היה מוציא מיד הגואל בחנם. ומיד הקדש בדמי הקרן לר"י ולר"ש בחנם. ולולא דבריהם היה נראה לי דהברייתא אתיא כמ"ד ק"ק ממון בעלים הם. ושפיר איכא למילף מינהו כרב"ח. ולר"נ משני לדידן דאצטריך הקישא:
שם ד"ה הא קמ"ל. וי"ל וכו'. נ"ל דה"ק מאחוזתו ממעטינן גאולתו שדה ישראל כדלעיל כ"ה. וממילא מתמעט חרמו דאתקש לשדה ישראל. אבל מאחוזתו לא נמעט חרמו כדאמר הא נמי אחוזתו היא. כדכתיב ה' הוא נחלתו ותרגם אונקלוס מתנן וכו':
פה"מ להרמב"ם פ"ו. אחד המקדיש את נכסיו. ולפיכך עלה בידינו עיקר וכו'. עיין כתובות פי"ג וצ"ע:
פ"ט משנה. אין עושין שדה מגרש. ואמר מוכרין לעולם וכו'. אמת הוא דישראל מוכרין לעולם. אלא בהו צריך להשמיענו דע"כ תצא בהו ביובל אפילו תוך ב' שנים. ה"א שא"י למכור שהרי בודאי לא תשהה בידו ב' תבואות: