אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

בכורות

מנחות

דף ב.

תוס' ד"ה הלוקח. באם אלא בעובר. ואם מכל מקנך נפקא. דכיון דגלי בטהורה ה"ה בטמאה. א"כ לא נפלוג בין אם לולד:

שם ד"ה והמשתתף. וה"ה דמפיק וכו'. לו"ד ה"נ דצריכי תרי קראי בולד. דמחד ה"א דלא מפיק רק מקדושה. אבל ממתנות כהונה לא כר"י קמ"ל. וכיון דאיכא תרי קראי בולד. ידעינן במכ"ש דלא ניפלוג שיתן כחלקו באם לכהן בולד. וא"ש דמייתי קרא דבישראל אכולה מתני'. דגלי גם אאם כנ"ל. וצריך בקרכם לרבויי שותפות בקדושה דמבישראל ל"ש רק בכהן. ועיקרוה בנתינה לכהן איירי:

דף ב:

גמ' וחכ"א כ"ז שיד וכו'. לפי שהבעיא היא לכו"ע אייתי דברי חכמים ובאמת י"ל דרבנן ור"י פליגי בבהמה לעוברה. ורבנן לקולא. דמלשון רבנן לעיל והלא מרביעין וכו'. נראה דקפדי אשהיה לא אולדות. דאלא"ה הל"ל והלא יולדת. ומלשון ר"י נראה להיפך דאמר לכשתלד. ואי משום דבקבלת זכר לחוד מתסרא. כמש"ל. להכי אייתי דגם רבנן איירו בברייתא ול"פ אאיסור:

דף ג.

גמ' עד עשרה בדמיה כצ"ל. דהך סוגיא סברה דמשום בהמה. דאעובר לא הוה משני מידי. דחמור כבהמה דהא יכול להתרפא. ולכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא:

רש"י ד"ה מאי לאו. הא דקתני קונסין וכו'. שינה מלשונו דף ב' ע"ב דהשתא פשיט ליה לעיל דאיכא איסור בולד. אלא דס"ד מלשון קונסין אותו וכו' דחייב לפדות כל הבהמה. ולהכי פירש ד"ה דיקא נמי דקאי אסיפא. דמעשרה בדמיה לאו ראיה. די"ל דקנסינן ליה לפדות הבהמה עד כדי הפסד עשרה בדמי העובר דאיסורא דעובר חמיר טפי. אבל מסיפא פריך לפמש"ל דאו או קתני דל"ש לומר דאם א"י לפדות הבהמה יתן כל דמי העובר לכהן. אע"ג דלעיל שני גם אסיפא הכי. היינו כדסבר דעיקר האיסור בבהמה. והוי הרבותא בברייתא דמשום מגו קונסין לפדות גם העובר. וקאי שפיר אהא נותן כל דמיו לכהן אם א"י לפדות העובר. והכא לא פשיט אלא דאיירי בעובר. ומ"מ אפשר דגם הבהמה חייב לפדות. ולהכי לא הביאו הפוסקים היתר בהמה לעוברה:

דף ד.

תוס' ד"ה ועוד. הפקיע בהמת ישראל הטהורה. בפרש"י על התורה כתב דלא פטרו כלל וכ"נ עיקר. ורבא הכי פריך לאביי דיליף מבהמתם. ע"כ ס"ל שהיתה שם הפקעת קדושה ולא פדיון ממש [דבפדיון ל"ש למילף דליפטור פ"ח א"ע כמ"ש לקמן] א"כ יש לנו לפרש הכתוב על כל הבהמות אף טהורות. אבל לרבא היה שם פדיון הנוהג לדורות. וכיון דבטהורות אין פדיון לדורות לא מוקמינן קרא בהו כלל:

שם ד"ה אם הפקיעה, וא"ת מ"ט דרבא וכו'. לענ"ד פשוט דרבא ס"ל דכיון דהשה של בן לוי הוא דפטר בכור טמאה. ל"ש למילף כלל שיפקיע הפ"ח את עצמו. ועכ"פ יהיה צריך הבן לוי לקנות שה לעצמו:

דף ד:

תוס' ד"ה ופודה. ב' טלאים לכהן. לו"ד הנ"ל דצריך ב' משום מת"כ. אבל להפקעת איסור די באחד. כבמדבר שלא היו שם מת"כ להפקיע אחד כמה פ"ח:

דף ט.

תוס' ד"ה מאן תנא. שני ראשיהן כא' וכו'. ונ' דדוקא מהכא דלא תני ויצאו כאחד דנותן ב' כמו בפ"ב. אף דלאביי קשה גם השתא. ל"ד. דמ"מ לא מצי למתני דנותן ב' והוי חד דינא כמו לא ראם שיצאו כא'. ופירוש התוס' צ"ע דמאן מוכח במתני' דאינו מפריש גם לעצמו כבסיפא כמ"ש התוס' לקמן. ונראה דמכאן למד הרמב"ם בסוף ה' בכורים דבכל הני דמשנתנו א"צ הפרשה כלל:

באו"ד טלה שני לעצמו. ל"ד דגם באחד יכול לפדות הא' ומספק יזכה בו ויפדה גם הב'. כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה ופודה:

דף יא.

גמ' מבית האיש אמר רחמנא וכו' משנה מפורשת היא דאין כפל בהקדש ונפקא מרעהו בב"מ נ"ו. אבל בנ"ד שתשלומין לבעלים ל"ש למעט מרעהו. ומ"מ ה"א דעד שלא נפדה הוה כהקדש, והבעלים נוטלים ממנו הפ"ח ופודין אותו. והוא ישלם להם הכפל. להכי מייתי מקרא וגונב מבית האיש. שהגנבה תהיה מבית האיש ששייך בכפל ולא מבית גזבר. שאינו בכלל כפל דנתמעט מרעהו. וכן לענין קדשים שחייב באחריותן מאן דפטר הוצרך לתך דוגנב מה"ט:

דף יג:

במ' אם לא נתן ולא משך יחזיר. ר"ל אבל אם נתן אף שלא משך לא יחזיר. משום מחוסר אמנם דאינהו בכה"ג לא הדרי דקינין בכסף. ומ"מ לא יקבל רק שארי הגרוטאות ולא הע"ז דלא קנה קנין גמור [ויוכל להשוות עם העכו"ם שלא יקבלנה] וז"ש בסיפא ואם משנתן משך וכו' ר"ל אף משך לחודיה כמ"ש למעלה ה"ק אפילו נתן אי משך אין. והשתא מיושב יותר דמעיקרא אמר דוקא לא נתן ולא משך יחזיר משמע דבחדא לא יחזיר. והדר קאמר דלענין הולכה ליה"מ לא מהניא מעות ובעינן משיכה דוקא. ובזה יתיישבו קושיות התוספות בסוגיא. ודרכם בקודש לא הבינותי לפע"ד:

דף יד:

תוס' ד"ה טוב ברע. ונקט הכא דרשא דאביי וכו'. עיין בתוס' שם שדחקו להעמיד הסוגיא לאביי. ועכ"פ מחולקות הסוגיות בפירושא דקרא אם הראשון קודש או הב'. ע' בתוס' במשנה שם ולעד"נ דודאי פשטא דקרא שהראשון קודש. בעל הקודש הוא אומר לא ימיר אותו ולא כתב לא ימיר בו. וה"ה טוב ברע פירושו דהטוב קודש. וא"כ מיותר בבא דטוב ברע לגמרי. אך במשנה שם שאמרו איזהו טוב ברע בע"מ וכו'. גלי לן דיש לפרש איפכא וצריך תרווייהו. ולא נדע דבעי טוב מעיקרו אם לא מהויות דאביי ורבא שם:

שם ד"ה טוב ברע מבעיא. דברי התוס' אלו לא אתיין עפ"י דבריהם דדבור הקודם שכתבו דנקיט הכא דרשא דאביי [וכמו שפירשו בתמורה שם] ואין מקום לדבור זה אלא לפמ"ש לע"ד בדבור הקודם:

דף טו.

תוס' ד"ה מה צבי. לכדרב מרי וכו'. אבל בגמ' שם משמע בפשיטות קאמר לה ולא מיתורי דכל כה"ג ה"ל לפרושי. וגם לא אדע ל"ל יתורא להא. כיון דבקדשים אין פודין לחלב ואו"ב דאמעטו מאך אלא לבכורה ומתנות. ולעד"נ דתלתא צבי ואיל מידרשו לג' עניני. חד להוציאם מחומר קדשים להקישם לחולין [כדמפרש בספרי לפוטרם מחזה ושוק ואימוריו. וצריך צבי ואיל. דמצבי לחודיה נמעט רק מחזה ושוק שאינם בכל קדשים. ואע"ג דבפ' הזרוע אמר דל"צ למעוטי היינו בחולין גמורין. ור"א הקפר סבר דאי חילוק בין חו"ש לאימורין. אלא דצריך להקיש חולין להם לשחיטה וכ"ה בספרי התם להדיא] וחד להוציאם מחומר חולין להקישם לקדשים לבכורה ומתנות ופדיון פ"ח. וצריך צבי ואיל דמצבי לחודיה לא נדע מתנות דשוו בכל. והשלישי יצא ע"כ לדבר החדש לעשותו כב' מינים. ובלא מיעוטא דאך ה"א כיון דאימעטו מחומר חולין וקדשים ה"נ ממילי דנהיגי בחולין וקדשים כאו"ב. ואהכי אהני מיעוטא דאך:

דף יט:

תוס' ד"ה איש כתב רחמנא. אבל קשה דא"כ וכו'. נ"ל ליישב כל קושיות התוס' בחדא מחתא. דבאינך כולהו הוי עיקר הרבותא שאין החליצה בטלה אבל שאינה כשרה מקרא מלא הוא דואמר ואמרה כתיב ואיש משא"כ בקטנה דתרווייהו קמ"ל:

דף כ.

גמ' לגמריה אית ליה דזעירי וכו' וראיה מדאמר אילו בולד בלבד וכו' והיינו משום דולד ע"כ בסוף ששח. וע"ז אמר אין אני אומר כן וכו' ונקיט למילתיה אטינוף דבולד ל"ש. דלא נ"מ מידי לדינא:

דף כ:

גמ' לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו וכו'. הכא אקדים סברא לגמרא משא"כ לעיל. משום דקיי"ל הכי בכ"מ:

דף כא.

רש"י ד"ה ומשני אפילו. ויולדת שילדה ודאי וכו'. אבל הוא נגד החוש שעינינו רואות אפילו באשה ובהמה גסה שאינן שהות שנה שלמה בין לידה ללידה. וגם פירושו בגמ' דחוק. דאיך נאמר דאיירי כגון שטנפו וכו' דבר שלא נזכר בברייתא כלל. וכ"ש לפרש כן בדברי ר"ש במעשה שראה והוא לא הזכיר דבר. ועוד כמה גמגומים ודחוקים יראה המעיין לפרש"י בגמ'. ולעד"נ פירוש חדש בגמ' והוא ברור בס"ד. דת"ק סבר דלא משכחת רק בגדיה זקנה והבנות ובניהן נכנסו להתעשר. ור"ש אמר שראה גדיה שנתעשרה עם יוצאי חלציה בשנתה. ופריך לת"ק ל"ל ג' היינו אפילו הזקנה נימא שילדה זקנה ב' בנות וחזרו וילדו כלן ב' ב' לסוף ששה חדשים וכן לסוף השנה והא דאמר ותהדר איהי ותוליד בהדייהו. ר"ל שתחזור ותלד וכן הבנות. ומשני דא"א שיולידו תוך שנתן. ואע"ג דהמ"ל כגון שהזקנה ילדה ג' בתחלת השנה ובסוף השנה ילדו כלן עם הזקנה ב' ב'. מ"מ כיון שעכ"פ צ"ל שהזקנה ילדה ג' נקיט בכולהו שלשה. וא"צ לחזרת הזקנה להוליד. והדר מפרש טעמא דפלוגתא דת"ק ור"ש. אם יכולים להיות היא ובנות בנותיה בשנה אחת ואמר דפליגי בדזעירי. ת"ק אית ליה דזעירי וכו':

דף כב.

גמ' משום ביטול ברוב נגעו בה. וטעם ביטול היה ראוי להוציא אף משום ולד לענין בכורה. דהרי ר"י אליבא דר"ש הוצרך דשליא לקרא דכי תזריע לענין טומאת לידה בנדה כ"ז. ואולי כיון דגלי קרא דהוי לידה באשה ילפינן גם לבהמה. וצ"ע. ולפ"ז יכון טפי הא דאר"י אמרו דבר אחד אע"ג דר"ח קאמר לה. דה"ק ר"ש דאמר התם דטהור אע"ג דס"ל דטמאה לידה [כדסבר, ר"י התם לדידיה וכדמוכח ר"פ יוצא דופן] וראב"י דסבר הכא דהוי לידה אע"ג דקושטא היא שאינה מטמאה. אמרו דבר אחד. ואנן אע"ג דקיי"ל כרבנן שם אית לן שפיר דראב"י דהכא דגם לרבנן גלי קרא דכי תזריע דגם אם נימוח טמאה כמ"ש תוס' ר"פ יו"ד וילפינן לענין בהמה. ומיתרצא בזה גם קושית תוס' כ"ג ע"ב ד"ה אלא:

שם ואת לא תסברא וכו'. מכל הסוגיא קשה לפע"ד על מנהגנו בפסח לחלק בין חו"נ בלח לביבש. ומכאן מוכח דאין לחלק:

דף כב:

תד"ה ובלבד. ניחוש נמי להכי וכו'. עיין בירושלמי שם דעיקר הגזרה משום חלה שיטול ממנה. והיינו דנקט קב וקב ועוד. ב' קבים לשיעור חלה [כדנקיט בכמה משניות במס' חלה] והועוד משום התרומה שיש כאן שפטורה מחלה. ובהכי ניחא דבחולין ל"ש למיחש שודאי יבין האיסור כיון שצריך ליקח חלה גם לפי ערך הטמא שבהן ותהיה החלה רובה טמאה. משא"כ כאן כיון שאינו נוטל רק על החולין וכשיהיו החולין שבטהורין מרובין כ"ש על הטמאים לא יעלה על דעתו צירוף תרומה הטמאה שעכ"פ כאן הרוב מתרומה טמאה עיי"ש היטב ותבין אל נכון:

דף כג.

רש"י ד"ה ואי אמרת. ואפר חטאת מטמאין במשא. לא מצאתי דין זה. וגם משנה זו מפרש הרמב"ם בחבורו דאיירי לאחר קידוש. ולא אדע איך יפרנס סוגיא זו. ועיין בספרי ע"פ וכבס האוסף שיש לפרשו לטומאת האפר וכ"מ בסילוק לפרשת פרה ואפרה נעשה אב הטומאה" וכו':

תוס' ד"ה ואי אמרת. זה אינה סוגית הש"ס וכו'. ורש"י בפירושו נזהר מזה שכתב איתיביה לרב ירמיה ולא אבי לרב דמי. אך בירוש' דתרומות שם איתא מבואר החילוק בי ת"ט בחולין טהורין שאפשר שיעשו החולין תרומה והטהורים טמאים] משא"כ בהנך דאקשי ליה. ומ"מ שני לרב דימי האמת שאף באופן שטו ומאה עוררת טהרה אינה עוררת. אבל בנ"ד ס"ל לקושטא דמילתא דאפילו טומאה אינה עוררת בכה"ג דאין הציר נעשה מום:

דף כד.

גמ' משום או"ב. בעין משפט נסמן מיימוני פי"ב מה' שחיטה ה"י. ולא מצאתי זאת ברמב"ם. ואיהו ודאי ס"ל להתירא כשיטתו לפסוק כאת"ל. ועיין לקמן בסוף הסוגיא:

דף כה.

גמ' דהיינו אורחיה. עי' בפרק ראשית הגז דרק רחלים אין דרכו בתלישה ובמתני' בכור סתמא תנן וצע"ג. ואולי רק בנוצה אמרו שם דדרכיה בתליש

תד"ה ואמר ר"ל. ולענין לקט בפרק ראשית הגז וכו' ונראה ליישב דכיון דמחייב משום גוזז. ע"כ אף מן המתה חייב כדין גוזז ואהכי מייתי דר"ל. וע"כ דגם בבכור גיזה מיקריא אבל אדמחשיב ליה כלאחר יד לא פריך דפשיט ליה החילוק דהיינו אורחיה. אבל למה דהוה גוזז ס"ד דאין חילוק כלל: ע"ב תד"ה שער. בשר ולא חלב ודם וכו'. ויותר נ"ל דדם כיון שהוא קרב למזבח וכל חיות הבהמה תלוים בו ל"צ קרא לאסור בתמימים. ואדרבה צריך קרא לאפוקי ממעילה. (עי' מעילה י"א). אך בפה"מ ה"א שהותרו לגמרי. וכיון דאמרה תורה תזבח ולא גיזה נראה לאוסרו אי לא קרא דכמים. אבל חלב שאין בו כל הדברים הללו הייתי מתירו אפילו בתמימים [עי' מעילה י"ב ב' בתוס' ד"ה חלב] וגלי קרא דבשר ולא חלב לאוסרו בתמימים ובבע"מ:

דף כו:

גמ' אפילו בתולש נמי שרי וכו'. ול"מ למתני בסיפא תולש. דה"א דבנתלש כו"ע מודו דשרי בבע"מ. אבל השתא דייקינן מרישא דתם הוא דאסר עקביא תולש הא בע"מ שרי. ומסיפא דבע"מ הוא דשרי עקביא נתלש הא בתם אסירא:

דף כז.

רש"י ד"ה לשמעיה. כהן. לו"ד הנ"ל דישראל היה ונתן לו שמקבל טובת הנאה מכהן:

שם ד"ה נידה קוצה. שלא ראה קרי וכו'. ולל"ק אפילו ראה. שאינו בכלל מצות. וכד' הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים:

דף לא.

תוס' ד"ה דהא חזי. תימא וכו'. אבל ארישא ל"ק להו דכיון שעל פיהם ניתרין ל"ד לשאר או"ס. ומה"ט אסורין בשוח"ט. ולעד"נ דהכא איירי בת"ח שלא קבל עליו ד"ח ולע"ד דצריך לקבל. וחבר א' שמר טהרותיו ואירע בהן איזה ספק. וקתני דיכול לישאל משום דחזי וכו'. הא בלא"ה לא כיון שלא קבל עליו ד"ח:

דף לב.

גמ' לא יגאל דחרמים ל"צ. מכאן ראיה להרמב"ם שאינו במלקות:

דף לג.

גמ' אין מרגילין בבכור. מדלא תני מעשר ע"כ דאין איסור. דקיל משום שאין איסורו מרחם ולא אלים לתפוס פדיון ולהכי הוכרח לאוקמי כב"ש ול"א משום בזיון. דלכו"ע אסור מה"ת כמ"ש התוספות בר"פ. ולהכי ל"א דר"ח לקמן דע"כ ל"א ב"ש בבכור אלא דהנאתו לבעלים. ולפ"ז צריך לומר דגם בסוף סוגיין ס"ל דר"ח. מדשרי במעשר וכדעת הרמב"ם:

דף לד:

תוס' ד"ה מקמייתא. אלא מצורע מוסגר וכו'. ע' נגעים שם דליתא הך דינא במוסגר ור"א גופיה הסכים לזה בתוספתא שם וצע"ג:

שם ד"ה את"ל, אכתי המ"ל וכו'. נראה דבכל הני תלת בעיי איכא ב' ב' גווני בצורם איכא בזמן בהמ"ק דאסור מה"ת. ובזה"ז דאסור מד"ס. ובמוכר עבד יש קנס דפדייה דשייך ביה כל יומא מפקיעו ממצות. וקנסא דיצא לחרות אחר הפדייה או הבריחה דל"ש ה"ט. וכיון מלאכתו במועד איכא קנסא דקודם שעשה מלאכתו וקנס שאח"ז דמאבדין ממונו כמ"ש הפוסקים שם דל"ש טעם דלא עבדי לאיסורא. ולהכי בכ"ע נקיט לענין בעיתו טעם השייך בכולהו גווני בדין דאיירי ביה. ולפ"ז יש ליישב גם קושייתם בד"ה הטיבה:

דף לה.

רש"י ד"ה ממילא הוא שלא היה יודע וכו'. הדברים אינם מובנים לע"ד שהרי ר"ח אמר ר"ק סבר דבכה"ג ידע הנכרי והיכי פריך בפשיטות מכדי ממילא. ולו"ד הנ"ל דה"ק מכדי ממילא וכו' שהישראל לא כוון שיעשה הנכרי, ועי' בפירוש המשנה להרמב"ם. וע' תוס' שבת קכ"ב א' לענין כבוי דאפילו בעושה בשביל ישראל שרי. וכ"ד המרדכי והביאו המג"א לענין ליקט הנכרי עשבים וכ"ד הרא"ש שם ולא כדברי הק"נ. וכ"מ במשנה שם דמחלק בין נכרי לקטן ששביתתו עליו. אלמא דבגוונא דאסור בקטן שרי בנכרי. ולפ"ז יש לגרוס במשנתנו אחר שהתירו ולא ראה שהתירו דגם מתחלה ידע שיתירו ואינו דומה דין נכרי לדין קטן. וכל הצריכותא שאמרו בגמרא היא לדעת ר"ח אמר ר"ק אבל לרבא שרי בכל גוונא ואפשר שצריך שיהיה לנכרי הנאה מזה. כמו בנ"ד שהוא היה קסטור ומוטל עליו תקנת העיר או ביודע שיקבל שכר כבשבת שם:

דף לז.

תוס' ד"ה מה הפרט עיניו מחמת זקנה. לדעתי נ"ל בפשיטות. דכיון שאינו נולד עמו וחלה קדושה עליו [אפילו ליקרב] בלא שנים ל"ש לחשבו מום. ועוד דבקדושין שם נמי אמרינן דאי כתב עין לא הוינא מרבי שן. דלא נברא עמו. אע"ג דרבויא הוא כדאמר התם:

באו"ד שמשתחרר בשינוי. ואפשר דבבהמה הוי חרש דבר שאינו ניכר בגלוי. ואדם ובהמה ילפי מהדדי. וע' לקמן מ"ג ע"ב:

דף לז:

תד"ה השתא. פסח ועור מאי אהני ליה וכו'. נ"ל דאהני לענין נברא עמו ותירוצא בתרא ס"ל כשנויא קמא שכתבתי למעלה. ולהכי בקדושין כ"ד לא תירץ אלא כשנויא בתרא. דהתם לא בעי נברא עמו כלל. ול"צ לשנות כלישנא קמא כדפרשתי:

דף לח.

גמ' שמא מקדח וחיסומו שנינו. לע"ד הנ"ל דחסומו היינו הצד העב שבו החוסמו שלא יכנס כולו לנקב. ואהא מייתי דחזקיה דכל דבר שאין לו תוך אין חילוק בין גבו לתוכו. ושייך למקרי מלא מקדח גם את הצד השני:

רש"י ד"ה ואין לו תוך. למגזר בהו משקין וכו'. ר"ל גזרה חדשה דנטמא גבו נטמא תוכו. אבל ודאי גזרו גזרת משקין באין להם תוך אטו יש להם תוך. ולמאי דמשני בהנך דחזו למדרסות אפשר דאף בדלא חזו החמירו דנטמא גבו נטמא תוכו אטו חזו למדרסות. ופלוגתא היא רפ"ה דכלים:

באו"ד ה"נ לא אצטריך. דאי ליכא טומאה מה"ת בדאין לו תוך רק מד"ס אפילו נגע בטומאה דאורייתא. א"כ צריך להשמיענו דאין לו אחורים וא"כ משמע דדומיא דהכי ביש לו תוך חלוק אחוריו מתוכו בנגע בטומאה דאורייתא וליתא. וע' פרש"י ד"ה אי בטומאה דאורייתא ה"נ:

דף לח:

תד"ה יצא מחלב. ובולט לחוץ מרוב שומן שבתוכו. אבל לפ"ז צ"ל יצאו לשון רבים כיון דקאי אעינימו:

דף לט.

גמ' למימעל בפדיונו. משמע דאיסורא ודאי איכא. דעכ"פ ספק מום הוה:

שם פסחים בזזו בז. פרש"י דחוק מאוד למה יבזהו ככה ומה החידוד הגדול שראה בשאלתו. ואי משום הנ"מ יש למצוא הרבה נ"ט. ולו"ד הנ"ל שאמר כן בדרך צחות שפעמים בע"מ יש לו כח יותר מתמים היינו לתפוס פדיונו והיינו בזזו בז:

שם דכו"ע יש בריה באחת וכו'. ע' תשובות משכנות יעקב יו"ד סי' כ' כתב דמפרש יש בריה שאין זה חסרון כלל. ואין בריה היינו שחשוב חסרון ומ"מ יכול להיות. ומיושבת קושית רש"י:

תד"ה שיהיו משולשין בתחלת שמונים וכו'. צ"ע דא"כ הל"ל בודקין אותו ב"פ. ולא הוינא טעי למימר דהיינו עם הפעם הראשון דא"כ הל"ל אחר פ' יום או בסוף פ':

דף מב.

תד"ה אלמה תניא. מכל זכר דמשמע כל זכרות. צ"ע דמ"מ קשה ליליף מינה דאשה היא מדצריך לרבויי. ועי' בשבת שם בדבריהם שדחקו בזה. אך לעד"נ דאין לדמות לשון זכר ללשון איש. דאטו להס"ד בהמפולת שם לא יהיה אנדרוגינוס בכלל המצות שנאמר בהן איש או אשה וז"ש בהמפלת שם לחלק בין ערך איש לערך אשה ולא זכר ונקבה כלשון הכתוב להורות דכיון דצריך לחלק הוה ככתיב איש ואשה) וסבר ר"י דזכר ממעט אנדרוגינוס מסברא ולא מלשון איש:

דף מג.

תד"ה גרב דחרוץ במקום בשר וכו'. עיי"ש דרבא אמר אי לאו שבור וכו' אבל כדכתיב שבור ל"צ לה. ובלא"ה ניחא גם לדרשא דרבא. דכיון דכתיב באדם גרב בתר ילפת אע"ג דל"צ דמק"ו נפיק ליה. אי נימא דאתא לכדרבא ע"כ מוכח דהפסול בבהמה פסול גם באדם. דאל"ה, ל"ל למעט חרוץ במקום בשר דהכא לא כתיב חרוץ באדם כלל וגם ל"ל דהפסול באדם לא פסול בבהמה. דא"כ ל"ל למעט חרוץ במקום בשר בבהמה. דהא אתי בק"ו מתבלול ודק דישנם באדם ולא בבהמה. אלא ע"כ אדם ובהמה שוין הם ומה שאסור בזה אסור גם בזה:

דף מג:

גמ' מיחל עבודה דכתיב וכו'. ודלא חשיב מלקות. ע"כ משום דאיכא מומי דכתיבי אאדם בהדיא כגבן וחרום דבבהמה ליתנהו דודאי לקי עלייהו ומ"מ עבודה לא מיחלי דמבהמה ילפינן. וכ"נ דעת הרמב"ם. ועמ"ש בס"ד לעיל ל"ז תד"ה מה הפרט:

דף מד.

גמ' למשה רבינו בע"מ וכו'. ורב ס"ל (זבחים קל"א ב') דמשה כ"ג היה גם אחר הקמת המשכן שנפסלו בע"מ:

דף מד:

גמ' אמר להו באודנא. המליצה זרה מאוד לפרש"י. ולו"ד ה"נ לפרש אפילו תשמע קול השתן במים. שלגדולים כה"ג מרחיקין בסוף ברכות. אבל משום פרועו יכול להחזיר פניו:

מתני' אין לו ביצים וכו'. נראה דמשום ר' חנינא בן אנטיגנוס קתני לה הכא גבי היתירין באדם:

דף מו.

רש"י ד"ה נתגיירה מעוברת. וזרמת סוסים זרמתם. ובנתעברה מישראל נמי שדינן בתר דידה ואינו בנו כדאמרינן ספ"ג דקדושין:

תד"ה נתגיירה. כל הדבור צע"ג. ורש"י הוכרח לטעם אפקריה למ"ד ירך אמו דהעובר אינו כגר. עי' יבמות ע"ח תד"ה אלא. ורבא אמר לה בפרק נושאין. וע"כ כפרש"י שם וגרסתו. ומ"ש דהתם משמע דאף איסור ליכא. עמ"ש דבעי לאוכוחי דאיסור יש ודחי ועכ"פ להיפוך אין ראיה:

דף מו:

גמ' מאי ראשו רובו. נראה לי דר"ל שאח"כ יצא רובו רק שהיה חי ביציאת ראשו דכה"ג בר קיימא פטר מנחלה:

שם לנחלה נמי לא הוה. ר"ל ולא מתני ליה יצא רובו מת דהא מ"מ אם חי ביציאת ראשו לחוד כבר פטר מנחלה:

שם ואמר אביי ואיתימא ר"כ וכו'. נראה לי דאפשר לחלק בין חי למת לענין הכרה. ומ"מ פריך שפיר ממתני' דאין מעידין בכל גוונא משמע אף ראהו בתחלה חי ואח"כ מת. אבל לשון הברייתא פדחת בלא פרצוף פנים משמע בהדיא בראוהו מת. ולפיכך מייתי דאביי:

תד"ה לאתויי. לזקוק אשת אחיו וכו'. הרמב"ם פסק שם דבעי ראשו ורובו ואולי משום דישיבה כתיב ביבום והוה כישיבת סוכה דבעי רו"ר. וא"כ גם לענין פטור ודאי ג"כ פטר דוקא ברו"ר. דאם יפטור בראשו לחוד מזקק נמי זקיק כדאיתא יבמות כ"ג ומ"ט בעי לזקוק דוקא רו"ר:

שם ד"ה מאי קראם וכו'. לפירושם לא אדע מקום לדברי אביי כאן. אבל לפרש"י נ"ל שהביאם דלא נימא דע"כ פליגא מתני' עליה. דבפרצוף פנים לחוד לא מיכללו תרוייהו. וא"כ אפשר לגרוס עד החוטם וכר"י. ומייתי דאביי דיליף לכולהו מקרא דהכרת פניהם. אלמא הכל בכלל פ"פ:

דף מז.

גמ' מישראל שלא היו לו בנים. צ"ע דא"כ מ"ט ל"ח גם בדידיה שהיה לו בנכריותו לאפוקי מר"ל ומתנא דלקמן. ונ"ל דבאמת הפירוש בסיפא דמתני' נתגיירה מעוברת היינו ובעלה עמה כפרש"י וקתני ואינו בכור לנחלה היינו הבא אחריו כמ"ש בסוף הסוגיא. ורבותא קמ"ל טפי. דאף כשנולד אחר הגירות אינו מתיחס אחריו וכן בשפחה פטר מנחלה. וה"ה בנכרי הבא על ישראלית. וכ"ז היינו דוקא לר"י. אבל ר"ל ע"כ לא מפרש לבא אחריו כלל:

דף מז:

תוד"ה וילדו. ולא דרשינן ליה וכו'. ולא ילפינן מטומטום דלהכי אכפל קרא בלאחר מיתה וגם בטומטום דלא ניליף מיניה ליוצא דופן. אבל לר"ש דיו"ד בכור גמור. מייתר יכיר. והיינו דפריך ב"ב קכ"ז לרבנן דר"י [דהיינו ר"ש] יכיר ל"ל:

דף מח.

תד"ה דאמר ר"א. נוטל מחצה בקרקע וכו'. נראה לפירוש זה שרביע בע"כ יקבל בקרקע ורביע הב' יכול לבקש שיתנו בטעות. ומתרצן ב' קושיות התוס':

דף מט:

תד"ה ודידיה אזיל וטריף. ומכרו לאחר לידת בנו וכו'. ואפילו מכרם קודם לידה הוא קודם דמצוה דידיה עדיף:

באו"ד כאילו נכתב לאחר וכו'. אך מלשון דאמר ר"י דמצותן על אביו נראה דוקא בירש מאביו. ויותר נראה דאיירי דוקא כשמכרן אביו. דאי מכרן הוא עליו הדרי ואי לית ליה עכ"פ חיובא רמי עליה. ולא גרע מחיוב פדיון בנו וכ"ש דה"ל לוה רשע ועוד ששעבודן קודם ללידת בנו ואסור לו להפסידו. אך אם מכר שלא באחריות צ"ע:

דף נא.

מתני' שנאמר יהיה לך ופדה תפדה. ר"ל כיון דכתיב יהיה לך לאהרן ועליה קאי אך פדה. אלמא שהכהן גורם הפדות בקבלתו דמי הפדיון. לפיכך בנאבד הכסף ולא בא לידי כהן אינו פדוי. משא"כ בבהמה טמאה דקאי תפדה אישראל:

דף נא:

גמ' ריקם ריקם מעולת ראיה. תיבות "ריקם ריקם" נראין מיותרין:

שם מה להלן יורשין חייבין וכו' הדברים מתמיהים. מנ"ל בעולת ראיה טפי מבפדיון בכור. ורש"י הביא ממשנה ותקשי כקושית ר"פ לעיל מתניתין למתני' ולו"ד ה"א להיפוך. דמה בכור יורשין חייבין דילפינן מערכין אף ראיה יורשין חייבין. וקרי בכור להלן. שהוא קודם בכתוב לראיה. ולכן השמיט מ"ש תחלה ויליף מעולת ראיה'. שהכל נאמר בטעות דאסיפא איתמר. ובאמת אינו ענין לכאן ובא רק ליישב הטעות שנשנה קודם. וכן מצאתי מפורש בירושל' פ"ק דחגיגה. עיי"ש דדברי ר"י נאמרו בחגיגה ואמר מה להלן כפשטא:

דף נב:

גמ' וטובה חכמה וכו'. שפיל לסיפא לקרא וד"ל. ועי' בירושלמי פ"ק דשבת ופ"ב דשקלים:

תד"ה בכור. חוזרין ביובל. לעד"נ דאדרבה לת"ק ר"ל כלל קרא דבכור להכי דהא יקום לנחלה דרשינן וילפינן מבני יוסף דאינה חוזרת. והכא אמר טעמא דבכור משום דבהכי פליגי ר"א ורבנן:

דף נג:

גמ' מעיקרא מי ידע הי נפיק. צע"ג דהא גם במעשר יכול להקנות חלק אחד לנכרי או אפילו לישראל חלק בעובר או בולד בעת שהוא מחו"ז ונפטר ממעשר מטעם שותפות. ואולי כיון שעל כ"פ לא תקוים המצוה לא אטרחוהו רבנן:

דף נד.

גמ' וב' מינין בעלמא מנלן וכו'. לא זכיתי להבין קושיא זאת. דהא בכולן נוהג כלאים. וכל שכלאים הוא בחבורו אינו תורם מזה על זה כדתנן בספ"ק דתרומות. וגם באילנות כיון דעכ"פ נהגא כלאים בהו בהרכבה יש ללמדם במה מצינו מתירוש ויצהר. ואולי סבר דאין ללמוד מהם דיש בהם צד מזבח כדאמר ברפ"ו דברכות וסבר דנהגו מעשר בהו עה"ת מקרא דזרע הארץ מפרי הארץ כמ"ש בת"כ בחוקותי עיין שם:

דף נו.

רש"י ד"ה ר' יוחנן. שאומר היום דבר של טעם. שינה רש"י פה לשונו מבשאר מקומות דאיכא כה"ג עיי"ש. דהתם איכא פלוגתא בהא דר' יוחנן:

תד"ה אמר קרא. עשייה אחרת בשורך וכו'. לו"ד ודברי רש"י הנ"ל דה"ק אם אינו ענין לבכור למעט לקוח ומתנה מעשיה דהא מאיליו קדוש. ואם כן אם מיעטו הכתוב מגוף הקדושה מיעטו. אבל באמת אה"נ דשייכא גם בו עשייה בהקדשו ונתינתו לכהן והקרבתו:

דף נו:

תד"ה זונה. תקשי ברייתא וכו'. ואפשר דהך תנא איירי כשלא הקנה לה בהמה לעוברה רק העובר כדמשמע לישנא וסבר דאדם מקנה דשלב"ל. ובישראלית לא משכחת לה כיון דע"כ הקנין הוא משום חצרה כדאמר בתמורה הוה ככליו של מוכר ברשות לוקח. וה"מ לאשכוחי בהקנה בהמה לעוברה אלא קמ"ל כנ"ל. ועוד דהא גופא רבותא דבאין לה שום קנין באם אינו לקוח. עי' שבת קל"ה:

דף נז.

גמ' וא"א יש ברירה וכו'. צ"ע מאי פריך הא בכמה דוכתי פליגי תנאי בברירה. ובתמורה ל' פריך בפשיטות ליברור חד וכו' וע' בתוס' שם. גם עיקר ענין ברירה בנ"ד קשה כמ"ש התוס' כאן. ואם מסתברא להש"ס שיכול לברור טלה אחד אחר החלוקה ולומר טלה זה מחיר הכלב. מכל מקום אינו ענין לברירה דחלקו גדיים וכו' דהתם הברירה בעת החלוקה על שותפתן. והכא הברירה על אחר החלוקה באמירה בעלמא על עסק החלוקה. לכן נראה לי דהכי פירושו. אהא דאמר ואזדא ר"י לטעמיה ואסיק דר"י בהא דמחזירין ביובל לאו לחומרא או לכתחלה אמרה אלא מדינא. ע"כ צ"ל שיש ברירה אחר החלוקה לומר שחלק זה עבור זה. דאי לאו הכי מה יועיל כשיחליפו חלק ראובן לשמעון. שמא חלק ראובן היה עבור חלק לוי וכדומה. אלא ע"כ שיש ברירה אחר החלוקה לומר שחלק זה ניתן עבור זה. ואם שאסרה תורה מכירה לצמיתות לאחד. אבל זאת לא אסרה לברור שחלק זה יהיה נגד זה לצמיתות. ואע"ג דסבר ר"י דאין ברירה היינו בעת החלוקה על השותפות משום דבעת השותפות היה הכל מעורב. וכ"ד הרמב"ם בהלכות שמטה ויובל דלא בטלה החלוקה. והך ברירה שאחר חלוקה הלכתא היא. להכי פריך בתמורה בפשיטות. וכן פסק הרמב"ם בהלכות אסורי מזבח:

שם פרט לטריפה שאינה עוברת. אולי הכונה משום דצריך שיעבור גם בשנה הבאה כדרך רועים שדרכן למנות בכל שנה. וטרפה אפילו למ"ד חיה אין דרכה להתקיים כמ"ש התוספות בכל מקום. אי נמי יש לומר שטריפה אין דרך לעבור תחת השבט עם חברותיה יחד דהרועה מקפיד שלא תתערב:

דף נט.

תד"ה כשם. ופירוש זה אינו מתישב על הלב. ונ' ליישב בפשיטות דאי לאו הקישא דאאב"ג לתרומה גדולה לא מצינו להקיש מעשר בהמה למעשר דגן דלא ליבעי מנין. דאדרבה נקיש מעשר דגן למעשר בהמה אף על גב דלא שייך ביה העברה ממש. מכל מקום מאי דאפשר להקיש דלבעי מנין מקשינן. [וכעין היקש דאאב"ג דאיכא שוה בשוה ממש] ועדיף טפי להקיש לחומרא. ועוד דבקרא כתיב בהדיא תחת השבט במעשר בהמה. ועל כל פנים לכתחלה בעינן לד"ה:

שם ד"ה אתקש. והבאתם שמה מעשרותיכם לר"ע וכו', נראה דההוא היקש שייך רק למאי דלא שייך רק במעשר שני בלבד. והיקש דעשר תעשר רק במאי דשייך בראשון ושני. ובזבחים קי"ט כוונו על היקש דמוהבאתם וכן משמע בתוספות שם ולא כפרש"י שם:

דף סה.

תד"ה והא דתניא. ואע"ג דאיכא בפסח וכו'. ר"ל ובכהאי גוונא הל"ל לבעל מותר הפסח חטא בשביל שיזכה חברך כי היכי דעברי כהני בעשה דמחו"כ בע"פ. אבל יש לחלק בין ודאי לספק:

תד"ה במעשר. חל עליו שם מעשר. רש"י מאן בזה. דא"כ כל מעשר בזה"ז למיתה אזל ול"ש להשמיענו ביצאו ב' וכו' דפשיטא דלא קיל מקדיש ב' ממקדיש א'. דיותר יש לחוש לתקלה במרובה מבמועט. לכן פירש דס"ל דמעשרין אף בזמן הזה. ולכן אין דינו במיתה כמקדיש אלא ברעיה בלבד. להכי קמ"ל ביצאו ב' דמשום השלמים ימות גם המעשר. ופריך מאי איריא ב' וכו'. עיין פירוש רש"י דה"ק לשמעינן בחד דהיינו בי"א לחוד. ומשני דה"א דמשום דלית ליה פסידא שהרי אם יפדה יוליך דמיו לים המלח אבל תרי וכו'. והתוספות ס"ל דאע"ג דאין מעשרין בזמן הזה לא דמו לשאר קדשים דמה"ת חייב מ"מ לעשר. א"נ משום דאיכא פסידא במעשר כנ"ל. וכ"ד הרמב"ם דמעשר בזה"ז דינו ברעיה:

רא"ש פרק ג

בפנים סימן ג' יחיד הוא לגבייהו. צ"ע דהא סברת שמואל חלוקה משניהם:

רא"ש פרק ה

בפנים סימן א' דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר. ע' תוס' ר"פ וכ"מ בכמה מקומות דמדאורייתא היא וצ"ע:

שם ומה"ת מותרין לעכו"ם וכו', גם זה משמע בגמרא דמה"ת הוא:

שם סימן ו'. הרמב"ן ז"ל פסק כל"ב וכו'. בפ"ק דע"ז איתא דבזה"ז לית לן בה. ואולי כונת רבינו בהא דקאמר דבשל תורה היינו משום דעיקרו מה"ת הוא. וכפי מש"ש דדוקא במקדיש לבדק הבית ואינו קדוש קדושת הגוף אלא משום כ"ד הראוי למזבח וכו' הא היכא דל"ש בזמן הזה ניחא בפשיטות. אבל אין כן דעת הפוסקים:

רא"ש פרק ח

בפנים סימן ב' דמה ענין התם לפסוק כראב"א וכו'. עי' בשאילת שלום על השאילתות שהרבה להתפלא ע"ד רבינו אלה. ולפעד"נ ליישבם. דרבינו מפרש מ"ד מזהמין לעיל ומ"ד אין מזהמין כמ"ש בירושלמי ביבמות ובקדושין. דמר משוי לולד מזוהם ומר מכשירו לגמרי ולכו"ע ישראל הוא. ובלוים לוי הוא כדאמרינן בן בתך וכו' קרוי בנך. וא"כ הוי לוי גמור או לוי פסול. והכי הוא פשטא דגמרא. וא"כ פטור מטעם דהוה לוי. אבל התוס' לשיטתייהו דמפרשים מזהמין בנכרי ואין מזהמין בממזר. וע"כ דפטר ליה רק משום אמו. ומה שהקשה שם עוד דבכ"מ מצינו שדרך הגמ' לקבץ הלכות אף שאינן מענין אחד. נ"ל דאין זה רק בסתמא דגמרא. אבל שיאמר אדם אחד פרטי שני דברים שאינם ענין זה לזה לא שמעתי ולא מצאתי אף במקום אחד. וכמ"ש נכון הוא בס"ד. גם מצאתי בספר משכנות יעקב בשם הרמב"ן דמפר מזהמין לענין פגם כהונה. וכן מורגל לשון זה בירושלמי:

שם סימן ה' במעדני יו"ט ד"ה עד שיאמרו לו. כתב רש"י והכא ל"ש לומר וכו'. דברים הללו סותרין מ"ש דמתחלה וכו'. ולפי הנראה לי אין כאן סתירה אלא בנין. דע"כ אין צריך עדות גמורה:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה