אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

כריתות

בכורות

דף ב.

רש"י ד"ה ובמגדף מצינו. וכרת דנידה כולל עם אחריני. בלא"ה איכא כרת בנדה בפרשת קדושים:

שם ד"ה ועל לא הודע. כסבור בית אחר הוא. ולא הוי מתעסק כיון דלבית זה נתכוון ולא דמי לנתכוון לתלוש ונמצא מחובר. דלא נתכוון למלאכה כלל. וע' ברא"ש פרק ב' דשבועות בן בבל וכו':

באו"ד אנוס הוא ופטור. צע"ג:

דף ב:

גמ' ואין לה היתר בחיי אוסרה. נראה דנקיט בחיי אוסרה משום דגם באשת אח פרט הכתוב כרת בהדיא. ואי לאו הקישא דר' יונה ה"א דגם איהו לחלק. ומ"מ לא ידענא א"א. די"ל היתר בחיי בעלה:

רש"י ד"ה ומפגל. כהן שפגל בקרבנו של ישראל. דישראל שפגל בשחיטה הוי היזק גמור. דכיון שלא הכשירתה שחיטה הוי כחנקה:

תד"ה לדונו בכרת. תימא דבשלמים נמי וכו'. לא אבין דבריהם דהא מעריות ילפינן לכל חייבי כריתות:

דף ג.

גמ' איפוך המפטם וכו'. ר"ל דאפילו אי נימא דמשום דסך אינו חייב בפ"ע ולא איתני אלא לסיומינהו לכריתות. להכי נקטיה לבסוף. מ"מ ה"ל למתני קטורת מקמי תרווייהו:

שם דמחטאת מיהא לא מפטר. נ"ל דהרבותא דלא נימא דסבור שהוא חול הוה כסבור שהוא תלוש:

תד"ה שאין עונשין. ואמאי הא אין עונשין וכו'. לעד"נ פשוט דהכא ל"צ אלא משום דכתיב בת אביו דמשמע אבל לא בת אמו. ובת אמו אבל לא בת אביו. אבל באחותו ואחות אביו לא נפקא מכלל אחותו. שוב מצאתי כן בתוס' סנהדרין נ"ג: שם לסיומינהו. תימא א"כ וכו'. איני יודע מאי קושיא. דהא מחד קרא נפקי מבא על הזכר ועל הבהמה:

דף ג:

גמ' והאיכא בת אשתו וכו'. נ"ל דצ"ל בת אשתו ובת בנו ובת בתו. ור"ל בת אשתו עם בת בנו או בת בתו דהן שמות מחולקים:

תד"ה דילמא. ואפ"ה אצטריך קרא לחלק. ל"ד כ"כ דבעריות בכל מעשה איכא ב' נפשות:

שם ד"ה ואי אתא בתריה. פשיטא דאין לך דבר וכו'. עיין בזוהר ס"פ תזריע. ועי' במשכנות יעקב חלק יו"ד סימן ל"ט ועי' בסנה' נ"ו ב' ר' יוסי אומר וכו' וע"כ סבר דכולהו שמץ ע"ז נינהו דאי לאו הכי היכן הזהיר:

דף ד.

רש"י ד"ה הואיל וישנן בראיה. עיקר עדותן בראית העין וכו'. צ"ע דהא שקרי נינהו ומעולם לא ראו ועיקר חיובן בדבר שפתים. לו"ד הנ"ל ראיה דהכא כמו הבא ראיה וטול. היינו שעיקר חיובן על הראיה שאנו מביאין מדבריהם. הגע עצמך אילו לא הבינו ב"ד דבריהם הכי היו חייבין. להכי אין הקול מעשה כבבעל אוב. ומגדף נמי עיקר איסור על מחשבת לבבו. ומי שאינו מבין לה"ק וגדף לא עביד איסור אפילו בשוגג. ויתיישבו בזה כל קושיות תוס' סנהדרין ס"ה ב' עיי"ש:

תד"ה שור כבש ועז. תימא מאי צריך וכו' לא אדע כונתם דמנא הוה ידענא לחייב אכולהו כ"א בפני עצמם. דה"א שור דפרט קרא וכו' כקושית רב ביבי ב"א לעיל גבי אחותו. והכא ל"ש דבר שהיה בכלל. דלא כתיב כללא כלל:

דף ד:

רש"י ד"ה לאכילה. בכזית. עיין מעילה ט"ז ב':

תד"ה דם נמי לילקי. תימא ל"ל וכו'. עיין במאור פ"ד דר"ה גבי ג' תרועות דמהיקש לא שמעינן של זה בזה וע"כ צריך הקישא ומ"מ צריך לאו דכל דם לחולין. דאי ניליף מחלב לא הוה חייב בחיה:

דף ה.

גמ' שעשה משה במדבר. דייק הכא שעשה משה להשמיענו דאין מצותו בכך דוקא אלא עובדא הכי הוה. והרוקחו גם בלא"ה חייב בכל אופן שיהיה. וע"כ צ"ל כן. דל"ש מעשה נסים לאיסורא:

רש"י ד"ה בתו מאנוסתו דבשריפה. דעיקר איסורא יליף אביי בקל וחומר בסנהדרין דף ע"ה. ורבא לחודיה הוא דסבר התם דאיסורא דבת הוא מגזרה שוה עיין שם:

תד"ה א"כ לכתוב. ול"מ למימר וכו' לא ידענא כונתם. דל"ל למימר דגנך וכו' כיון דמ"ל סתמא. וכן קושיא שבסוף הדבור. ואם כונתם שם לקושטא דמילתא ל"ל כולה בתרי סגי. כבר כתבתי כעין זה לעיל על ד"ה שור:

שם ד"ה אימא. לעיל גבי חלב וכו'. ל"ד דהתם על כ"א י"ל דאיהו מייתר:

דף ו.

גמ' השתא דאמרת וכו'. נ"ל דקאי אולאו מילתא היא. דהשתא דאמרת דסימן גרים להרע מזליה. א"כ ה"ה יהנה לטוב. אם כן יהא רגיל וכו'. ומהא דאמר לעיל אין מושחין מלכים וכו' אין ראיה לזה. דהתם י"ל דהוא לכבוד או ברכה שאנו רוצין שתמשך מלכותו:

תד"ה מסייע ליה. אפילו אם היו עושין חוץ לעזרה וכו'. אבל יש לחלק בין מצוה בזמנה לתיקונה קודם זמנה. אמנם שהרמב"ם והטור כתבו שם דאפילו בחול אסור ולא ידענא מנ"ל. וע' בזבחים צ"ה דמשמע דבחוץ שפיר דמי:

דף ו:

גמ' וכל שאינו בסך וכו'. וקטן אתי לכלל חיובא כשיגדיל:

תד"ה מקח לך נפקא. לא הוי כלל אלא פירוש. ונראה שעיקר החילוק היכי דאיכא כללא בתרא דמייתר. ע"כ למדרשיה. דרשינן גם קמא והוי כלל ופרט וכלל. אבל בכלל ופרט לא דרשינן:

דף ז.

גמ' יוה"כ הוא מ"מ. ומשמע מ"מ אף לא עשה תשובה. וגם מקרא קודש ברגע אחד יכול לקיים. והרי עומד במרדו עד סוף היום:

שם ומודה רבי בעבירות דיוה"כ. נראה דר"ל כל עבירות שעושה ביוה"כ ולהכי צריך אך לחלק דאדיוה"כ גופיה ל"ל כיון שא"א בענין אחר ומשכח ליה דע"כ רבי לא איירי באותה עבירה גופה. דא"כ היכי מ"ל. וכיון דבעבודה אחרת מ"ל דמודה בכל עבירות שבאותו יום:

שם דלית ביה מעשה מגדף נמי וכו'. נ"ל דר' יוחנן לעיל דאמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו היינו רק לר"ע דסבר בשבועות כ"ו דבעי חילוק כר' יאשיה ע"ש, אבל לר' יונתן דבלא חילוק משמע כל אחד בפ"ע ודאי מהניא חלוקה דמיתה לחלק. והכי אמרי רבנן לר"ע. כמו דשתקינן לך בידעוני משום דלית ביה מעשה ה"נ לא חשבינן מגדף:

רש"י ד"ה מקרא קודש. בתקון סדר דתפלה. ל"ד אלא הזכרת קדושת היום לבד. דאורייתא הוא:

תד"ה ומודי רבי. ולא יליף מיוה"כ גופיה וכו'. ולעד"נ בפשיטות. דהשתא דאסקינן דברייתא דלא התענה וכו' קאי אשאר עבירות. א"כ מ"ל דדוקא כשעשה עליהם תשובה. אך באמת כיון דמחטאת ואשם לא מצי למילף להכי סבר רבי דבדלאו יומיה מכפר בלא תשובה ואך ממעט דיומיה דוקא:

דף ט:

רש"י ד"ה לא עלו לו. קס"ד וכו'. פירושם דחוק מאד. ולו"ד הנ"ל דידע דלא עלו היינו לענין שאינו חייב ב' קרבנות. אלא דפריך ל"ל למימר לא עלו כיון דתני רישא מביאין קרבן א' ועלה קאי. וכמו בסיפא גבי תאומים וולדות דלא תני אכל אחד דקרבן אחד מביא. ומשני דב' דברים הם. וקתני הביא ונתנגע לענין של מעלה והדר תני לא עלו לענין עניות ועשירות:

תד"ה והיא שפחה. משמע דפשיטא וכו'. ולו"ד הנ"ל דהתם איירי בב' התראות:

דף י.

גמ' חומרא הוא דאית ליה וכו'. לאו חומרא וקולא ממש קאמר דהא איכא בכל צד קולות וחומרות כמ"ש התוס' ד"ה קולא. אלא קרי חומרא לכח מנינו של ראשון ושני ור"ל לענין חומר ימי טומאה וטהרה הוא דמודי ר' יהודה דמנינן לשני. אבל לענין שיפקיע ולד ראשון מנינו של ראשון שלא יעלו הימים לולד הראשון לא אמר דאלו הימים הם ימי טוהר של ראשון ושני. ולו"ד המפרשים הנ"ל דקאי אמלתא דר"י דמתניתין. ואמר חומרא הוא דאית ליה לגבי רבנן לאחשובי גם ולד שלישי ולד לקרבן. אבל קולא דלא לחשב ולד שני לענין טומאה וטהרה דמחשבו ליה רבנן ל"ל. ולא פליג עלייהו כלל:

תד"ה קילא ל"ל. אכתי טבולת יום היא וכו'. ורש"י ס"ל דכיון דכלו ימי לידה ראשונה מותרת להביא קרבן עליה. אע"פ שהיא טמאה מלידה שניה:

שם ד"ה א"א לפתיחת הקבר. תימא א"כ למאי איצטריך וכו'. אבל נ"מ ליולדת בימי נדתה:

דף יא.

גמ' אר"י תהא בקראי. וקמ"ל טפי במלקות דהכא. דבאשה היא והוא מגלה לבה וכתפותיה ואמר רב יצחק באשה טפח ערוה מ"מ חייב לקרות ולרב אשי קמ"ל הכא דל"א לא איכפת לן שתמות כיון דחטאה חטא א"א וזשה"כ לא יומתו וכו':

שם אלא על שפחה בעולה בלבד הן שהיא בעולה מהעבד עברי שהוא בעלה עכשיו. הן בעולה מכבר מאחרים. ועתה היא רק מאורסת לו. וע"ז מייתי תרי קראי. ותשטח הריפות בהוא מכבר ומכתש בתוך הריפות שנעשה ריפות בכתישה זו:

דף יא:

תד"ה הכי קתני. דכדרכה ושלא כדרכה. ונראה משום דישן פטור בכל עריות וא"צ לדמות לישן כדרכה בשפחה דוקא. וזאת כונת הגמרא. נמצא מתכוון וכו'. ר"ל דכל פטורי השפחה נוכל לדמות לאין מתכוון דכל עריות. דאיכא אין מתכוון דפטור בעריות והיינו ישן:

וכבר אמרנו דניעור שלא כדרכה כישן בכדרכה בשפחה וישן כדרכה הוא כישן דבכל העריות ונמצא שניעור שלא כדרכה כישן בכל עריות:

שם ד"ה ואשה אומרת. אי מהימנא לך וכו'. נ"ל דודאי התם אי הוה אמר התם בתר דשתק דילמא גזלנא הוא לאו מידי הוא לאביי. דכיון דשתיק כבר נאסרה. אלא דהכי קאמר ליה אי מהימנא לך אפקה. ואי מספקא לך בגזלנא לא תיפקה דילמא יגלה דגזלן הוא. ואז ודאי לא תהני שתיקתו. כיון דלא ידע אז דגזלן הוא. ושחיקת האשה אינה כלום. כיון דאומרת טמאה קיי"ל דתביא ראיה:

דף יג.

תד"ה ועוד מקום חלב. אבל משקין שנטמאו בשרץ וכו' נ"ל דצ"ל "שלטמא בשרץ" במקום "שנטמאו בשרץ" ובהכי איירי מתני' דהאשה שנטף חלב. והא דלא אוקי ר"י בנדה ולא תיקשי ליה. משום דסתמא קתני:

דף יג:

תד"ה ואשם אחד. התם בקדושת דמים וכו'. ולפעד"נ לחלק בפשיטות. דנותר כיון דל"ש רק בקדשים אינו מוציא מידי מעילה כאיסור הקדש גופיה כגון אברי עולה וכה"ג אף שאין בהם די ממון כלל:

דף יד.

מתני' יש בא ביאה אחת וכו'. צ"ע דהא משכחת לה שבעה. כגון שהיא גם בת בת אשתו. כגון שנשא אם אמו:

דף יד:

גמ' מאי איסור מוסיף איכא הכא. צע"ג אמאי לא יועיל הוספת איסור א"א לגבי כו"ע דליחול איסור אשת אב אהאי כמו דמהני איסור אשת אח דאחים דניחול איסור כלתו אדידיה אבת בתו. וכ"ש איסור אשת איש דחייל גם אדידיה דליהני דניחול איסור אחר, ואולי כל לאוין דשאר בשר כחד חשיבי. דכתיב כללא אל כל שאר בשר לא

פחרבו. משא"כ בא"א:

דף כא.

תד"ה כגון. אפילו לא יגעו וכו' א"י האיך יטמא פחות מכביצה ע"י חבורי אדם באוכל אחר והוי כאוכל פרוד שמטמא רק בנוגע בכולו:

דף כה.

תר"ה הא וכו'. נראה דהכא הוי כאשם תלוי שנודע שחטא וא"י להביאו. ומודו כו"ע שאינו יוצא לחולין. ופשוט הוא. אך נראה דלאביי בפ' נגמר הדין דאמר טעמא דמועיל הזמנה בעגלה ערופה משום דהוה אורחא עיי"ש. ל"ש היכי שנמצא ההורג כיון שדרך למצוא הרוצח כמ"ש הכ"מ בה' רוצח ל"ש סברת אורחא. ובהכי ניחא דלא מתוקמא מילתא דאביי התם כתנאי. דלכו"ע ירידתה אוסרתה ולא כמה שכתב בשער המלך הלכות רוצח. וטעם הרמב"ם ז"ל בנמצא ההורג. על פי הירושלמי פ"ט דסוטה דתצא מקדושתה. וטעמא נ"ל משום דלב ב"ד מתנה. והכא לא משני הכי. משום דרה"מ תלמידו של ר"ח ולית ליה הך סברא בשבועות פ"א:

דף כז.

גמ' מהו שיתכפר וכו'. עי' במ"ל פ"ד מהלכות מעילה וצע"ג. ולולי פרש"י ה"א דאיירי כגון שהפריש פחות מכדי שיעור חובתו ונהנה בהם עד שעלו בצירוף החומשין לשיעור חובתו:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה