אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
זבחים
דף ב.
תד"ה לשם גבוה. ותימא מנ"ל וכו'. יש לומר בפשיטות דכיון דקאי את"ק דקרי ללא עלו כשרין ל"ש לבר פלוגתיה למקרינהו פסולין:
שם ד"ה קרי ליה. לנדבה אתא. ויותר נכון דר"מ ור"י בסברא דנפשייהו פליגי. וקרא לכו"ע בנודר ממש. וקאמר דטוב אינו נודר מנודר אפילו משלם דשמא לא ישלם. וקאמר ר"מ דטוב משניהם אינו נודב אפי' ור"י אמר דטוב הנודב ומשלם:
דף ב:
תד"ה קיימי ב"ד. יש תימא וכו'. נראה משום דבכמה מקומות מועיל תנאי ב"ד שיהיה העושה סתם כעושה ע"ד ב"ד. אלא הכא מקשה לפי שבלא"ה מחויב מה"ת לחשוב לשמן. ואי מ"מ מפסל בסתם למה מועיל תנאי ב"ד יותר מתנאי תורה. ולהא דייק ואמר קיימי ב"ד וכו' אלא ודאי מסתמא כשר. ושתנאי ב"ד הוא דמתני' לראיה דסתם כשר מה"ת מדהתנו ב"ד כן:
דף ג.
גמ' דמינה מחריב וכו'. נראה דרבא ע"כ לא ס"ל דרשא דר"א לקמן ע"ב דלדידיה ל"ק מידי. דגלי קרא הכא. ול"ל דניליף מקדשים לגט. דבקדשים גופא לא מרצי כדאמר לקמן לדידיה. וגם מוכח מהתם דאינו כסתם. ורבא סבר דהוה ממש כסתם וכשר ומרצה מסברא. ולא דייק כרבה לקמן טעמא דלא היה בלבו וכו' דלדידיה טעמא דחולין כשרים משום סתם. נקיט ר"י עיקר הדין. ומייתי ראיה מתנאי ב"ד כמ"ש לקמן. ולזה כוון רש"י בד"ה לשם חולין קס"ד וכו' עי"ש:
תד"ה כתב לגרש. תימא וכו' נראה דסבר דאי תימא סתם כשר לא איכפת אפילו כתב בהדיא לשה פלונית. שיכול לטול ממנה ולגרש זו. ולא פסול רק בנתכוון שלא יגרש בו את זו או שלא יגרש בו פלוני:
שם ד"ה הכותב. תנן הוסיף וכו'. נראה דהוסיף ל"ד ליתר ע"כ. דהוסיף קאי אגברא שהשמיענו גם זאת. וכמו שאמרו במומין שמנה אילא ועוד הוסיף וכו'. אף דלא ידעינן ראשונים מאחרונים. אבל יתר נראה דרבותא טפי ול"ש היכא דאיכא גרוע:
דף ג:
רש"י ד"ה ורבנן הני אוכלין וכו'. לולא פרש"י ה"א דה"ק הני כולהו ל"ל לרבינהו. דאדרבא צריך קרא למעט כלי שטף משום דליכא ק"ו כלל לדידהו וקמה סברא דלאו מינה לא מחריב. והוי ממש כדר' חביבא בסוף סוגיא:
תוס' ד"ה שכן. דלא חייצא וטמא. הטעם פשוט דכיון שכבר נטמא אויר התנור אפילו ינטל השרץ יטמא כל הבא בתוכו. ולהכי מטמא גם מצד השני דכוליה חד מנא הוא:
דף ה.
תוד"ה עולתה. למה לא יהיה וכו'. לא אבין ד"ק. דל"ש מחו"ז רק היכא דהקרבה פסולה פסלינן שחיטה מטעם מחו"ז. אבל בחטאת ועולה בעלמא ליכא קרא אהקרבה:
דף ה:
הד"ה חטאת נמי. ומשו"ה אצטריך וכו'. צ"ע דמ"מ למה צריך קרא דלא מרצי וצ"ל דה"א כיון דחטאת אף דקרב מותרה מיעט רחמנא לדמות הקרבתה לרצויה. הכי נמי מסתברא באשם. אף דקרב מותרו כיון דאיהו לא קרב יש לנו לדמות רצויו להקרבתו. וכיון דגלי קרא דקרב ה"א דמרצי. ודחוק הוא. גם צ"ע דהא בחטאת גופא איכא גוונא דכשרה ולא מרצי כגון שחטה לשם חולין לקמן מ"ו:
דף ו.
תד"ה אלא מאי. למה הן באין. ונראה דהתם הקשה מנ"ל דבאין באשם ואין מרצין ושני רבא מזאת התורה והכא איירי בתר דגלי קרא דקרב דנוכח מיניה דכפר אע"ג דצריך להקריב אחר כמו שמוכיח רשבר"א מדצריך אחר דלא כפר. אע"ג דעכ"פ הראשון קרב. ומשני דהתם מכח לשמו וכו' ר"ל בתר דגלי קרא דקרבין ב' מסתבר דהשני מכפר ולא הראשון. דאי הראשון מכפר למה בא השני אחר כפרתו. משא"כ הראשון דאתי מכח לשמו:
דף ז:
גמ' אף פסח לא תחלוק וכו'. נראה דדוקא בפסח אמרינן בכה"ג דמצוה דידיה ע"כ ל"ד לשלמים. דאם כשר הוא עלה ע"כ לשם חובה. דאלא"ה אין בעלים ומנויים שיאכלוהו ועיקרו לאכילה בא. הלכך מסתבר להשוות לשלמים לעכב דלא ניהוי חילוק בין זביחה לשאר עבודות כשלמים. אבל בחטאת חלב דאי הוה למצוה הוה ממש כשלמים צריך קרא לכל עבודות דלא נימא דלמצוה כשלמים. ומתישבא קושית התוספות ח' רע"ב. וכפירוש הרמב"ם בפסח לשם חולין דפסול מה"ט דלא עלה לבעלים. ול"ד להיקש דתנא דבי חזקיה כתובות ל"ה. דהתם כתיב יומת במכה אדם ול"ש להקיש לאדם לחיוב ממון ועוד התם ל"צ היקש לחיוב. אבל הכא צריך היקש למילי אחרינא:
דף ח.
גמ' ולרבינא מנחת מנחתו וכו'. צ"ע הא רבינא פריך מעולתו דכתיב מקמי מנחתו ונסכו ועדיף לאקשויי מיניה. ואי קאי אמסקנא דרבינא קשה באמת וחטאתו מאי דרשת ביה. ונ"ל דכיון דאסיקנא דבחטאת חלב ידעינן עכובא בשנוי בעלים אמרינן שפיר וא"ו דחטאתו דנזיר גלי דדנזיר הוה ככל חטאות בזה ואיידי דכתיב חטאתו כתיב נמי עולתו דהוה נמי בשנוי בעלים כשאר עולות לכתחלה. אף דל"צ להשמיענו. אבל אי וא"ו דחטאתו גלי עכוב בכל חטאות כדס"ד ל"ש למכתב עולתו איידי דידיה דלא מעכבא. והשתא פריך שפיר למסקנא אמנחתו ונסכו. ונראה דלהכי כתיב בחטאת חלב מחטאתו דניליף מיניה חטאתו דבנזיר:
רש"י ד"ה אר"ה. וכשלמים וכו'. צ"ע דהא לעיל גבי פסח הוצרכנו להיקש והדר דרשינן כשלמים וכו'. והכא לא הביא עוד היקש. וי"ל דהתם לא ידענו שנוי בעלים אף למצוה בשאר עבודות. אבל הכא דלמצוה ידעינן מחטאת חטאתו. ילפינן שפיר לעכובא משלמים. ולפי' ב' שבתוס' שם ד"ה הוא נמי ניחא. דהכא כיון דידענא בשנוי קודש עכובא בכל עבודות. ילפינן שפיר משלמים דגם בשנוי בעלים לא נחלוק בין זריקה לשאר עבודות לענין עכוב בתר דידענא בכולהו לכתחלה:
דף י:
תד"ה ומה עולה. ומפיק מהקישא. נראה דעיקר קושיתם כיון דק"ו אלים מהיקש כ"ש דאלים מהאותה. דהקישא דחי אותה לר"א. ושני כיון דכתיב אותה בחטאת דהוקשה לאשם לא ממעט אותם לאשם דהוי כחטאת. אבל עולה דבק"ו אתיא מימעטא שפיר מאותה דלא הוי כחטאת ממש. והיקש מ"מ אדחי מקמי ק"ו. וכ"ז לס"ד אבל למסקנא נדחה היקש מקמי אותה. ואותה דשלא לשמה קליש. דשייר פסח. נדחה מקמי הקישא. אבל לא מקמי ק"ו דגרע מהיקש בכ"מ. וכ"ז למסקנא דגמ' אליבא ס"ד דר"א. ולמסקנא דר"א ליכא ק"ו כלל. דמה לחטאת ופסח שצד כרת. ומ"מ נראה דס"ל דאותה דחי ק"ו. דלא יליף עולם מחטאת פו"א:
דף יב.
גמ' דחוי. מעיקרא הוא. נראה דמשום דגם בלא זמנו שלמים הוא וזה אינו ראוי מקרי דחוי אבל כל הקדשים קודם זמנם באין פסול בגופן ל"ש דחוי. דהא שעירי רגלים מעיו"ט מקדשין אותן. וע"כ פסח מצרים שמקחו מבעשור למ"ד לא הקריבו שלמים קודם מ"ת (לקמן בפ' בתרא) לא היה ראוי בעת לקיחתו. ונ"ל דלבן בתירא ע"כ דלא הקריבו שלמים קודם מ"ת דאלא"ה תקשי קושית רבי אבהו למ"ד בע"ח נדחין. ועיין תוס' לקמן ק"ט:
דף יד.
גמ' ומה שלא לשמן וכו'. צע"ג דערבא ערבא צריך דמנ"ל בפנימיות. ואולי מזאת תורת ס"ל לר"ש אליבא דהנך אמוראי:
שם ואבע"א וכו'. משום דיש לדחות שנויא קמא דעכ"פ נוהג שלא לשמן בבמה בשאר קרבנות דלא עלו לבעלים. ותירוץ ב' לחוד לא סגי דלא בעי דנפשוט דדבר הלמד בק"ו מלמד בהיקש:
תד"ה ומה שלא לשמן. או בזריקה לחודיה. נ"ל דצ"ל ולא בזריקה לחודיה ועיין בהגהות רע"א ודבריו דחוקים. גם קשה עליו מתוס' לעיל ריש דף י': באו"ד ושנוי בעלים. צע"ג שהרי שניהם פוסלין בזביחה בפסח. ולו"ד ה"א דל"ס הנך אמוראי פירכא דישנן בד' עבודות כמ"ש תוס' פסחים ס"א אליבא דרבא עיי"ש. ולו"ד דלעיל דפרכינן לה דהתם לענין חילוק עבודות גופא איירינן:
דף טו.
גמ' ונהי נמי דיחזיר. הך ונהי נמי אינו מובן לפרש"י דכבר אסיקנא דלא שמה הולכה והיכי יחזור הכשר. לכן נ"ל דמעיקרא אוכח מדתני יחזיר לכשר מכלל דהפסול מעשה עביד. ע"כ דלא שמה הולכה לפסול ואי דבעינן הולכה כתיקונה יתקן הכשר. ודחי דיחזור הכשר והשתא בעי אם אפשר לתקנה. ופשיט דאי א"א לתקנה א' ודאי בין כהן בין זר פוסל בהולכה שלא ברגל. ונהי דל"ק מהולכת הזר די"ל יחזור הכשר. תקשי מהולכת כשר ראשונה:
דף טו:
תוס' ד"ה אלא למעוטי עכו"ם. אחת פסול נותר וכו'. עיין רש"י שם דסמיך אחלול דנותר. אבל לא כבגופיה הוה הך חלול דצריך למילי אחריני כמ"ש בסה"ד. ומתיישבן קושיתייהו בסה"ד. וכ"כ תוס' סנהדרין פ"ג עיי"ש:
באו"ד וחלול דרבים. נ"ל דמיותר הוא. דהא בבע"מ חלול דיחיד כתיב. ולכן הקשו תוס' בסנהדרין שם דניליף מנותר ומשני דיליף מפסול הגוף דעבודה. וצ"ע מאי מקשו הכא. דמה"ט דלא יליף מנותר ה"נ לא ניליף מאכילת קודש בטומאה. ואולי אכילת קודש ס"ל דעבודה היא. אבל קשה דא"כ אכילת תרומה נמי עבודה. ואמאי לא שני דלהכי יליף טמא ששימש מתרומה ולא מנותר. ואולי פסול הגוף דעבודה דקודש דוקא עדיף וצ"ע:
דף טז.
רש"י ד"ה ויושב דכשר. בבמה בהדיא. דמן המקדש לאו בהדיא הוא. עיין סנהדרין י"ט דמקדושתיה אמר קרא:
תד"ה מה ליושב. ה"נ אין עכובא ר"ל יליף ממשנה אחרת מבודקין לעדיות בפרק מי שאחזו:
שם ד"ה מיושב ת"ח. וי"ל דל"ד וכו'. עמ"ש בס"ד שבועות ל' על התוס' ד"ה עשה:
דף יז.
גמ' סוף סוף קלישא וכו'. נראה מהא דכיון דידענא טמא ל"ל במחו"כ לפי במחוסר מעשה לאפוקי ט"י דמסברא דמשום הטומאה הוא וכ"ש ט"י דלא קליש כ"כ. וא"כ הא דאמר לעיל ט"י לא אתי מינה היינו אף טמא דלא מחסר כ"כ מעשה ומיא שכיח. ופרש"י צ"ע:
ד"ה כל חדא. משא"כ בהנהו וכו'. דבריהם לא אבין היטב. אך נ"ל לתרץ בפשיטות דבכל הנהו דמייתי אית לן לומר ק"ו בתרווייהו כגון בתורים ובנ"י דליכשרי תרוייהו בגדולים וקטנים וכן כלם. אבל הכא עכ"פ לא ידעינן איך להשוותם. אי דתרוייהו הותרו רק בכ"ג וצבור או דהותרו בכ"ג או בצבור. ואולי כוונתי לדעת קדשם:
שם ד"ה ט"י. דאשה כשרה לשחוט קדשים. צע"ג דהא שחיטה לא מתחללה בטומאה. אך שייך בה חלול לענין במה. וכגון שהקריב כהן חטאתם במשכן מדבר או שילה. שמותרת היא לעבוד בבמה אחר ההיתר:
דף יז:
הד"ה טרפה. והשה וכו'. עיין בד"ה אונן שעמדו בקושיות ונ"ל דלפרש"י ניחא הכל. שכ"ד שמצינו לו פסול במידי דחולין כגון שלא לשמה דפסול בגט וציצית. וטרפות בחולין ובע"מ בסנהדרין. ילפינן מחטאת. אבל אונן דלא אשכחן פסוליה בחולין ל"ש למילפיה וכן מחו"כ אי לאו כזב דמי או אי הוה בכלל מ"י. וערל למאן דלא מרבי ליה כי טמא בכ"מ לבד כל הני דאיקשו לזרים כמו מחוסרי בגדים דאין כהונתן עליהן ובפרה כהן כתיב:
דף יט.
גמ' ות"ל משום חציצה וכו'. נ"ל דאינו חייב מיתה משום יתור בגדים היכא דאיכא גם חציצה דאינו דרך עבודה. עיין לקמן ק"ט ע"ב: שם הכניס ידו לתוך חיקו מהו. מכאן צע"ק על לשון הפוסקים שכתבו לענין תפלה ואכילה דפסלה נגיעה במקומות המכוסים. דא"כ כ"ש דפסלה לקידוש יו"ר:
דף יט:
גמ' א"ה דצפרא נמי. ר"ל שלא יעכב קידוש יו"ר דצפרא את עבודות הפנימיות. אבל של שחר לא כתיב בהן ולבשם ולא איירי בהו קרא. ואי משום דנעשו קודם תמיד ש"ש. אפילו אי מעכב מה"ת מ"מ משכחת בכהן שעמד אחר התמיד:
דף כ:
גמ' את"ל יציאה לא פסלה וכו'. וכ"פ הרמב"ם ובחנם הגיה בכ"מ. וע"כ ברייתא דיצא חוץ וכו' דוקא נפסיו ומטיל אבל לשהות לחוד ל"ב טבילה אבל קידוש בעי בהיסח הדעת כדפשיט לגמ'. ויש להוכיח מזה לענין שנוי מקום לברכה דלפי שעה אין חשש היסח דעת:
הד"ה כל המטיל. אלא מעט. צע"ג דהא מוכח בגמ' דאף לפי שעה מבעיא ליה. גם על תמיהתם אתפלא דהתם בלא עבודה איירי. להכי דוקא במטיל מים. [וכ"מ מקושית הגמ' שם בשלמא וכו' ובעבודה ל"ש חילוק]:
דף כא.
גמ' ארחב"י עי כיור וכו'. סוגיא זו נסתם דרכה לפני עפ"י המפרשים הראשונים ז"ל לרוב הדחוקים ותמיהות וחדוש סברות וגזרות שלא נזכרו בגמרא. והנני לבארה כאשר שם ה' עם לבבי. ולדעתי הדרך סלולה ונכונה. זה נ"ל ברור דלראב"ש אף אי ס"ל פסול לינה במים ל"ש בשה"ח כמתירין כלל. כיון שיכול לקדש כל הלילה לצורך מחר לא פסקה קדושתן ועבודתן כלל. ולא פליגי רק לרבי דס"ל שבבוא השמש פסק כתו למתירין. להכי ארחב"י דנפסלין להם. ורח"א כיון דעכ"פ חזי לאיברין לא נפסלו רק בעה"ש ככל קדשים. ומימרא דר' יוחנן מפרש כרחב"י אלא מוסיף עליו ג"ר שקוע. ר"ל שלא ישקעו ולא יועיל שיקועו אחר שה"ח כלל. אף לאיברי מחר. שמא יעבוד בידיו מתירין וגזרה נכונה וקרובה היא שלא לקדש לחצאין. וז"ש כיון ששקע שוב אינו מעלהו ר"ל כיון ששקעו בסוף היום אין מעלהו כל הלילה. שאם יעלהו לא יוכל לקדש למחר כלל. אבל כל הלילה יכול לקדש בלא שקוע וה"ה אם שקעו והעלהו. והן דברי ר"א בשם ר"י. ופריך מאידך דר"י דתה"ד. וקאמר בשלמא לרבא דמוקי לההיא כראב"ש ולא לגמרי כוותיה. אלא כדלעיל ראה ר"י וכו' ניחא דהך דהכא לרבי נתאמרה. והא דמשכיה דאילפא נמי יש לפרש כרבי כנ"ל או כראב"ש וכב' הצדדים דהוינן בה לעיל. אלא לאביי דמוקי גם לההיא כרבי אלא דמחלק משום לאסר קרות הגבר קשה מ"ש וכו' דלא משקע לים. דס"ד שהקידוש לתה"ד במים שלא שקעו כלל ומשני מסלק והדר משקע. ר"ל לצורך תה"ד מעלין ואין חשש בהעלאתן כיון שהוא אחר קרות הגברי. דל"ח לפסול דרבנן. כשלנו הידים. ה"נ ל"ח להלנת המים כל שלא עלה עליהם עה"ש דהא בהא תליא כנ"ל. ולהכי כשרין הידים שמקדש בערב למתירי ממר וכן המים כשמשקען קודם עה"ש ופריך אי הכי וכו'. ר"ל היכי לוקי אביי גוונא אחרינא דהוינן בה אליבא דאילפא דא"צ לקדש. כדמפרש לה אביי ודאי אליבא דרבי כדס"ל לר' יוחנן אליביה. וה"ק מקדש ממנו לעבודת לילה היינו תה"ד אחר קרות הגבר ולמחר א"צ לקדש אע"פ שלנו המים בחשכת ליל קודם קרות הגבר כיון שלא עלה עליהם עה"ש. ומאי בינייהו. ומשני מצות שקוע א"ב. דלר"י לכתחלה משקעו וז"ש כיון ששקעו שוב אינו מעלהו ר"ל עד קרות הגבר. ואפשר דגם בדיעבד אם לא היו המים משוקעים מבערב עד קרות הגבר אסור להשקיען לצורך מחר דמצות שקוע מבערב דוקא. אלא יוכל לקדש מהם לתה"ד ויועיל גם למתירי מחר. ור"י יליף לה ממתני' דתמיד דמייתי לקמן דמוכח שהיה מעלה הכיור לתה"ד. ומה ענין העלאתו באמצע הלילה ומה תועיל שקיעתו אחר שמעלהו בלילה. אם לא דלאחר קרות הגבר הוי כיום לזה. וכן לרבא אליבא דר"י צריך השקעה עד תחלת עבודה השייכה ליום ומינה יליף ר"י לראות דברי ראב"ש במקצתן. ולר"ח לא היתה השקעה לכיור כלל עד סמוך לעה"ש אחר תה"ד היה משקיעו הכהן המרים שמא עד שיגמור ויבואו אחיו יעלה עה"ש ויפסלו המים ולא היה מעלהו ואחיו הכהנים העלוהו וקדשו והורידו שנית אם לא עלה עוד עה"ש:
דף כז.
גמ' ע"ד מחשבת הינוח. ל"א הכא אמחשבת כדלעיל דלדידיה גם נתן באמירה פסלה מחשבת פגול ולא יתכפרו בעלים אף דליכא מחשבת הינוח כלל. רק כמו דלר"י דפסלה מחשבת הינוח ה"נ פסלה לדידיה מחשבה דלא מפגלה. ולכן פסק הרמב"ם כן אף דל"פ כר"י:
תד"ה ור"ל. לשנויי כדרבא וכו'. א"י מ"ש הא לר"ל. דהא גם אם לאו כמקומו דמי ומתני' דתני על הכבש בכשרין. עכ"פ בוכולן שקבלו וכו' תקשי מ"ט לא פסלה במחשבה אי לאו דרבא:
דף כז:
תד"ה לאו. לפי שנפסל מקודם. דבריהם צ"ע דהא לר"י איירינן דל"ט לה בספ"ח. והנ"ל משום שאפילו היה נשאר דם אחר היה נפסל בזריקה זו. וגם בזה צ"ע שהרי אפשר בשוגג. ולא ה"ל לר"י למפלג. לכ"נ עיקר כדברי הר' יוסף וכמ"ש לעיל ליישב קושיתם. ועיין בתוס' לקמן פ"ד ע"ב כמה גווני דר"י פליג עליה דר"ש ולא תני לה משום דאיכא כמה גווני דמודה עיי"ש:
דף כח:
הד"ח מה שלמים. נפקא לן וכו'. עמ"ש לקמן מ"ד דגם רבא אהא סמך. ור"ל דהכא כתיב שלמים דניליף מהיקש כל דדמי להו:
דף כט.
תד"ה נפקא. שאין כהן נפסל וכו'. א"י קושיתם הא לר"א צריך קרא דלא נימא דהמקריב גלי דנפסל כהן ולא דאין נפסל ב"ג:
דף כט:
גמ' מנין למחשב וכו'. נ"ל דבפגול גמור אינו לוקה אח"כ אם שרפו. דפגול ג"כ ניתק לעשה דשריפה. דביום זבחכם וכו' אפיגול מוקי בת"כ ועלה קאי והנותר וכו'. ומה"ט פסק הרמב"ם דפגול א"נ אלא ביום. ושאר פסולי קודש לא נתקו לעשה. ומה"ט המוציא בפסח לוקה. ובמ"ש יתיישב הא דתנן בגטין נ"ד הכהנים שפגלו וכר"י אתיא דמזידין דוקא. וק' לכאורה לר"ל בר"פ אלו נערות דחייבי מלקות פטורין מממון אפילו לא התרו. ולפמ"ש לא ילקה בפגול רק בלא קיים או ביטל לתרי תנאי במכות ט"ז. ומסתבר לאוקמי כמ"ד בטלו:
שם מחלוקת בב' עבודות. ורישא חושב בכולו חול"ז בעבודה א' וחול"מ בעבודה ב'. וסיפא חשב על כזית א' בעבודה א' ועל כזית א' בעבודה ב':
דף לג.
תד"ה סמיכת. וקאתי לאשמעינן וכו'. צ"ע דהא ל"מ למעבד רק באקפי ידיה משום ספיקא דאשם מצורע ואיפכא הל"ל דטעון סמיכה אף דל"א רק באקפי ידיה. דלא נימא כיון דאי שלמים הוא לא הוי הא סמיכה כלל. ומשום ספיקא דמצורע הוי ספק דרבנן. ואפילו למ"ד סמיכת אשם דאורייתא מ"מ כיון דגזרו שעא ירבה בפסיעות ע"כ א"א אלא מבחוץ באקופי ומדרבנן:
דף לג:
תד"ה איפוך. וא"כ נימא וכו'. לא זכיתי להבין פירוש קושיתם. דגם על חטאתו יפול הספק כעל אשמו:
דף לז.
גמ' מנין לנותנין בזריקה וכו'. עיין מה שכתבתי בסיומא דפסחים ומיושב הכל בס"ד:
דף לח.
גמ' אעפ"י שלא נתן למעלה. נ"ל דלא נ"ל דתהוי לקושטא דמילתא קצתן למעלה קצתן למטה כדאמר לקמן לא מצינו וכו' ומסתבר טפי כדרשא דתנא לענין גרוע מתנות. אלא פריך דילמא גלי קרא דכלן למטה כשר. ושני א"כ בטלת וכו' ומפרש למילתיה איזהו דבר שצריך ג' וכו' ר"ל דאי לב' קרנות כלל הל"ל חד וכפר ואנא ידענא דלא מצינו וכו'. וגמרא לא ידע עיקר סברא אמאי ל"א דאחת למעלה. ומשני משום לא מצינו וכו'. ואתיא סוגיא כפשטה בלי בלבול סברות חדשות דאתיין מכח רובא שלא נזכרו בגמ' כלל. וניחא דל"א אלא כדהדר ביה לפרש"י ותוס':
דף לח:
תוס' ד"ה וליתניה. ונשפך הדם פסול וכו' מדקתני נשפך משמע דבלא נשפך נותן מתנות כשיעור כתיקונן וכשר לב"ש. ולד' התוס' צ"ע דהא לכתחלה בשפיכה היא לכו"ע. ועמ"ש סוף דף מ"א:
דף לט:
תד"ה ועשה. מנ"ל לכפול וכו'. ורש"י ס"ל דסמך איתור דוכן יעשה. אך קשה בין לפרש"י בין לתוס' כיון דצריך לענין נותן ד' לכתחלה מכן יעשה עכובא מנ"ל, ולו"ד הנ"ל דועשה משמע לכפול האמור בענין והוי עכובא בכ"ד ולכתחלה במתן ד'. ואתי כן יעשה לעכב מתן ד':
דף מא.
גמ' שהושוו מעשים למעשים. יפלא בעיני כל יודע בטיב ק"ו שבש"ס בכ"מ שלא נראה כזה דניליף בלמד יותר מבמלמד. דבמלמד הושוו רק במה דכתיב בהו. ואף מאן דל"ל דיו לא יליף כה"ג שאין צד חומרא זו במלמד כלל. והפר ושעיר שניהן שוין שלא נתרבו רק לכתוב בהו. ואיך ילמדו זה מזה לאת בדם וטבילה דל"כ בהו. לכ"נ פירוש אחר בסוגיא. דסבר ר"י דשעיר יו"כ דומה לשעירי ע"ז דאתו מהחטאת לפי שמכפרים עבירה ידועה וגם שעיר יו"כ הפנימי מכפר על שיש בה עכ"פ ידיעה בתחלה. ולא אימעטו מלו רק דרגלים ור"ח וחיצון דיו"כ דבאין בלא ידיעה כלל לר"י בשבועות ט'. וז"ש כאן ואתי ליה שעיר יו"כ וכו'. ר"ל מההיקש עצמו שבאו שעירי ע"ז [ויותר נכון לפ"ז גרסת ס"א "נמי"] ובא פר יו"כ מק"ו. מה שעיר הוקש לפר. פר לפר לא כ"ש. ופריך מק"ו. אתמהה. וכי דבר וכו'. ופר יו"כ לא אתי מהקישא דעיקר כפרת דמו הוא אדחיצון כמ"ש ספ"ק דשבועות. ולרבנן דפליגי אר"י סברי דצריך רבוי לפר אף דמכפר על דברים שיש בהו ידיעה קצת. וממילא אתרבי נמי שעיר דדמי ליה בהא. ומ"מ לא ילפינן מיניה שעיר החיצון שאין בו עבודת פנים כלל. ולשעירי ע"ז ל"ד שמכפרים עבירה ידועה לגמרי. משא"כ בחיצון שאין ידיעה בתחלה שצריך במקדש וקדשיו:
דף מא:
רש"י ד"ה ה"ג איידי. ואת השנים חול"מ וכו'. לפירושו העיקר חסר מן הספר. דהל"ל איידי דנקט רישא השניה בפסול כן תני בסיפא. אך לפמ"ש על תוס' ל"ח ע"ב דבפגול בחצי מתיר ולא נשפך גומר עד כשיעור נ"ל דהכא ה"ק איידי דתני רישא פגול וכו' תנא נמי סיפא גוונא דפסול ואין לו תקנה. היינו שנתן חול"מ או שלא לשמו דמצטרפת עם הראשונה לפסול כמו חצי זית למחר וחצי בחוץ:
דף מב.
גמ' כגון שפגל וכו'. נראה דר"ל שפגל בכל אחת קצת במתנה א' או ב':
תוס' ד"ה כגון שפגל. וקשה רביעית וכו'. א"י מאי קושיא. דקושטא דלא תני תנא לפי שלא פיגל בה:
באו"ד כדאקשי לעיל. נראה דה"ק פיגל בא' וב' וג' לא תני תנא ומסתמא בשתק. ודתני בין בשלישית הוה גוונא אחרינא. דפיגל בא' ושתק בב' ופיגל בשלישית. כדרבא. וה"ק בין בראשונה ושניה בין בראשונה ושלישית:
דף מג.
תוס' ד"ה ומנחת. וקשה אמאי וכו'. ונ"ל דר"ש מטעם אחר אמר דאין חייבין. לטעמיה דס"ל בעינן ישנו על מזבח חיצון וזה אינו על המזבח. ואע"ג דאשם ישנו על המזבח לא מהני ללוג כמ"ש במנחות נ"ח. עיין רש"י ותוס' שם. וע"ל מ"ד ב' בדתני לוי וכו':
דף מד.
גמ' הא מני ר"מ וכו'. משום דבמתני' ל"פ עליה אלא ר"ש מטעם אחר כמש"ש. ל"מ למפרך ממתני' ופריך מברייתא וסמיך אסיפא לקמן מ"ד ע"ב: רש"י ד"ה ושוין. מדרבנן וכו'. תמוה הוא איך יותר מה"ת הלא יחסר הלוג וצריך למלאות הרי מה שאכל כמאבד הוא:
תוס' ד"ה נאכל. מה שלמים וכו'. אבל ההיקש אינו אלא לענין פסול הקרבה. וחיוב אכילה ד"א הוא. דהא קומץ לבונה ודם מפסלי בפגול ולא מחייב:
שם ד"ה אלא. אהך ברייתא סמיך. ונפמש"ל רבא אהיקש דזאת התורה סמיך ולענין פסולא וכן רש"י במיעוט דרבא לא מיעט קומץ לבונה ודם. ולכן שינה לשונו מהברייתא:
דף מז:
תוס' ד"ה מה נתינה. חוזר ומלמד בהיקש. עיין בתוס' יומא שם. ונ"ל כונתם דכיון דאשכחן יציקה דשמן דהוי כלקיחה דדם שהוא בעצמו. אלא דמצינן לדחות דהתם כשמן הוא כבר בכ"ש שהלוג נתקדש אהכי מהני גילוי מילתא דנתינה. אך בהכי מתרצי גם קושיתם בדבור שאח"ז והתם ל"נ הכי:
דף מח.
תוס' ד"ה מה להלן. הוה מוקמינן ליה בכ"ד. צ"ע מלעיל מ"ה. ולו"ד ה"נ כיון דילפינן מצות מהדדי לחיובא דגברי לית בה דינא דקדשים. דאין למדין למד מלמד. ועיין דף נ' ב' ד"ה אלא:
דף מח:
גמ' ודקשיא לך וכו' ול"ל דחד בעולה וחד בחטאת דכיון דאימעוט בעולה ל"צ בחטאת שאין טפל חמור מהעיקר:
תוס' ד"ה אלא. לא דרשינן ליה. ר"ל ומ"מ ס"ל דצריך מקבל בצפון מסברא כיון דקבלה בצפון וצריך קרא למעט שוחט. וכ"כ בהדיא במנחות שם. אך אין רמז בגמ' לסברא זו. ונ"ל דה"ק דתרווייהו אותו אתי לאורויי דמקבל בצפון. חד בעולה וחד בחטאת ודאין שוחט בצפון ל"ל קרא. וכ"א שם במנחות דר' אחיא לקבל בצפון אתי:
תוס' ד"ה קבלה נמי, בסופו. קושיתם הראשונה במקומה עומדת. ולפמ"ש ניחא:
דף מט:
גמ' אי מדרבא אי מדרבינא. וצריכי תרווייהו דמדרבא ה"א דוקא היכא דלא ידענא אף למצוה. אבל היכי דידעינן למצוה גלוי מילתא בעלמא הוא לעכובא. ומדרבינא ה"א דלמצוה ילפינן אלא לא לעכב. להכי צריכי תרוייהו:
דף נ.
תוס' ד"ה אמר אמרה. ודוחק לומר וכו'. לא ידענא דוחקא. דהא ודאי לרבינא אפשטא בלא"ה בק"ו. מה היקש שאינו למד מהיקש חבירו למד מהגז"ש. בנין אב שלמד מב"א חבירו א"ד שילמד מגז"ש. וכעין זה לקמן מגז"ש אק"ו:
דף נ:
גמ' דבר הלמד בק"ו מהו שילמד בק"ו. ונ"מ כגון שיש דברים בלמד ראשון ואינם במלמד ובאו בלמד מרבוי או ילפותא אחר שלמדנו עיקר הדין בק"ו:
תוס' ד"ה ב"ב של ק"ו. שאתה מסופק בה. צ"ע דהא ל"ש למבעי אלא היכא דמלמד ראשון מקרא אתי דילמא גזה"כ הוא בקדשים דלא ילפינן רק חד למד. אבל הכא דתדר"י לא ילפי מקרא דהיקש ולמד בק"ו וע"כ פסיקא להו מסברא. אמאי לא ניליף אנן מינה לגז"ש ומינה לק"ו. ונ"ל קושית הגמ' בפשיטות. כיון דעצינו למילף ק"ו שילמד בק"ו מההוא דינא גופא דילפינן גז"ש. ל"ש למילף מגז"ש דמאי אולמא הך מהך:
דף נא.
גמ' תן יסוד וכו'. עי' מ"ש בסיומא דפסחים. ואתיא סוגיא בלי גמגום בס"ד:
תוס' ד"ה פשוט. תימא וכו'. נראה דחדא וכל דאתא מחמתה קאמר. והשתא אפשטא גם בעיין בדבר המלמד בק"ו שילמד בבנין אב. ממ"נ. אי ק"ו עדיף מב"א ודאי מלמד בב"א כיון דאף ב"א מלמד בב"א. ואי ב"א עדיף ודאי למד מק"ו כיון דק"ו למד מק"ו. [ואף לשיטת רש"י לעיל דבן בנו לא ילפינן. מ"מ דין זה מוכח עמ"נ. אי היקש מלמד בב"א א"כ י"ל מה היקש שאינו מלמד בהיקש מלמד בב"א. ק"ו הלמד מהיקש מתדר"י אינו דין שלמד בב"א ואי אין היקש מלמד בב"א א"כ מה ב"א שאינו למד מהיקש למד בב"א. ק"ו הלמד מהיקש מתדר"י א"ד שלמד בב"א] וכן אפשר למפשט דב"א מלמד בגז"ש וגז"ש מב"א. כיון דב"א מלמד בב"א וגז"ש בגז"ש. אך לדינא הא מפשטא הך פשיטותא לגמרי. דתנא אקרא סמיך:
דף נב:
גמ' שנתנן למעלה לא כפר. ר"ל לא התיר באכילה. עי' לעיל כ"ו ע"ב והתם אימעט אכילה מקרא דלכפר. ובעולה ושלמים איירי התם פרשתא:
תוס' ד"ה תאמר. תימא וכו'. לפרש"י דסופן היינו שיריים אין מקום לקושיא זו. ואדרבה נוכל ללמוד עוף בק"ו מחטאת בהמה. שסופה למטה תחלתה למטה פסולה. ועיין בתוס' לקמן נ"ד ע"א:
דף נג:
תוס' ד"ה העולה. דמצוה במתן שירים. וי"ל דהיינו דוקא בחטאות שתחלת נתינתן למעלה שאינו יורד ליסוד אך בהנך דלמטה אם נשתייר נותנו ליסוד. ואם נתנו כלו בב"א נמי ש"ד. ולהכי כתבינהו קרא בפירוש:
שם ד"ה מה להלן. ולא אחרת בפיסוק מתנות. ונ"ל דה"ק הכא דמה להלן שצריך פיסוק צריך ד'. ה"נ הכא שצריך עכ"פ פיסוק דא"א לתת ב' שהן ד' כאחת צריך ד'. ומה"ט בעי לומר דעל ד' קרנות ואותה למילתא אחריתא אתי כדלעיל נ"ב ב':
דף נד:
תוס' ד"ה אבנים שלמות. וקאמר ר"י וכו'. נ"ל שהשמיר היה מבקיע בארץ סביבותם שיוכל לקחתן שלמות ממקום חבורן. ול"נ עוד דכל שמחסר מגופן אפילו השוה הפגימה לאו שלמות הם. להכי לא מהני שמיר. והא דפריך בע"ז שם וניסרינהו. היינו שיעשה בברזל פגימות קטנות מאד פחות מחגירת צפורן דלא פסלה. וכן ביש ע"פ כלן פחות מחגירת צפורן כשרין. אך זה א"א בלא ברזל. אך רש"י לא פירש כן:
דף נה.
תוס' ד"ה מה חטאת. מקרא אחרינא. עיי"ש דתנאי היא. ול"ק גם קושיתם לר"א בדבור זה:
דף נה:
תוס' ד"ה גובהה. א"כ כנגד המזבח וכו' נראה דבעית הגמרא אינה אלא כשמונחת הסתימה בחלל הפתח או סמוך לו בד' טפחים דבטלה לגבוה כדאשכחן כה"ג לגבי סוכה וטבוי. אבל במופלג ממנו דלא בטלה פתיחת הפתח ל"ל בה משום חציצה:
שם ד"ה שנים לפר. בין היכל בין קש"ק. ודעת הרמב"ם דפרוכת הוי כוילון ולא חייצא כלל:
דף נט.
תוס' ד"ה פנוי. דצפונה אמזבח קאי ולהכי לא קפדינן רק אצפון המזבח ולא אדרומו אף דבצפון קאי. ולכן הוצרך ריה"ג לדרשת מזבח בפתח ולא כיור בפתח. וגם הגמ' הוצרכה לומר קדושת היכל ואולם חדא היא. דאדרומו לא קפדינן:
דף נט:
תוס' ד"ה עד שלא נבנה. ואפילו את"ל דפסח וכו'. עיין לקמן קי"א ב' דמסיק כללא דר"ש דכל שחייבין בפנים והעלה בחוץ חייבין בחוץ. וכאן ודאי חייבין בפנים והעלה שאם עלה לא ירד. ורבנן ל"פ אר"ש רק במלק דקטלה:
תוס' ד"ה הא אזקינן. הוראת שעה היתה. מה"ת פסולין רק כשתש כחן כמ"ש במל"מ ריש ה' פרה אדומה. ואלו בנס היו קיימין בכחם:
דף ס.
גמ' קדשי קדשים מנלן. די"ל מנחה שאני דגם שיריה ראוין היו מתחלה למזבח. ולא הוקשו שאר קדשים רק במה דשייך בכל או"א:
תוס' ד"ה ואומר קלעים. וזו היא תימא וכו'. נ"ל דמ"ל שהמסך היה עודף על רוחב השער אלא דתקשי קרא בפ' ויקהל שהובא בגמ' שם. ולכתף השנית מזה ומזה וכו' דמזה ומזה מיותרין. ע"כ לאורויי שהגיעו ט"ו אמה דקלעים עד שער ממש. ומשני שפיר דבגובה כתיב ומיתר מזה ומזה להורות דגובהן ורחבן היה ט"ו מב' צדדי השער. אבל לא הגיעו עד השער כנ"ל:
שם ד"ה מודה. יסוד מעכבן. וי"ל דלא מעכבי רק שיהיו במזבח וכעין שכתבו התוס' לעיל לענין הקטרה. אבל ארב למאי דס"ד דלא מודי בדמים ה"ל לאקשויי. אלא ניחא ליה למפרך דרב אדרב:
שם ד"ה אתיא. אלו חטאות ואשמות. נראה ברור דכולהו אמוראי דס"ל בתר למד אזלינן לא ס"ל דם ובשר חדא מילתא היא והוי בכור דבר הלמד בהיקש ואינו מלמד בהיקש. וגם בבנין אב מספקא לן:
דף ס:
תוס' ד"ה מאי קסבר. דלעולם קדשה ובכור וכו'. עיין לקמן קי"ט א' תדר"י זו וזו שילה ורש"י שם ועיין מכות י"ט ובתוס' שם שהקשו מנ"ל בבכורים. ונ"ל דשאני בכורים דכתיב בהו בית. ולא אשכחן בכל התורה בית ה' רק גבי אתנן דדרשינן לריקועין. וממילא גם לאכילתן בעינן במקום הבית. דאי לא הוי בשעריך. ולהכי צ"ל לא קדשה:
באו"ד אדרבה כיון דלא וכו'. לפע"ד לא אדע קושיא. דהא כיון דחרב הבית שרי בכל ערי ישראל מעשר ובכור ושייך שפיר למבעי בקודמין. דאיתא במתני' פרק בתרא דקדשים שהוקדשו בשעת איסור וכו' הן בעשה. ועפרש"י שהיא על איחורן. וצריך קרא למפסל אח"כ:
דף סב:
גמ' בני קטורה. נראה שהוא עפ"י המדרש שהיו מזמרין בעולם ומתקשין בעולם ומ"ד גמ' גמירא זמירתא תהא) וכן מדן ומדין לשון ריב וכו':
שם ה"א דאריך וקטן וכו'. מכאן ראיה לדעת בה"ג בתפילין:
תוס' ד"ה דאריך. ומיהו קשה וכו'. א"י קושיתם דהמזבח קאי ארבוע. וה"א דלא מעכב רק שלא יהיה עגול להכי כ' המזבח סביב:
דף סג.
תוס' ד"ה שכן מצינו. שאין זר יכול לעמוד שם וסד"א וכו'. חסר כאן וצ"ל "שאין זר יכול לעמוד שם קמ"ל מסילוק בזיכין דכשרה בהיכל. ומשם אצטריך סד"א" וכו':
דף סג:
תוס' ד"ה מה חטאת. מיבעי לן אי חוזר ומלמד וכו'. לעיל איפשטא דאין חוזר ומלמד:
דף סז.
רש"י ד"ה נחית ר"א. כדמפרש ר"א וכו'. צע"ג דהא סתמא דגמרא ל"ס דהא דר"א:
תוס' ד"ה ועולת העוף. מתוך דברי ר"א וכו'. נראה דפליגי בהכי תנאי דמתני' ודברייתא. תנא דמתני' דלא שני ליה רק משום שיש בו איסור ע"כ ס"ל דבחד שנוי לבד השם מימשיך. וצ"ל בחטאת משום דמליקה בכ"מ כשרה ומצותה בסימן א'. אבל לתנא דברייתא דבעי ב' שנויי לבד השם סגי בחטאת חד טעמא ובעולה צריך ב' טעמי דנימשוך. פסול המליקה ופסול המעשה שמצותה בב' סימנין. אך י"ל דלא פליגי. אלא דלתנא דידן שהוקשה לו מקדשים סתם דחטאת בכלל דפסולה בסימן א'. לכן די בשנוי א' לבד זה. וברייתא דתניא באשם דכשר לר"י שלא לשמו תניא ב' שנויי. וזה יעלה כפירוש הר"ח שבתוס'. ובהכרח הכלל מלשון הברייתא והמשנה. אך מדנקיט רבא לעיל שנוי בעלים ולא נקט חטאת שלא לשמו נראה דלתנא דברייתא בעי ב' פסולי לבד השם:
דף סח.
תוס' ד"ה אימור וי"ל דאתיא. קרא וכו'. תירוצם אינו מובן. ואפשר לומר משום דמבטל מספק כסוי הדם. ועוד י"ל דבלא קרא מחייבינן ליה מספק להקדיש ולהביא. וראיה דהא בה' לידות ספק קיי"ל דמביאה אחת ואין השאר חובה אפילו עולות. אך בספק שהוחזק החיוב מביאה אפילו בחטאות כדמוכח במשנה במס' קנים. והדברים ארוכים:
דף סט.
רש"י ד"ה מדבר. טריפה בחוץ. צע"ג דא"כ מליקת קדשים בחוץ נמי ניליף מקדשים טרפה בפנים דטהורה לר"מ. ולו"ד ה"נ דגמרינן שפיר שחיטת חולין בפנים מבחוץ דל"ל משום שהכשרן בכך כיון דאפילו קדשים בחוץ שאין הכשרן בכך טהורין. אבל מליקת קדשים בפנים משום דהכשרן בכך הוא. וטרפה מילתא אחריתא היא. ולא משום מליקה אסורה דה"ה בשחיטה אסורה. ומ"מ הכשר קדשים בפנים הויא במליקה:
דף עא:
תד"ה ויביא. וכן מוכח בגמ' וכו'. בגמ' אמרינן בהדיא דמתני' לא מוכח בכמה. אלא משמע להו דמ"מ למאי דפרש"י דבמשהו ה"נ מפרשינן לגמרתנו. אבל רש"י פירש בהדיא סוף ע' דבאחד אחד איירי. וטעמו דכיון דל"פ ר"א ואמר דכיון שנפל מום באחד הותרו כלם. ע"כ לא איירי ברוב כשרין אלא ברוב פסולין או בא' א'. ול"ד למיתה. דכיון דאנתקו למיתה גזרינן עלייהו לכ"ע כדמוכח בכמה משניות ממס' קנין. והא דאמר לקמן ע"ד רב דאמר כר"א. לא דפליג אהך מתני' אלא דמר"א מוכח לדיניה:
שם ד"ה דהדיוט. מכמה משניות וכו'. דבריהם צע"ג. דהא אדהכא פריך וליבטלו וכו' והתם משום דככרות דבעה"ב נינהו או משום חומרא דע"ז:
דף עב.
תוס' ד"ה וליבטלו. לדבריו דר"ש קאמרי וכו'. צ"ע הא גמרא אמרה לה ולא לשון הברייתא הוא. ול"ש לדבריו בכה"ג. וי"ל בפשיטות דהתם כר"א דמסיק הכא דבע"ח חשיבי בריה. שוב מצאתי שהתוס' חולין צ"ו הקשו כן ע"ד כאן. והתם מוכח להדיא דחתיכה לא הוי רק בכל שדרכו רק ראויה להתכבד מלתא אחריתא היא. וכן מוכחא סוגיא דפרק הערל. ובזה יש ליישב מתני' דסוף ע"ז. דכולהו בחתיכה ראויה להתכבד. ואיירי דומיא דבשר וחלב. לבד ע"ז ואביזרה דמטעם אחר אסירי. ושער נזיר ופ"ח היינו במלא הסיט דכל הני אינן בכלל דרכו למנות. כדאמר בירוש' דערלה. דאית דלא תני בשם ר"מ. ומתיישבן כל קושיתייהו בהכי:
דף עג.
תוס' ד"ה ר"מ. דליטרא קציעות בטלה. ברש"י משמע דסבר דקציעות גרעי מכל שדרכו למנות ברוב פעמים. אך האמת נראה דעל ברייתא זו א"ל ר"ל לר"י בפרק הערל שאני שונה עגול בעגולין עולה. ומוכח מהכא דתרומה בזה"ז דרבנן. והוה ממש פלוגתא דר"מ ור"י אליבא דר' יהושע כפלוגתייהו דר"מ ור"י בספ"ז דכלים שהביאו התוס' לעיל גבי רמון. ואי לא"ה תקשי מאי מייתי מר"ל מעיגול בעיגולין. דילמא אתיא כר' עקיבא ורבנן דידיה דלא מקדשי רק ששה או שבעה דברים בלבד: