אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
הוריות
דף ד:
רש"י ד"ה בעי רב יוסף. שאין הצדוקין וכו'. נראה כוונתו דבכה"ג לא איכפת לן אפילו צדוקין מודים. דאטו צדוקין גרמי חיובא ופטורא אלא שאם נשכח מהם איזה דבר המפורש בתורה עד שגם הצדוקים מודים לאו הוראה היא שהיה להם ללמוד. אבל אם טעו בסברא או דרשא אף שהצדוקין לא ס"ל כוותייהו אינו ענין לפטור מקרבן. כנ"ל אף שהוא נגד דברי התוס':
תד"ה ונעלם. אלא בתו מאנוסתו. עי' סנהדרין פ"ז רע"ב ובתוס' שם וצע"ג:
דף ה:
גמ' תלוי בקהל מנ"ל וכו'. נ"ל דכל הלמוד אינו אלא אהא דל"ב ב"ד במעשה ככהן משיח וכנשיא. ויליף מדכתיב מעיני וכו' נעשתה נראה דלא הם העושים. וז"ש דאי הוה כתיב לכל העם לחודיה ה"א דאתי להוסיף דבעינן רובא דעם בהדי ב"ד. ומתישבא קושית התוס':
רש"י ד"ה אמרי הכא במ"ע. דכי הויא רובא וכו'. דבב' גווני יש לדרוש הך דעל כל קהל וקהל. או דבשבט אחד מייתי או דבחטאו רובן מייתי כל שבט ושבט. ואתיין תרוייהו דהי מנייהו מפקת. ומ"מ תרווייהו בהדדי לא דרשינן. להכי היכי דליכא אלא רוב גמור לא מייתי אלא חד:
תד"ה הנני. תימא דשביק וכו'. ונ"ל דאי מהתם ה"א דקהל קאי על יוסף שיחלק לשנים. ולהכי קרי ליה קהל גוים ב' שבטים איקרו קהל וחד לא מיקרי אלא גוי. אבל הכא כתיב הנני מפרך וכו' דלא שייך רק על העתיד להולד. ועוד נראה דאי מההוא קרא ה"א דבנימין לחודיה הוא דהוה קהל ולא ניליף מיניה שאר שבטים. להכי מייתי הא דאמר יעקב ליוסף אודות מנשה ואפרים שעושה אותם כשבטים דליקרו קהל כמ"ש לו הקב"ה על בנימין ויהיו גם הם כראובן ושמעון אלמא דילפינן כל השבטים מבנימין. ומקשי דלמא דוקא כולם ביחד מיקרו קהל ואמר יעקב ליוסף דגם חד מבניו יעכב. ומשני וכו':
דף ו.
גמ' שאין מיתה בצבור נראה פירושו לפי שא"א לצבור בכלל חלילה. עי' תמורה ט"ו תוס' ד"ם קס"ד:
תד"ה אילים. צ"ע וכו'. לא בנתי דבריהם. דאינהו ודאי הוו עולות דאין במינן חטאת. וקושית הגמ' רק משעירים כפרש"י ז"ל:
דף ו:
רש"י ד"ה הא כתיב. וכהנים לא איקרו וכו'. לו"ד ה"נ דהשתא י"ל דכהנים איקרו קהל. ומ"מ לא טפו שבטים. דלא חשיב לוים לקהל כיון דלא הוה להם חלק בארץ. והיינו דבעי מאי הוה עלה:
שם ד"ה וכי דנין וכו'. כבר כתבתי במ"א והוכחתי בראיות ברורות דהא דא"ד אפשר משא"א בהיקש היינו דוקא ממה שא"א מצד הדין. אבל ממה שא"א מצד מציאות טבעו דנין בהיקש. ולפ"ז אי לא הוה אמר ר"ש אלא בצבור ה"א משום דמיתה ל"ש בצבור. אלא כדדייקינן דבשותפות נמי אמר משום ולד תמורה פריך שפיר. א"נ ה"א דסבר דמיתה אפשר בצבור כיון דאפשר בקצתן. ומ"מ הא חזינן מדיוקא דר"פ דקרבין. עי' בתמורה שם דקאי דיוקא דר"פ לקושטא דמילתא:
דף ט:
גמ' מי פטר ליה מפר. צ"ע מנא פשיט ליה כ"כ דמחייב ר"ע בפר הא ריה"ג ודאי פטר לגמרי דדומיא דב"ד קאמר דפטורין לגמרי. ולולא פרש"י ה"א דה"ק לר"ע ליכא קרא בפ"ע למפטר עפר. ואם איתא לסברת ר"א בנשיא דלייתי שעיר ה"נ במשיח:
דף י:
גמ' והאמר ר"י אמר רב וכו'. ר"ל וע"כ האמהות אף אם כוונו מתחלה שלא לשמה אח"כ באו למצוה לשמה שאין למעלה ממנה. ואיך אמר קרא יותר מנשים באהל. ואמר אימא כמצוה שלא לשמה היינו שתבוא עי"ז למצוה לשמה. ומנשים היינו מעין ברכת האמהות שבאו לידי מצוה לשמה:
דף יב.
גמ' השתא דאמרת וכו'. נראה לי דקאי אולאו מילתא היא. ור"ל כיון דע"י פעולתו מתרע מזליה ה"ה לטובה. דממתניתא ה"א דהא דמושחין על המעיין הוא להראות שחפצים אנו שתתמשך מלכותו ומברכים אותו בזה: