אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
מנחות
דף ב.
תד"ה כל המנחות ס"ל מדרשא דספרי וכו'. ונראה דצריך למעוטי דיעבד שלא יצא י"ח עולה ואם אינו ענין לזו דחובה היא תנהו ענין לכל עולות נדבה דפסולות אם הביא ממעות מעשר למ"ד ממון הדיוט הוא. ודרשא דספרי אצטריך לומר שלא יצא י"ח מעשרו ומעכב את הודוי:
דף ב:
גמ' קבלה א' לכולן. הא דתני קבלה בסוף נ"ל משום דקבלה במנחות ליתא לר"ש אלא קמיצה והקטרה במקום שחיטה וזריקה בזבחים. והדר אמר דאי תיליף קמיצה והקטרה מקבלה דזבחים. קבלה א' לכולן. ולהכי נקט קבלה בלא וא"ו דמילתא חדתא היא. והיינו כר' ינאי לקמן כ"ו א' דמוכחא גם שם ברייתא כוותיה:
תוס' ד"ה מנחת. ואשם גופיה וכו'. ונראה דכיון דהוקשה לחטאת היה לנו לפסול בכל המנחות. ואתי היקש דכאשם להכשיר שאר מנחות דלאו חוטא. וממילא אינה מרצה דאהא ל"ש למילף מאשם כיון דגם שם אינה מרצה. וכ"מ לשון הברייתא דהדרה ותנא וכאשם מה אשם וכו' ולא כיילא תרתי בבי ביחד לומר מנחת נדבה ה"ה כאשם. לפיכך כשרה ואינה מרצה. אלא דהך סיפא לאו ילפותא היא אלא כעין דיו לפיכך תני בב' בבי:
שם ד"ה מכדי. גבי מכה אדם וכו', ומיהו ל"ד כ"כ דהתם כתיב בקרא יומת גבי מכה אדם דהיינו פט טול מעון ומקשינן פטורו לחיוב בהמה. וכן פרש"י שם בהדיא. וכן בפ"ק דזבחים מקיש עכוב דכתיב בזביחת פסח למצוה דשלמים. דמה התם שאר עבודות כזביחה אף בפסח כן. וכן מצינו הרבה שלמדים מעכב מאינו מעכב. עי' ירושלמי ריש יומא. לכ"נ עיקר כתירוץ הא':
דף ג.
תד"ה ומעבר כדפרישנא לעיל. ונראה דגם התם אמרי דילמא שירים נינהו דהוו כמו מצוי דכשרין בכ"מ. אף דבעו יסוד. כיון דלא מעכבי כמ"ש התוס' לעיל גבי מצוי. ותו ליכא אלא חד שנוי דאצבע:
שם ד"ה אלמא. אפילו פירש מחבת וכו'. ונראה דרבה לחוד הוא דמוקי פלוגתא דר"ש אכולה מתני' דהתם. ואביי דמוקי מתני' דהתם כר"ש הא מקשי הכא ארבה. וסבר דר"ש דהתם לא קאי רק אכלי א' וב' כלים. ולא אמחבת ומרחשת דל"ד להדדי כדמצריך לקמן:
דף ג:
גמ' ותיפסל וזאת תורת וכו'. לפמ"ש למעלה דרבא ור"א סברי דמחבת ומרחשת לר"ש לא הוו בקביעותא דמנא. א"כ איכא בשנוי דידהו תרתי לגריעותא. דהשנוי ניכר ויש לחוש שיאמרו מותר לשנות. וגם מחשבתו אינה נכרת שהוא מכזב די"ל זו במרחשת נדר והביא במחבת כמו שהקשו בגמ' לעיל לרבה. ובהכי מדויק השתא לשון הגמ' דנקיט מחשבה דלא מינכרא. משא"כ בסוף שמעתתא דאמר טעמא דל"א כרבה למ"ל הכי. דהא איכא למימר דלר"ש הוו מחבת ומרחשת כקביעותא דמנא. כדעת רבה אליבא דר"ש:
תד"ה לר"ש. שנוי קודש ל"כ בחטאת. צ"ע להאי שנויא מזבחים מ"ח א'. והעיקר נראה כתירוץ ב'. וכן פרש"י בתורה ע"פ תורת המנחה פירש שם להטעין שמן ולבונה האמור בענין. וכן מוכח בת"כ שם ע"פ תורת האשם וסתם ת"כ ר' יהודה בר פלוגתיה דר"ש. להכי בעי דוקא הכתוב בענין:
דף ד.
גמ' הואיל ובאת להתיר וכו'. ל"צ להאי טעמא אלא משום אשמות. דהא פסולא משום משקה ישראל:
דף ד:
רש"י ד"ה לא נהנין מדרבנן וכו'. א"י מאי היא. דהא ודאי אסירי גם קדשים קלים מה"ת. עיין בר"ה כ"ח ומעילה מ"ג שם ד"ה לא נהנין מדרבנן וכו'. גם זה צ"ע ועי' בבה"ז בריש מעילה:
דף ה:
תוס' ד"ה כר"ע. וקשיא לר"ת וכו'. רש"י ס"ל דצריך קרא דנהגה בהו קדושה הנוהגת בפירות שביעית גופייהו כמו לי קרא בספיחין לענין קצירה. שלא לקצור כדרך הקוצרין. אע"ג דגלי קרא ב שאר פירות. ומשכחת להו בפשת אחר הביעור. כגון שלא הביאו שליש קודם ר"ה ונגמרו תחלת חשוון עי' ר"ה י"ב] שכן דרך ספיח. וכלה לחיה בשדה בחורף:
דף טז.
תד"ה אפשר לשנותן. דכי פליגי ר"מ ורבנן וכו'. אע"ג דבכ"מ קיי"ל דפיגול קובע כמו ככר. ש"ה כיון שיכולה מחשבתו להתקיים שינסך הנסכים למחר בהיתר אינו פיגול. והוי כשחט ע"מ שלא לקדשן. וכיון דל"ש בהו פיגול דידהו לא מפגלי נמי בחשב על הזבח. וכיון דנ"ש פיגול בשחיטה ל"ש ג"כ בשאר עבודות:
דף יז:
תוד"ה דל"ש ליה. אבל חצי זית בשר לאדם וכו'. נ"ל לתרץ הני קושיי בפשיטות. משום דתנן ספ"ו דזבחים גבי עוף לאכול כחצי זית ולהקטיר כח"ז. והתם ליכא אדם ומזבח בחדא וע"כ פירושו בבר אכילה לחוד ובבר הקטרה לחוד:
דף כא.
גמ' ור"י דידיה אמר וכו'. נ"ל דמייתי ליה דלא נימא דדוקא בתר דידענ דדם א"צ מלח פסלינן מלחו משום שנוי להכי מייתי דבאברים בעי קרא דריח ניתוח למיפסל צלאן. וע"כ איכא קרא לפסול שנוי מליחה בדם:
דף כב.
תד"ה הדבר. דה"ל נראה ונדחה. ולעד"נ שאם היו שוין היה יכול לערות משניהם ביחד לתוך כלי אחד. אבל לפי שדם פר מרובה ע"כ גלי קרא דלא בטיל ולא איכפת אי מערה משל פר לשעיר. וזולת זה לא אבין קושיתם. דהכא ל"ש דחוי. דהתם לא נדחה דעכ"פ יקרב לשם השעיר. והפר לא נדחה שהרי נשאר מדמו. ועוד לא אדע אם נקרא נראה ונדחה. דהא כל זמן שלא נתערב אינו ראוי למצוה זו כלל:
דף כח:
תד"ה וטפח. יש תימא וכו'. ולפרש"י ניחא שהגביע וכפתור ופרח כלם במקום אחד משלש צדדיה. ולא יכון לעשות כן בג' גביעין:
דף כט.
גמ' וראה משה ועשה כמותן שנאמר וכו' ולפ"ז ל"צ קרא דהמנורה הטהורה רק להורות דבעי טהרה לכתחלה. ובשיטת אבוה ר"י דטומאה הותרה בצבור וגלי דמנורה שניא. והיינו נס חנוכה למ"ד הותרה:
דף ל.
גמ' הלוקח ס"ת מן השוק. נראה דמן השוק דוקא שנכתבה למכירה. אבל הלוקח מחבירו שכתב לעצמו לא יצא כלל:
דף לב.
תד"ה והאידנא. פתוחה מראשה פתוחה וכו'. לו"ד דלקמן הנ"ל פירוש הירושלמי דמייתי ראיה למ"ד פתוחה דכיון דפתוחה מראשה כפ' בראשית הוי פתוחה. כלומר דמתחלת מראש השיטה. ופתוחה מסופה כסוף תורה הוי פתוחה ומסיים באמצע. ואיך נאמר כאן שפתוחה מכאן ומכאן שסיום שמע אין דבוק להתחלת והיה. שתהיה סתומה:
דף לב:
גמ' כתבה אגרת פסולה. נ"ל כפשטא שכתבה לא לשם מזוזה כאגרת. וע' בהגהות מיימוני פ"א אות ז':
תד"ה סכנה. ונראה דתלאה במקל וכו'. צ"ע דא"כ איך היו עושין בפונדקאות כן. וי"ל פרש"י דמשום שעשו בפונדקאות כן [שתלו במקו קל ואחורי הדלת שלא תגנב כיון שאינה קבועה] צ"ל שבבית איכא סכנה:
דף לג:
גמ' שלא להרחיקה מן הקורה וכו' דומיא דתפילין שקושרה כנגד לבו שהוא כשליש בגובה אדם:
תד"ה ומאי תחלת שליש. וחולק על הש"ס שלנו. דבש"ס שלנו משמע דאין קפידא בהגבהה אף יותר משליש:
דף לו.
תד"ה משעת הנחה. קשר של קיימא הוא. ולפעד"נ דאין ה"נ דקשר תפילין שאמרו בעירובין צ' שהוא הל"מ הוא של קיימא בין בש"ר בין בש"י. ולבד זה צריך לקשור התפילין לזרועו כשמניח כדמפורש בקרא וקשרתם. ואתיין שפיר כל הסוגיות:
דף לז.
גמ' רב אשי אמר וכו'. לכאורה יפלא מנא ידע ר"א דלא סבר ר"י החורם כר"נ. אך סמך על המכילתא דתניא בריה"ח א"כ למה נאמר ידך לרבות הגדם. וע"כ סבר דמידכה נפקא לן שמאל ואייתר ידך דפרשת קדש לגדם שאין לו יד כהה שיתן בימין ומפרש דסתם יד ימין הוא בתורה. וכן איתא במכילתא. ואעפ"י שאין ראיה לדבר. שנאמר וירא יוסף. אלמא דמייתי ראיה דיד דקרא ימין הוא. ואעפ"י שאין זה ראיה גמורה די"ל דגם שמאלו הוה מ"ט כיון דקשה שנוי הלשון דכתיב בלא ה' ע"כ ימין הוא. אבל לת"ק ור"נ דנפקא להו שמאל בלא ה' מיותר ידכה בה'. ואפשר דדרשי ליה כר' אבא דיד כח לגדם שיתן בימין. דלא ממנעי רבנן למדרש בין ה' לח' כדאיתא בירושלמי דשבת ובגמ' דילן דרשינן הכי בכמה דוכתי. אלא דרב אשי כיון דלא כתיב בח' שפיר טפי י"ל יד כסה. אבל לדידהו ל"צ לזה. ולפ"ז נראה דאחרים דתרתי ברייתי היינו ר"י החורם. וקרי ליה אחרים לפי שאין השם של פאר כמ"ש התוס'. וחד דריש אליביה מידך וחד מידכה כנ"ל. וכתנאי קאי על ר' אבא ור' אשי. ע' ביאורי הגר"א באו"ח כ"ז. וז"ש אחרים אומר לשון יחיד:
שם בימינו שהוא שמאלו. ברגל דחליצה נחלקו הפוסקים. ומכאן אין ללמוד. דהכא כתיב ידך שלך וכדמפרש. שלך בשמאל. אבל התם ילפינן ממצורע דכתיב ידו הימנית ולא ימינו. ואין משם ראיה:
תד"ה שומע אני. פירש בקונ' וכו'. קשה לב' הפירושים דהא בגמ' משמע דלבתר דאתא ההוא גברא אזלא נזיפותיה דר' פלימו. ואם איתא דדמי כנטול עכ"פ א"א לחיות עד שיגיע להנחת תפילין ואתוכי מחייך ביה וגם שנויא דגמרא ש"ה דבגולגולת תלי רחמנא צ"ע. דמ"מ טריפה הוא. ולדברי רש"י אין רמז בגמרא. וכ"ש לפירוש התוס' אין להם מקום כלל. לכ"נ דבאמת הכא לא הוה כנטול, ואשכחן כה"ג דלא הוה כנטול ביתרת בדרי דאונא. דחזינן דחי ובלא ראש הוא מת לשעתו. כדתנן פ"ק דאהלות. והכי פריך כיון דטריפה א"צ פדיון. הראש הב' בלא גוף אינו בר פדייה ומשני שפיר בגולגולת תלי רחמנא. ואיכא הכא גולגולת בת קיימא:
דף לח.
תד"ה התכלת וכו'. עי' בספרי שלח והביאו הרמב"ם ריש הלכות ציצית דיליף מקרא דמצוה אחת היא. ונראה דנ"מ לענין זה. דכיון שהם מצוה א' צריך השיעור בין משניהם ביחד בין מכל א' לבדו:
באו"ד והא דלא מוקי וכו'. לו"ד נ"ל דאהטיל למוטלת קאי ואי קשר העליון דאורייתא. הויין כולהו ציצית מחובר לבגד. וגרוע ועומד הוא. משא"כ אי לאו דאורייתא כל או"א לחודיה קאי:
דף לח:
גמ' אלא לסדין בציצית. פשטא דגמרא נראה דדוקא נקיט סדין. דכיון שא"א שיהיה תכלת ממינו יש להקדים לבן שהוא מין כנף. אבל בצמר כיון דאפשר לתרוייהו במינן לא נ"מ מידי. ורב"ח סבר דגם תכלת כיון שא"א להיות הלבן ממין צבעו התכלת קודם. ורבא פליג דציבעא לא גרים כלל ואין קפידא להקדים לבן לתכלת דהכל מינו הוא. ולרב"ח ודאי צריך להקדים לבן במטלית צמר לבנה:
שם דאי אגרדם תכלת וכו'. לפירוש הרמב"ם דהתכלת והלבן בחד חוטא נינהו אתי שפיר כפשטיה. דאם נשאר בחוט כדי עניבה בלבן או בתכלת שפיר דמי:
תד"ה אילימא וכו'. לדעתי דברי הגמרא פשוטין. דאי לא הוו מעכבי אהדדי ה"א שפיר דחיסר מצות לבן שאינו יוצא כשנותנו ע"ג תכלת. אבל הא א"א שאינו יוצא מצות תכלת רק ע"ג לבן. דתכלת כשרה גם בלא לבן:
דף לט:
גמ' יאי גלימא ויאי תכלתא וכו'. לעד"נ לפשר כל העובדא בתכלת ממש. דקרא דגדילים היינו חד גדיל לבן שהוא ב' חוטין ועוד גדיל תכלת שהוא ב' חוטין. והיינו ד' חוטין שהן ח' שיעור ציצית. ומשמע דגם התכלת צריך להיות בו גדיל. וחד קרא כתיב פתיל תכלת דמשמע דצבע תכלת אינו רק בפתיל ואמר רבב"ח דאו גדיל היינו שיהיה צבע תכלת בגדיל או בפתיל. ורב סבר דצבע תכלת בפתיל דוקא. וגדילים הוה רק במנינא אבל לא דלהוי חד לבן וחד תכלת בגדיל. אלא עשה גדיל לבן ופותלהו מתוכו בתכלת בראשו. ומה"ט פירש רב למתני' בלקדם. אף דע"כ צריך לפרש רישא בגרדומין. דלדידיה ל"ש אגרדם לבן וקאי תכלת דהתכלת רחוקה מכנף טפי מלבן. ואנן קיי"ל כרבא התם דמפרש אגרדם תכלת ואגרדם לבן אלמא דמצד א' תכלת ומצד א' לבן. וכ"ד הרמב"ם ז"ל:
דף מא.
תד"ה חדא. משמיה דשמואל קאמר לה. ורש"י ק"ל דמדאין בה משום כלאים מנ"ל דכשרה האחרונה. דילמא כיון דהותרה הותרה:
דף מא:
גמ' כאן בטלית בת ד' חוטין. בפשיטות נ"ל דבת ד' אין קלא אילן פוטר משום לבן וברייתא שניה איירי בהביא ד' חוטין תכלת וד"א כדין. וגם ד' חוטין קלא אילן כשר. ולכתחלה חיישינן שמא יתירנו אח"כ לבגד אחר:
דף מב:
חד"א כתנאי. תימא וכו'. ונ"ל ליישב תמיהתם דגמ' דידן סברה דכו"ע סברי דמקשינן תפילין לכלי קדש דבעינן עשייתן לשמן. אלא פליגי אי תחלת עבוד בכלל עשייה. והוה ממש כבציצית הטויה דפליגי רו"ש אי הוה בכלל עשייה. וכן בפ' נגמר הדין דמייתי מתפילין לענין הזמנה דאיסורי הנאה סבר נמי דהוו כקדשים. ודחי התם כתנאי. ר"ל דמאן דלא בעי עבוד לשמן סבר דאינן כמילי דגבוה. ול"א התם הכי רק לאביי. אבל לרבא סבר כסוגיא דהכא דפליגי רק בהתחלה כנ"ל [וב' אלו הסברות איתא בירושלמי פ"ג דיומא עיי"ש] ומצי רבא סבר כרבנן או כרשב"ג:
דף מד:
תד"ה מנחתם. וקשה לר"ת וכו'. ורש"י ס"ל דמרבויא אתי דמיותר. ומ"מ מוכח מהסדר דמנחה קודמת. והא דכתיב בתר הכי לפרים וכו' הוי כמו כתב אחר הפרים וכו'. וקושית הש"ס דכיון דקרא בעי לבלילה ולמחר אפשר לומר דעם הזבח נסכים קדמוה כפשטיה דקרא דזבח ונסכים:
דף מה.
תד"ה אלא פרים. והא דלא מוקי וכו'. ועיי"ש דכתי' כמשפטם ויהיו וכמשפט:
שם ד"ה מלואים. ודבר תימא הוא וכו'. ונראה דבאמת לא אמרה רק ר' יוחנן דל"ס מלואים הקריבו אלא אליהו עתיד לדורשה. ומאי דאשכח דרש:
דף מה:
תד"ה קרבו. דכי תבואו לאו דוקא. צ"ע דהא ר"ע אומר נמי בברייתא בגמ' דלא קרבו במדבר:
שם ד"ה מדאשתנו. מצריך איל אחד וכו'. צ"ע מאי קושיא דהא התם ודאי איכא סברא מדשעירים אחריני נינהו דכתיב בהדיא מלבד חטאת הכפורים אילים נמי אחריני נינהן ול"ש התם אי בעי וכו':
שם ד"ה גמר ותימא הוא וכו'. לבן ננס ודאי ניחא דכתיבא הויה בלחם לחודיה. והויה בלחם וכבשים בהדדי דריש לה. אכבשים מטעם האמור. וקושיתם אליבא דר"ע נ"ל דהויה דלחם לחודיה מוקי ליה באא"ע ללחם תנהו ענין לכבשים:
שם ד"ה דנין. אלחם קיימי. לא אבין התחלת קושיתם דהא כדמוקמינן אלחם הרי הם שוין ממש. משא"כ אי מוקמינן אכבשים אינו שוה לגמרי שזה מתנה לכהן וזה כלו לגבוה:
דף מו:
גמ' גזרה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן מלשון הגמרא נראה דלאו משום שמא יזדמנו משהינן להו. דאהא ל"ש לשון גזרה גם ל"ש לבטל מצות שריפתן משום חשש ביטול מצוה כשיזדמנו. אלא דגזרו שמא ימצאו כבשים אחר תנופה קודם השרפה וישרפם באיסור. ואהכי פריך שפיר נשהינהו עד תמיד של ערב וידעו הכל שאם ימצאו כבשים לא ישרפו כיון דמשהינן להו משום הכי. אבל בזמן התמיד כמו שאין מאחרין אותו שמא ימצאו מוספין ולא תדחה עשה דהשלמה. כן לא נאחר מצות שרפה שהיא הקרבה דבה"ל הבאים בפ"ע:
תד"ה לפי. ה"מ למפרך וכו'. לשיטתם בדבור שאח"ז:
דף מז.
רש"י ד"ה אלא לאביי. מאי איכא וכו'. דנהי דלרבי לא נפיק לחולין ע"כ מדרבנן הוא מדתפיס פדיונו. ולעיל מוכח דבקראי פליגי:
תד"ה שיהא לחם. תימא הא משעת וכו' תימא על תמיהתם דהא קרא בשלמי יחיד איירי דתנופתן אחר שחיטתן. והדין אמת גם בכבשי עצרת. דכיון שהיה הלחם בעת שחיטה היה ראוי להניף עליהן:
תד"ה מושך שתים, וכן בשניה. משמע דס"ל הניף זה בפ"ע וזה בפ"ע לא יצא דלא כהרמב"ם ז"ל:
דף מח.
תוס' ד"ה חטא וי"ל וכו'. לא זכיתי להבין ד"ק הא כיון שיצא מצות אכילה זכות גדול הוא. ונראה דכיון דאינו חייב לאכלם ביום דוקא ל"ש כדי שתזכה בשבת דודאי לא ירצה לאכלן תי. עי' תוס' גיטין מ"א ד"ה לא:
דף מט.
תוס' ד"ה עקירה בטעות. ותנא הוא דלא מפרש. לו"ד ה"א דש"ה דעולה לשם עולה נשחטה:
שם ד"ה מתיב ר"ז. וצ"ע. א"י למה הוצרכו לזה. אדרבה לר"ז ל"ק כלל דר"ש אדר"ש. דהא דידע הא דלא ידע. שם ד"ה תלמוד לומר. תימא וכו'. עמ"ש זבחים פ"ט ומיושב הכל בס"ד:
דף נ.
רש"י ד"ה ה"ג תנא בעלמא קאי. ולא פירש טעם הדבר. ונ"ל דהוא מטעם שאמרו סוף מגינה כל הכלים היו להם שניים ושלישים. שאם נטמאו וכו' ה"נ דכוותיה שאם יארע פסול או טומאה באחד יקרב הב' וכן הג'. וג' לתמיד שבערב:
תד"ה דיקא נמי. ליכא למטעי התם. ונר' משום דצריכי טובא לשבת ויום טוב אלא דלית ליה לא שייך למיתני כדי:
דף נא:
תוס' ד"ה אף כאן. כדדרשינן בפ' כ"ש. ונ"ל דלאמר לאו אמור לא דרשינן רק בשיש לאו באותו ענין כמו בפסח דאיכא לאו בנא ומבושל מוקמינן ליה גם אאינו צלי אש. ובקדשים דיש לאו במקדיש בע"מ למזבח מוקמינן נמי אמתפיס תמימין לב"ה:
שם ד"ה חטאת. דקדשי ב"ה היא. וי"ל כגון שהקדיש אחד פרה משלו:
באו"ד דאינו אלא בבהמה וכ"ש בלבד. צ"ע דכי קרייה חטאת מאי הוה שהרי היא נפדית שלא במום ולמה יהא בה מועל אחר מועל:
דף נב.
תוס' ד"ה דשמעינן. דלא אשכחן דניפלוג. צ"ע דבהדיא פליג בשקלים:
דף נב:
מתני' אף היא אינה מן המובחר. דלר"מ בסכסיפו פניו סגי ולדידיה גם קרני חגבים פסול כדמפורש בגמ':
תוס' ד"ה מנין. שאר מנחות מנין ת"ל וכו'. נראה דהתם לא מוכח רק חלק גבוה כדמשמע מרישא וסיפא דקרא. ואף דמרבינן לקמן מנחה היינו חלק גבוה קודם שנקמצה. כגון שחימץ כולה ולא שייר כדי קומץ:
דף נג.
גמ' מדלקי עליה חמץ הוא. ואע"ג דצריך רבוי היינו משום דלא חזי לאכילה כ"כ. וכי היכי דמרבינן ג' מיני אומניות שנתחמצו לגמרי. ואינם ראוים לאכילה ול"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור. דע"כ חמץ גמור הוא. דאל"ה לא הוה מרבי ליה מכל מחמצת כיון דצריך לחמץ גמור דלא חזי לאכילה כ"כ:
תוס' ד"ה כי קא מבעי' לי. תימא וכו'. ונראה דלמסקנא ניחא הכל דצריך למעט שיאור וחילוט גם מחלק גבוה ולמפסל מנחה כתב תהיה עכובה במחבת. ובמאפה כתיב מצות וילפינן עכובא מדגלי במחבת דהיכא דכתיב מצה עכובא הוא:
תוס' ד"ה אלא. וקרי ליה חמץ נוקשה וכו'. נראה דהתם אינו כהך דהכא אינו רק נתינת טעם של חימוץ בעלמא וכמו חומץ יין. שאינו ענין לחמץ פסח ותודה ומנחות:
דף נד.
גמ' הוה ביה מדרבנן. צ"ע דהא לרב ור' חייא ור' יוחנן הוה מ"ל דאורייתא וכפשטא דכמות שהן. ואפשר משום דבמתני' דאייתי לקמן קתני הניתן בגשמים דמשמע דוקא אותן שנתמעטו. אבל ע"כ הוא לא ידע מתני' דלמה ליה לדחוקי ולאוקמי בתיובתא ונ"ל דרבה לשטתיה דאוקי לעיל לאמרו לו דמתני' דלכמות שהיו משערינן. וסתם משנה דעוקצין ע"כ כר"מ כסתם מתני' בכ"מ. וכן הברייתות דמייתינן לפרש המשנה אתו. ואע"ג דר"מ חייש גם ליתירה והכא אמרינן אי השתא לית בה הא לית בה. מ"מ התם דבעינן עשרון לא פחות ולא יותר בעינן שלא יהיה מעיקרו גם יותר מעשרון כדקפדינן שלא יהיה מעיקרו פחות מעשרון מה"ת וכן בכ"מ. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר' יהודה משערין לגמרי כמות שהן. ואין כן דעת כה"פ. ועי' בביאורי הגר"א באו"ח סס"י תפ"ו וצ"ע. ומצאתי בירושלמי בפ"ב דתרומות דלמ"ד אע"פ שאין כזית מעיקרו. צ"ל דעיקר קפידא דאמרו לו הכא הוא איתירה אי ל"א דכל תפח דרכו לצמוק:
דף נד:
גמ' שהניחן בחמה ונתמעטו אין מיעוט זה כצמוק אלא מיעוט גמור:
דף נה:
תד"ה אף אני. אפילו אפה ואפה נמי וכו' פשטא דברייתא דקמ"ל דלא נימא דדוקא נגמרו כל מעשיה חייב:
שם ד"ה כלל ופרט. לא ה"ל למידן כלל. עי' בתוס' שם דמשני דמ"ד אין דנין הייני שמרבין יותר מבכל כלל ופרט. ולפ"ז הכא אי הוה כתיב בשעיר נשיא לחוד בלא אותו ה"א כל הזכרים ואי בחטאת יחיד לחוד ה"א כל הנקבות אלא כיון דכתיב החטאת הוינא מרבי שפיר כל חטאות אף פנימיות. אך כיון דצריך למכתב אותו מיעוטא כדלקמן. הוצרך לכתוב שעיר נשיא. דאי הוה כתיב הך מיעוטא בנקבות ה"א דה' דהחטאת לרבויי שאר נקבות דלא נמעט מאותו. וזכרים לא ידענא. ואי הוה כתיב בנשיא לחוד ה"א דאיהו לעכוב וכל החטאות למצוה. להכי אצטריך למכתב גם בכבשה ואותה דכבשה לאו מיעוט הוא דאותה לחטאת צריך שתהא שחיטתה לשם חטאת:
שם ד"ה או אינו. דבגופיה כתיב בלא ב"א. צ"ע מאי מקשה. דהכי לשון התלמוד בכ"מ כמ"ש מה אפיה מיוחדת וכו'. אע"ג דצריך לאפיה גופיה וכן בכ"מ:
שם ד"ה או אינו. וצ"ל דה"נ וכו'. ולפמ"ש לעיל ניחא הכל דכיון דכתיב אותו ודאי צריך שעיר נשיא לקובעו. אבל בלא אותו הוה ידענא עכובא בכל החטאות מה' דהחטאת. דל"ל דלמצוה. דא"כ לא לכתוב פרטי כלל ואנא ידענא מקרא דתשחט החטאת:
דף נו:
גמרא ורבנן סברי וכו'. לשיטת הרמב"ם דרבנן דמתני' ודברייתא חדא נינהו. צ"ל דמדרבנן לא גרו דלמא יכוון ע"כ דאין איסור תורה במכוון. ועוד נראה דרבנן סברי ע"כ דדבר שאינו מתכוון בעלמא אסור. דאלא"ה לא הוה אסרי לשחוט על אותו מום כדמוכח בבכורות שם דאמר אי ר"ש דמתני' עד השתא וכו' א"כ ע"כ הא דלא חיישי למום משום דליכא איסור תורה. ומ"מ אסרו לשחוט כיון דבעלמא אסור דבר שאינו מתכוון:
תד"ה הכל מודים. לא לגופיה ולא לדמי וחייב וכו'. ולפמש"ש דדוקא במתפיס לב"ה דבזה"ז אינו ראוי למזבח דאינו יוצא מידי מזבח. ניחא בפשיטות:
שם ד"ה אלא למעוטי. דחשיב ליה בפ"ק דע"ז וכו'. ולפמ"ש למעלה לא קשה כלל:
דף נז.
תד"ה לרבות. ואלו מנחת סוטה ומה"ע לא מרבינן נראה משום דכתיב אשר יעשה מאלה דהיינו סולת שהוא מין אלה. וראיה דהא מעיקרא בעי למילף מק"ו מנחת סוטה ומנחת העומר ממנחת חוטא. ולא מוקי קרא גופיה להו דמסתבר טפי לדידה. אלא ע"כ דלא שייך למדרש בדידהו דאינן סולת:
דף נח.
תד"ה ור"י אמר. לשם עצים. ר"ל אבל שירים אף לשם עצים אסור עיי"ש אבל דבריהם צ"ע דא"כ כ"ש דאית לן למעוטי שירים מכבש כמזבח דטפי מסתבר לאקולי בהו מלאחמורי לגבי שאור ודבש. כמ"ש התוס' שם לר' אלעזר:
דף נח:
תד"ה המעלה. מאי עירובין איכא. ונראה משום דאין איסורי מזבח מבטלין זא"ז הויין בתערובות כבעין ומ"מ לקי נמי משום תערובות דמעורבין הם:
שם ד"ה א"ד חדא. אלא יש לפרש וכו'. בפשיטות י"ל דשאור וכל דידיה כחדא מחשבן:
דף נט:
גמ' ותהוי פך. נ"ל דצ"ל כך. ואמאי פסלה. ר"ל דאי שחוקה כשרה אמאי פסולה הכא. כין דמקרי אינו ראוי לעבודה דלא מפגלא לא תפסול. אלא ודאי כ"ז שלא ליקט עבודותיה בפסול וה"ה שחוקה ודחי במחשבה ר"ל הפסול הוא משום המחשבה לפי שהיא ראויה לעבודה דרחמנא אכשרה. אבל פיגול אינה לפי שצריכה ליקוט לכתחלה מה"ת. ולכן כתב הרמב"ם דשחיקה פסולה רק מספק:
שם הא מני חנן המצרי היא. לפירושי קאי על הברייתא דלעיל דמשמע דבעי ליקוט דוקא תד"ה ותהוי פך. ודבר תימא וכו'. נ"ל דפריך דכיון דדחוי פסול בכ"ע ע"כ דכשרה גם קודם ליקוט ואפילו שסוקה. ומשני אביי דהכא כלי קרא דכשרה אע"ג דדחויה. ואמוראי אחריני לא ניחא להו בהכי דטפי ה"ל לאכשורי בלא ליקוט. כיון דבכל מקום דחוי פסולה:
דף ס.
גמ' יכול בשני כהנים. לולא דמסתפינא ה"א דצ"ל. "בשל כהנים". וע' בת"כ גבי מנחת חוטא ובמ"ר שא במנחת קנאות:
תד"ה ר"ש אומר. ועוד קשה וכו'. א"י קושיתם. דהא מ"מ הוקשתה מנחת חוטא לנדבה בכל מעשה שבכהן כדאמרינן התם מוהיתה לכהן כמנחה. והגשה גם היא בכלל:
דף ס:
גמ' מנחת העומר ל"צ קרא. לא אדע פירושא. דילמא קרא באמת לעומר אתי וסוטה ל"צ הגשה שהוא קמח. ונראה דגם איהו דריש והקריבו כר"ש. אלא סבר דל"צ לעומר בתר סוטה. אבל אי הוה כתיב חד הוה מוקי אעומר דביה כתיבא נמי הקרבה. דכתיב "תקריב את מנחת בכוריך" ואיהו מסתבר טפי:
רש"י ד"ה אבל מנחת העומר. להוציא שתי הלחם ולה"פ. ר"ש יליף לה מן מאלה. ור"י מפיק מאלה שלא יביא חמשתן:
שם ד"ה ר"ש אומר. כגון של חוטא. נראה דל"ג בגמרא עכו"ם ונשים. וכן מסתבר דל"צ רבוי כיון שההגשה בכהן לבדו:
תד"ה מנחת חוטא. מאלה למעוטי ש"ה. ומסתבר דרבנן דר"ש היינו ר"י דדריש מאלה לדרשא אחרת. והקריבה והגישה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים:
דף סא.
גמ' לפני ה' במזרח. שיטת הרמב"ם דבמזרח דוקא כדי דכשיוליך למערב יהיה מניף לפני ה' משא"כ בעומד במערב לא קרינן ביה מניף לפני ה'. ופריך מהגשה דכתיב לפני ה' ומפרשינן איפכא. ומשני דהתם ל"מ לאוקמי במזרח משום יסוד. וע"כ דלפני ה' פירושו במערב ממש ולא לצד מערב. ואע"ג דתניא התם יכול במערב דנראה דאי לאו לפני ה' ה"א במערב. ל"ד הוא וכצ"ל גם לפרש"י דסמך אאל פני] אלא משום דקושטא דמילתא לפני ה' במערב הוא נקט הכי דלפני ה' במערב ואל פני בדרום וסרו כל קושיות התוספות:
דף סב.
גמ' דבעינן ג' כהנים, עפרש"י ומשמע דאי לא הוה בעינן ג' כהנים אף דבעינן עכ"פ מיד כהנים ליד בעלים ומידם ליד כהן לא הוינא מפיך. וא"כ ל"ק כלל קושית תוס' סד"ה במילואים. דהתם היה רק משה הכהן:
תד"ה כדי לעצור. איתא נמי בהש"ס וכו'. נראה טעם שמיטת האיבעיא בש"ס שלנו לענין לולב דכיון דאמר רבה וכן לענין לולב דבעינן ד' רוחות ומעלה ומוריד הרי יש כאן שלשה נענועים. והירושלמי לא הביא כלל דרבם אלא קאי אמתני' ורבה הוא דחדש להצריך בלולב כבתנופה. וגם ר"י בר אבין ע"כ לא תני לה בלולב דה"ל לאתויי טפי מלולב. דאין בתורה זכר כלל לנענעו ומעכב את הפורעניות. ע"כ אין שום שורש למנהג לנענע ג' פעמים לכל רוח. דאפילו נאמר דנענוע הוא לבד הולכה והבאה א"צ רק ג"פ הולכה והבאה דנענוע. ועוד לבד אלו הולכה והבאה אחת לכל צד:
דף סג.
גמ' ולא ב' וג' קרבנות. צ"ע ג' מאי עבידתייהו גם כיון דעיקר ילפותא דידיה מבשמן בשמן למאי אייתי הא דקרבן. גם עיקר הסברא במאי דפליג אר"ש צריכה רבה. ונ"ל דר"ש סבר דצריך או לחלק בכ"מ. [וכ"מ זבחים ק"ח]. להכי כיון דכתיב חלות ורקיקין ה"א דדוקא תרווייהו ואי משום דכתיב קרבן חד ה"א דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין. להכי כתיב ב"פ בשמן לאורויי דאו חלות או רקיקין. ומ"מ אי בעי מחצה ומחצה ש"ד. ור"י ס"ל דא"צ לחלק. וע"כ דבשמן ב"פ גלי דאו חלות כשיעור או רקיקין כשיעור. ומ"מ ה"א דאם נדר קרבן גדול יוכל להביא עשר חלות ועשר רקיקין ועשר מחצה חלות ומחצה רקיקין. וב"פ בשמן מהני רק דניבעי בכ"א כשיעור לפחות. ואהני מיעוט דקרבן א' ולא ב' וג'. ואע"ג דבחולין ע"ח סבר ר"י דבעי לחלק. אסיקנא התם דמספקא ליה וה"נ לא אמרינן אלא לכתחלה כדאמר בסוף הסוגיא. והיינו נמי מספק:
תד"ה מספקא. חכמת הלשון לא אדע ל"ל לדחוק הכי. ופשטא דמילתא. דב"ש במרחשת גופא מספקא להו מאי הוא. אי בכלי ששמה מרחשת. או אומנות של רחישה וב' דבמרחשת היא ע"ש כח הפעולה כמו אשר יעשה בזדון וכה"ג. וב"ה ילפי מדכתיב במרחשת וכתיב על מחבת סמיך לה. כי היכי דמחבת שם כלי כן מרחשת שם כלי ולא אומנות:
דף סג:
גמ' מוטב שירבה במלאכה א' וכו'. ולרבנן דעשרון מובחר משלש אתי ודאי בטירחא טפי אתי בבציר מהכא וע"כ דלא ס"ל לחלק בין שבת לחול. וז"ש ריש דף ס"ד אימא כרבנן ס"ל. וע"ש ברש"י:
תד"ה וחכ"א מבעיא ליה למיתני ברישא. אבל בסיפא תני הך דפליגי ברישא. ונ"ל דהכא שאני דאתי לאורויי דבשבת עביד כל מה דבעי אי הוה צריך כבחול. וכמ"ש רש"י בגמרא. ובר"ה שאני שלא הזכיר הדין כלל ואתקיעה דלעיל מיניה קאי. דרך להזכיר הפשוט תחלה:
דף סה:
תד"ה כתוב אחד. וי"ל וכו'. פלא מאד בעיני דלפי תירוצם אין מקום לראית ריב"ז כלל:
דף סו.
תד"ה זכר למקדש. ואם נקצר ביום כשר וכו'. צ"ע מה ענין זה לזה דמ"מ קצירה מצותה בלילה כספירה שהוקשתה לה. ואע"ג דקצירה לא מעכבא הקרבה. מ"מ מצות קצירה בלילה וביום הוה כלא בזמנה. ואטו ספירה כשרה שלא בזמנה. ואי דהוקשה גם להבאה ניליף מיניה גם קצירה לעכב עכ"פ נקצר מאתמול. ול"ל משום דהוה למד מלמד. דספירה מאתמול פסולה מקרא דממחרת השבת וכו'. והיקש ל"צ רק שלא יאחרה. אלא ודאי בכל הני למדין מעכב מאינו מעכב להיפוך. ועיין ירושלמי ריש יומא והובא בת"י שם. וכל הני באמת לאו הקישא נינהו דקרא לא מדמי להו רק קבע זמנם כאחד, וכאו"א כדינו. ובספירה ל"צ קרא לעכב דלאו קדשים היא. גם כתיב בה הויה דכתיב תמימות תהיינה:
סד ע"ב תד"ה גזרה. בסופו. ונראה דודאי כדאמר והן שלו הלכה למעשה אמר. דאף מדרבנן א"צ לתת לכהן והתם פריך שפיר אילימא דמרחינהו גוי ומה"ט הוא דפטירי. א"כ ממ"נ אי אית ליה גזרת בעלי כיסין ודאי בעי למיתב לכהן. ואי לא"ה פטירי לגמרי דמדאורייתא דגנך כתיב. ומשני דע קר הפטור משום דמכח גברא וכו'. ודמרחינהו ישראל. אבל מרחינהו עכו"ם ל"ש לחייב משום בע"כ ושיהיו שלו. אבל בנר ל"ש אתינא מכח גברא וכו'. ובעי למיתב לכהן:
דף סח.
מתני' מפני מה הרחוקים מותרין וכו'. נראה דר"י אמר לה לראיה דלא משום מהרה יבנה וכו' דהל"ל עד חצות. ועיין סוכה מ"א: תור"ה קוצרין ב"ה. אע"פ שאמרו אין קוצרים וכו'. אולי מפני שאין דרך להיות בית השלחין בהר שהצל יפה לה. אסרו לקצור משום מראית העין:
שם ד"ה אבל לא גודשין. אין לגזור במקום מצות ביעור. צ"ע דא"כ מאי מקשה רבא מדרבנן אדרבנן. ואולי מאחר הפסח מקשה אע"ג דאיסור דרבנן בעלמא הוא [לר"ש כדאמר רבא גופא] מ"מ כיון דמצריך בדיקה כדי שלא יכשל ויאכלנו אלמא דגזרינן ביה. ולו"ד ה"נ דמפסידא ל"ק כלל. אלא מקשה כיון דשנוי מועיל ה"ל לתקן גם שם קטוף. וכ"מ מסוף הסוגיא דלא מקשי בהדיא מבית השלחין ארב אשי אלא מהא דעד קלי וכו' וכ"ת וכו'. אך סתמא דמתני' דקוצרין מפני הנטיעות נראה דר"מ היא ככל סתם. ושריא במקום מצוה גם בלא טעמא דמחזיר עליו לשורפו:
דף סח:
תד"ה בשיטת ר"י. האיר המזרח מתיר. נראה דטעמיה ממתני' דריש מכילתין דלא תני חוץ ממנחת העומר. ול"ם לכולהו שנויי דבגמ' דף ע"ב. וראב"א דאמר לעיל אליבא דר"ל אין מחו"ז לבו ביום ודאי לא ידע להך דר"ל:
דף סט.
רש"י ד"ה כמאן דשדייא. לקיט להו כגידולין דמו. צ"ע דא"כ אפילו עבר עלייהו עומר קודם זריעה נמי. ועיין בהשגות הראב"ד הלכות מ"א פ"ו ה"ה. ואולי יש קצת ט"ס בדבריו וכונתו דהשעיא בכל גוונא. אך מיותר בגמ' תיבת "וחצרינהו":
דף סט:
תד"ה בצל. וכלאי הכרם לא חשיבי וכו'. לעד"נ דכולהו שוין שבדרך זריעתן נבטלין. רק מעשר משום דדיגון נמי גרים ליה מהני דלא ליבטול העיקר לקולא אבל לחומרא בטיל. והתוספת לגבי עיקר לא בטל כלל במעשר דרך זריעה. דלהכי מהני דאיסורו ע"י קרקע נמי. ומתישבא קושיתם בדבור שאח"ז:
דף ע.
גמ' ותנן לא מצינו תרומה וכו'. ברייתא היא מעילה י"ח ע"ב: ע"ב תד"ה אתיא לחם לחם. דלא תימא דוקא וכו'. צ"ע דהא איתרבו בקצירה וכ"ש באכילה:
באו"ד דמייתי עומר מינים. ורש"י לא ניחא ליה בהא דאדרבא ניליף מצה וחמץ וחלה מחדש דדוקא שעורים. אלא ודאי ל"צ רק למעט מיני קטניות. דל"ש לרבינהו בחמץ. והא דל"א הני אין וכו'. סמיך אדלעיל. וכן לענין קצירה דודאי אתי לרבות מיני דגן דלאו שעורים כדלקמן ולמעט אורז ודוחן ל"צ דלא חמיר מאכילה] צ"ל משום דפשיטא ליה דבאכילה אסורין הלכך גז"ש ע"כ לאחמורי גם בקצירה וכל הפשיטות לאסור אכילה דל"ש לפרש לחם סתם דוקא שעורין. משא"כ בקציר עיין ירושלמי פ"ח דנדרים ומ"ר רות פ"ד] וכ"ש דכתיב קצירכם דמשמע קציר שאתם קוצרים לעומר: