אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

עבודה זרה

שבועות

דף ב.

תד"ה לפני אידיהן. דאיירי בעכו"ם וכו'. נ"ל שכונתה על פרק חלק דמפרש לכולה מילתא דעיר הנדחת משום דאין להם חלק לעוה"ב. וזולת זה לא איירי בסנהדרין טפי בעכו"ם משאר עבירות:

שם ד"ה לפני אידיהן ג"י, בסוף כי הכא. נראה דהכא לפי שנמשך האיסור כל ג' ימים. ובאינך דמייתי כולהו בתרי נושאים או דינים כגון זה שייך להקדים הנושא ולהבדילו מחבירו:

שם ד"ה אסור. ור"ת היה מפרש וכו'. כמה דחוק לפרש סתמא דמשא ומתן דוקא במידי דחזי לתקרובות. וגם לפרש לשאת ולתת אמכירה לחוד כדעת רש"י לקמן במשנה דחנויות דחוק מאד. ועיין ברא"ש בארוכה. ולו"ד ה"נ פשטות הדברים דלשאת ולתת היינו כל משא ומתן ופשיט דעיקר האיסור משום שנותן להם החפץ או המעות ואזול ומקריב או מודי. וע"ז אמרו בברייתא שאין האיסור רק אם נותן להם דבר המתקיים. ואמרו שם עוד דלוקח מהם דבר שאינו מתקיים אסור אף בנותן להם דבר שאינו מתקיים מפני ששמחה היא לו. ומה דבעי בגמ' הוא רק על כללות הענין אם האיסור אפילו אינו גורם רק הרוחה שמקריב או מודה בריוח. ושמחה או לא איכפת לן רק אם מיחד ע"ז הקרבה או הודאה חדשה משום לפ"ע. והנה בהודאה לא נ"מ לדינא כלל. דגם משום שמחה אפשר שיוסיף הודאה ויש כאן לפ"ע. וליכא נ"מ רק במוכר דבר שאינו מתקיים. דליכא חששא דהודאה רק דחזי לתקרובות כבהמה לשחיטה ואית לים לדידיה. כנ"ל ברור בס"ד. וקבלת דורון לכל אדם שרי רק רי"נ אדם חשוב הוי ומתכבד בו ושמח:

דף ג:

גמ' מאכילין לו גחלי רתמים וכו'. נראה דהיינו בלילה כמ"ש הניעור בלילה והמהלך וכו' וקרא דמייתי קאי אדלעיל מינה דכתיב אמש שואה וכו' רומז הנעור בלילה ומהלך יחידי וכדומה וצ"ל בתר מימרא דכל העוסק וכו' כמו בחגיגה י"ב וכ"מ מד' רש"י כאן. ובלא זה אינו ענין לסוגיתנו:

שם כדר' חנינא וכו'. א"י מאי מייתי מר"ח כעין ראיה ואינה אלא כסתירה למאמר הקדום שמושלן לדגי הים שמתים בחמה ואין בידם להזהר. וכן בפ' המקבל מייתי דר"ח לראיה אההיא מימרא דקשיא טובא עלה. והרבה דחקו תוס' ליישב דלא לסתרו אהדדי ועכ"פ מאי ראיה היא. ועוד כמה קושיות אתי ע"ד התוס'. וגס לפרש פחים על תוס' דחוק הוא. ובקרא נראה דצנים פחים לאו תרי מילי נינהו מדלא קאמר ופחים אלא שהצנים הם פחים בדרך עקש ע"כ נ"ל דהתלמוד מפרש צנים לשון צנינים וקוצים כפירוש גדולי הפשטנים. ומייתי ראיה שזולת זה הכל בידי שמים לאפוקי מסברת התוס' שיוכל להנצל בבית קיץ. ולאפוקי מדברי אנטונינוס לענין צינה. ואתי הכל על נכון בס"ד:

רש"י ד"ה דמשכה וכו'. עיין סנהדרין י"ג דלכו"ע בעינן מקצת חג בתקופה חדשה ואי לא מעברין. אך באמת לדידן זימנין דמשכה עד שמ"ע ותליא בפלוגתא דמלאכת חוה"מ דאורייתא דלמ"ד הכי לא נ"מ כלל בין סיכות לשמ"ע. והדברים ארוכים ואכמ"ל:

דף ה:

גמ' אף משה רבינו לא וכו'. כי לא נתן אל לבו עד מ' שנה שכונת הקב"ה שיאמרו כן. אבל הם היה להם לומר כן מעצמם אם לא היו כפויי טובה. אבל משה לא רצה לומר עד שהבין מפי הקב"ה:

הד"ח והתנן. אע"פ שגם וכו'. לא הבינותי ד"ק דהא אנחנו מחכים בכל יום לבנינו. ועיין לקמן י"ג ע"ב וצ"ע:

דף ו.

גמ' אחור וקדם צרתני. נ"ל דר"ל. דהברת מטרוניא קרובה להברת צרתני והיא מקדם:

רש"י ד"ה לצותא. ומיהו טרפה וכו'. אע"ג דהשתא למ"ד טריפה חיה קיימינן מ"מ קרובה היא למיתה, ומיושבת קושית תד"ה אתך. לענין לידה:

תוס' ד"ה ודילמא. מ"מ באותה שעה וכו'. והתירוץ תמים כתיב צ"ל שהיה ידוע לו גם מזה:

באו"ד תדע וכו'. תימא ידיעה זו למה דפשיטא דאי אינה חיה אינה ראויה לחיות זרע אחר המבול:

שם ד"ה והשתא. ואין לדחות וכו'. צ"ע דטפי ה"ל לאקשויי דלדידיה מאתך ממעט מחוסר אבר ומכל החי ל"ל. אך לפמ"ש ע"ד רש"י דלכו"ע יש לחוש בטריפה למיתה י"ל דקרא דלהחיות אתך לא ממעט רק טרפה שאין חיותה דומה לך. וקרובים הדברים לד' התוס' לעיל ד"ס אלא:

דף ו:

גמ' דיקא נמי דקתני וכו'. לא אשכחן דלשתמע לשון הושטה בתרי עברי דנהרא. ומצינו בפ"ג דתמיד הושיט השני וכו' וטובא כה"ג. לכ"נ דלשון לא יתן משמע משלו לחבירו והושטה בדבר שאינו מיוחד להמושיט משמע. והכא לא ס"ד למיסר כלל בלא תרי עד"נ רק בדבר של הנותן. להכי אמר שפיר דיקא נמי דאיירי מתניתא דר"נ בתרי עד"נ דהא קתני לא יושיט ואינו של הנותן ול"ש לפ"ע בכה"ג רק בתרי עד"נ:

שם ולא קתני לא יתן. קשה דלמא להכי ל"א לא יתן דהוה משמע כשנותן משלו דוקא. אך לפמ"ש ניחא הכל:

שם כמציל מידם. ר"ל ומצטער:

רש"י ד"ה מלוה בשטר. מפני ששמח וכו'. דמשום לאחר זמן אידו לא אסח ר"י ב"ק. דא"כ מע"פ נמי דל"ל משום פסידא דלא ה"ל להלוות ע"פ. וא"כ כיון דקיי"ל הכי ע"כ גם במועד קיי"ל דאסור אם א"י לקפלו במועד. וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

תד"ה תניא אע"ג דתניא וכו'. צ"ע מדברי הר"י גופים שהובאו באשר"י פ"ג דברכות דהיכי דלא אייתי אמורא ברייתא ושביש לה אמרינן דלא ידע ברייתא והלכה כמותה. ואולי רק לחומרא אמר הכי התם. ואפשר דסמך כאן על ועוד וכו' ועיין לקמן (ז' ע"ב) דמשמע בגמ' להלן שתופס לעיקר דחכמים נחום המדי היא. עכ"פ דברי המקילים נכונים:

דף ח.

גמ' לפניו אסור וכו'. נראה דקאי גם אסטרנורא. וע"כ יש יותר מג"י בין קלנדא לסטרנורא. וצ"ע בתוס' ו' א'. ואולי לא כל העושים איד זה עושים זה. וא"כ אין מקום גם לדברי התוס'. אלא ודאי לא מסתבר לפלוגי בהו כיון שאדה"ר עשאם ביחד לכונה אחת:

דף ט.

תוס' ד"ה וגמירי. ב' יציאות הוו וכו'. אבל פשיטא דקראי מוכחי דאהך יציאה דכתיב בן ע"ה שגם קאי את הנפש וכו' ומ"ש כאן בר נ"ב היינו כשלמדם תורה. כי בשנת הפלגה שהיא סוף ימי פלג היה אברהם תוך שנת מ"ח. ושיעור הלמוד ה' שנים כמ"ש בחולין כ"ד. ושלמו לאברהם נ"ב שנה:

דף ט:

תוס' ד"ה האי מאן. בסופו, ולפ"ד חרב הבית בשנת ג' אלפים תמכ"ט לב"ע וכן דעת הגאונים ורוב ראשונים ז"ל. והא דאר"ח אחר ח' לחרבן הבית היינו שנת רכ"ח. שנת הת' היא לשנת תחכ"ט שגם הראשונה מהמנין של ד' מאות. ולהכי אמר א"ב תלת שני. וכ"ז זולת שנת תהו. אבל למניננו שמחשבין משנת התהו היתה שנת ג"א תת"ל:

דף יב.

תוס' ד"ה דלמא. וא"ת וכו'. עיין ברא"ש חולין דאביי אסר לכתחלה ביוצא ונכנס:

באו"ד אבל הכא יכול וכו'. צ"ע דהא לא הוה רק כצינורא דרביע. ועוד דהא לא חשיד רק כשנהנה כמ"ש בדבור שאח"ז:

דף יב:

גמ' פרצופות ל"ל וכו'. ומעין תנא לאשמעינן מיתורא דאף במקום סכנה ממש אסור. דל"ל משום היתר דאינו נראה. דמקוץ ומעות שמעינן לה. ומכאן ראיה ברורה להפוסקים דאף במקום סכנה ממש אסור:

דף יג:

גמ' השתא דלא חזי להקרבה וכו'. צ"ע דאטו מילתא חדתא היא דאסור הטלת מום בזה"ז. הא כולי סוגיי בבכורות הכי מוכחי במשנה וגמרא. והל"ל העיקר דגזרינן בב"ה אטו מזבח. והפי' שכ' התוס' דבק"מ איירי. קשה טובא דהא ערכין וחרמין תנן. גם מ"ש דהכא קיל מבע"מ דל"ח לדמי. צע"ג דהא מאן דמחייב איירי בבכור דל"ש בו דמים כלל. לכן נראה לע"ד דהכא משום דקדשי ב"ה נינהו ואין נתפסין בקדושת הגוף אלא משום כ"ד הראוי למזבח א"י מידי מזבח. וזה ל"ש בזה"גכיון כיון דל"ח להקרבה. והיינו דאמר בע"מ וכו' לדמי חזי היינו בשאר קדשים וכן בבכור עכ"פ חלה עליו קדושת הגוף. וחמיר טפי ממקדש בע"מ כמ"ש בפ' הזרוע. משא"כ בנ"ד שלא חלה עליו קדושה למזבח. דל"ש בזה"ז כ"ד הראוי למזבח כנ"ל:

דף יד.

רש"י ד"ה לבונה זכה. מין לבונה הוא. בתורה כתיבא לבונה זכה גבי קטורת. והמ"ל שמסתם לבונה עושין זכה. והכא מוכח דמין אחר הוא. מדלא אסרינן כל לבונה רק הזכה:

תוס' ד"ה תורניתא. וההיא דהכא וכו'. ולפ"ז לא קאי בפטוטרותיה רק אבנות שוח לבד:

שם ד"ה פירי. והא דקאמר בב"ב וכו'. בפשיטות ניחא כיון שאינן ראוין לאכילה מיקרי אינו עושה. וגדולה מזו במנחות כ"ז אמרו מהן א"ע פירות. וענבי הדס ראוין לאכילה ע"י הדחק כמ"ש סוכה ל"ג. וגם הוא ארז כמ"ש סוכה ל"ז:

דף טז.

גמ' לא מקבלת זכר. דל"ל דא"י ללדת דמ"מ דלמא לא ידע הנכרי ומשהי לה:

שם ולטעמיך שאין מקריבין וכו'. דל"ש משום דאזיל ומודה כיון שדבר קבוע וידוע להם היה. ומה להם היום מם להם למחר:

דף טז:

תוס' ד"ה רב אשי. דאי ס"ד וכו'. נראה כונתם דלא נימא דמתניתין במקום שאין מוכרין בהמה דקה התם פשיטא דגם חיה אסורה גסה ודקה. אבל במקום שמוכרין בהמה דקה שרי כל חיה כר"ח בר רבא. דא"כ הל"ל כל חיה וכו' דמשמע הא אין בה נזק מוכרין. ודא ידענא ממילא דרק במקום שמוכרין:

שם ד"ה בימוסיאות. פ"ה וכו'. בפרש"י לפנינו משמע להדיא כפירוש רשב"ם שהביאו לקמן שאינו לצורך ע"ז כלל. אלא דמייתי שקורין לו אלט"ר לפי שהוא כעין מזבח וכדתני לקמן בימוסיאות עכו"ם מותרין. דהתם איירי במזבח ותני דאין בו איסור הנאה דאינו משמש רק משמש למשמש:

דף יז:

תוס' ד"ה ובגמ"ח. תימא וכו'. א"י מאי קושיא דודאי גם צדקה פרט מגמ"ח. אלא דגמ"ח כוללת גם ש"ד יותר. ועיין בספ"ק דסוטה דחשיב הלבשת ערומים כלל גמ"ח:

דף יח.

גמ' כלום מעשה בא לידך וכו'. לעד"נ דשאל ליה כלים בא לידך איזה ענין שאתה חושש ע"ז אם תבוא לחיי העוה"ב. והשיב שאין בו רק אותו ענין שחלק מעות פורים בכלל שאר צדקה. וחייש שמא יקנו העניים שאר דברים. וע"ז א"ל אם אין בך רק ענין זה מחלקך יהי חלקי וכו'. ודמייתינן מיניה ראיה לעיל דעביד צדקה. דאלא"ה האיך אמר שאין בו אלא זה בלבד הא העלמת עין מן הצדקה הוא עון גדול. אע"כ עביד צדקה. ועיין במס' כלה פ"ב דמוכח כמ"ש. ומסולקת תמיהת תוס' לעיל ד"ה ובנ"ח:

דף כ.

גמ' שלא יסתכל וכו'. אבל פנויה מכוערת פעמים מותר כדי לכונסה הוא או קרובו. אבל בנאה ע"כ מסתכל דרך זנות דלכונסה א"צ הסתכלות כמ"ש כלה שעיניה נאות וכו' א"נ דמדאורייתא דשריא ביאת פנויה שרי להסתכל במכוערת אבל בנאה אסור מ"מ שמא יהרהר בהיותה נשואה כדאיתא באדר"נ פ"ב [ולדידן אסור בכל גוונא. לכן סתמו הפוסקים] והיינו דכתיב ונשמרת. ואיוב שהיה מאו"ה ולא נצטוה ע"כ קרי ליה התם מחמיר ע"ע. ועי' בפסקי הרא"ש:

דף כ:

תוס' ד"ה בהמה. אימור לשחיטה וכו'. לעד"נ דבמקום שנהגו למכור בהמה דקה לא אסרי רק בגוונא דליכא למיתלי דאסיר מדינא. אבל במקום שנהגו שלא למכור צדקה דגזרי אטו גסה בעי הכא שפיר:

דף כא:

גמ' עביד בה מלאכה בחש"מ וכו'. לכאורה הדברים פשוטים ומיותרים לגמרי. אך באמת נ"ל דלמ"ד כותים גרי אריות הם הוי אסור דלצורך נכרי אסור עשות בחוש"מ. ויאמרו שהבלנים הם שלוחים לעשות לצורך הנכרי. אך רשב"ג לטעמיה דס"ל כותים גרי אמת הם בפ"ק דגטין ודחולין:

דף כג.

תוס' ד"ה רבינא. דאף רב הדר ביה וכו'. הדברים כמתמיהים לע"ד. דהא לרבינא ולרבי פדת לא מכרחינן למיהדר מטעמא דרב. דרבינא סבר דדיעבד מותר בכ"ע. ולכתחלה תלי בשנוי המקומות לענין מכירה ויחוד ור"פ סבר דרבנן שרו בכ"מ. ולר"א תלי בשנוי המקומות:

שם ד"ה כחס. תימא וכו'. לא אבין הקושיא. דלר' פדת ל"ח לסברת יצרו תקפו רק לחומרא דקרבן ומעלה דפרה:

דף כג:

תוס' ד"ה אלא מעתה מי מיפסלא ברביעה כו' וה"פ מי מיפסלא ברביעה וע"כ משום דחטאת קרייה רחמנא ובהא ל"ש דליפלוג ר"ש. וכ"ז דחוק מאוד בלשון ובסברא. ולעד"נ דאי קדשי מזבח הויא לא פסיל בה יו"ד לר"ש דטעמא דמודי ר"ש לענין קדשים אמרינן בר"פ יו"ד משום דגמרינן מבכור בהמה ולא מאדם משום דהנך נפישין עיי"ש. ובפרה ל"ש טעמא דפיגול נותר וטמא. ואף אי נימא דשם טומאה שייך בפרה לפוסלה מ"מ שוין הן. ועוד דאיכא לאוסופי שכן חוץ מחוץ לאפוקי בכור דפנים הוא. הלכך ילפינן לידה דפרה דמיכלל בלידה דקדשים מלידה דאדם. וז"ש היינו דפליגי ר"ש ורבנן. אא"א דקבה"ב היא מי מיפסלא ברביעה. וע"כ משום דחטאת קרייה רחמנא וא"כ יו"ד לר"ש נמי. וכנ"ל לפרש גם לגרסתנו בפשיטות:

דף כז.

גמ' מל והולך וכו'. צ"ע דמ"מ איכא משום לפ"ע ואולי כשאין מוהל אחר ואתי עשה דמילה ודחי ל"ת דלפ"ע:

שם ד"ה איכא בינייהו. ובגטין גבי קשירה וכו'. הא גופה קשה מנ"ל למימר התם הכי והכא הכי. ולפרש"י ז"ל דיליף מואתה ר"ל למי שמוזהר על המילה לו אומר בריתי תשמור שימול. ניחא:

שם ד"ה אשה. בסופו. צ"ע בזה. ובפשיטות ניחא דאי הוה מחייבא הויא בכלל שמירה:

דף ל.

גמ' יין מבושל וכו'. לכאורה לא אשכחן כלל פלוגתא דיין מבושל. אך נ"ל דאמוראי דנטיל דאמרי דא"צ חותם בתוך חותם סברי דרק בהא קיל דל"ח כ"כ. אבל יש בו משום יין נסך:

דף ל:

גמ' דחבריה כחיש וכו'. לדינא פסק הרמב"ם דשרי כדמוכח בשבת קכ"ח. דמטלטלין מים מגולין דראוין לחתול. והתם בל"ל חתול איירי. דבאית לים מטלטלין כ"ד ע"ש. אך י"ל דר"ל שראוים לחתול אחרים ברשות בעלים

תד"ה ומטמא טומאת משקין. שקבלתה בעודה אוכל וכו', לא אשכחן כה"ג שיהי' דין משקין כאוכל. ולפמש"ש בפסחים דגם למ"ד מיבלע בליעי מ"מ כיון שהם אוכל ומשתנים למשקה צריכים לקבל טומאה רק דלדידיה יכולים לקבל טומאה מעצמם בצירוף האוכל שיש בין כולם כביצה. ולמ"ד מפקד פקידי אינהו לא מטמו כלל וצריך שיעור באוכל אחר יציאתו [ובהכי מתרצה קושית תוס' שם] א"כ י"ל דמחום האש בתנור מתמעט בס"ה מכביצה:

דף לא.

גמ' כגון שיחד לו וכו'. פשטא דסוגיא רהטא דלא הדר כלל מהך אוקימתא ובעינן דוקא יחד קרן זוית ומצאו במקומו ורק בכה"ג שרי ר"א בחותם א' וכן הלכה. אבל בשולח ע"י נכרי ל"ש כלל [ואולי זו היא מליצת ר"י דקרי עליה מקום שיפול וכו'. ר"ל כשמוצאין פירות תחת העץ לא מחזקינן באחרים] ול"ק כל קושיות התוס':

דף לא:

גמ' אי חזו לי וכו'. והיינו בכותי וצ"ע איך למד הרשב"א מכאן לנכרי:

שם של שרצים אינו ממית. אבל מעלה חטטין כמ"ש בירוש' תרומות פ"ח ה"ו. ע"כ יש למנוע מלשתות משקה שנפלו לתוכן שרצים ונתבקעו. עיין פרה פ"ט:

דף לב:

גמ' מני ריב"ב היא וכו'. לעד"נ דכו"ע מודו בהיקש דריב"ב לאיסור הנאה ור"ג אמר לענין ביטול. דכיון דמוכחי קראי דאורייתא עכ"פ לאיסור אכילה [לפ"ד הרמב"ם בה' מ"א מחלב זבחימו כדלעיל. ולפ"ד הרמב"ן מואכלת מזבחו] יש ללמוד אה"נ ודאין ביטול מקרא דזבחי מתים כגילוי מילתא בעלמא. אבל בטומאה לא ס"ל כולהו תנאי לבד ריב"ב לחדותי טומאה טומאת אהל דאין רמז לטומאה בתורה רק לע"ז לחוד. והתם ליכא אהל דלשרץ הוקשה. וריב"ב סבר דמזבחי מתים לחודיה ילפינן לכן מטמאה באהל. וכ"מ לשון משנתנו דתנא מפני וכו':

תוס' ד"ה ההולך. פירש הרר"ש וכו'. נראה שחז"ל כנו לגנאי והעכו"ם קראום תרופות כדלקמן נ"ה:

דף לה.

תוס' ד"ה ומי א"ש הכי. בסופו לו"ד ה"א דלר"ה שם ל"ק דדוקא בנבלה גמורה מחמרינן בקיבתה אבל בשחיטת נכרי לא מחמרינן כולי האי דקילא מנבלה גמורה כמ"ש הרמב"ם. ומשום שהיה דרסה אינו אלא ספק. וחששא דינק מטמאה ל"ש הכא משום דאינו מעמיד. אע"ג דרב הונא גופיה התם נראה דאסר גם בשחיטת נכרי משום נבלה מדמוקי רק בגדי שקנאו מנכרי ע"ש. מ"מ לשמואל המ"ל הכי:

דף לו.

תד"ה בשלמא. ודקדק ר"י וכו'. לא זכיתי להבין מאן אמר למורנו הר"י דשמואל סבר דשמן הוי בי"ח דבר אלא דתנא דמתני' קאסר ליה משום דסבר נט"ל אסור ואנן קיי"ל דשרי. ובדבש ודאי ע"כ גם רב דסבר נט"ל אסור מודה דשרי דלא אשכחן מאן דאסר ואיכא טעם אחר להיתר וגמ' נקטה להלכתא. ועיין בדבריהם לקמן צ"ח ע"ב שחלקו בין שמן לדבש, ועמש"ל ל"ז ע"ב גבי שלקות:

דף לז:

תוס' ד"ה דיקרב. דיוסף בן יועזר וכו'. דמעולם לא גזרו שלא בחבורין:

שם ד"ה והשלקות. שמא גזרה קדמונית וכו'. דנראה למו דבי"ח דבר ל"ש לאסתפוקי אף בפרטי גזרה אחת. דהא פת ושמן ויין גזרה אחת היא ומה"ט נדחקו לעיל גבי שמן. אבל לא ידענא מנ"ל כמש"ש:

דף מא:

תד"ה והא שברים וי"ל וכו'. תרוצם דחוק ולעד"נ דבלא דשמואל ה"א דשברי צלמים איכא ב' צדדים להיתר דלא עבדום ובטלום. וצד א' לאיסור דעבדום ונשברו בלא ביטול. אבל יד ורגל איכא עוד צד איסור דעבדום כמו שהם. אבל לשמואל דמחשיב כודאי בטלום הוי ביד ורגל ב' להתירא כנ"ל וחד לאיסור שעבדום כמו שהם. וס"ס כי האי דלא אתחזק איסור שר גם בע"ז ומשני בעומדין וכו' דהוי חד להיתר:

דף מב.

גמ' ה"נ כדרבא. דס"ד דקיל טפי. דל"ש למגזר כיון דלא שקלה כולם ולאו אורחים לאגבוהי כוליה:

שם ה"נ כדרבא. דס"ד דקיל טפי כיון דל"צ רק לשפויו ל"ש לגזור:

שם ה"נ כדרבא. דס"ד דבכה"ג לא גזרי דהא לא רצה כלל לזכות בה:

שם ה"נ כדרבא. דס"ד דבספק נעבד ל"ש לגזור:

רש"י ד"ה אין לה בטילה. וטעונה גניזה וכו'. דלאו דוקא שעבדה ישראל דה"ה היכי דזכה בה ועבר על ל"ת לא ידבק. אבל נ"ל דרק מד"ס הוא היכי דלא עבדה מדל"ח לה בהדי דברים שאינן ברשותו ועשאן וכו':

דף מג:

תוס' ד"ה לא אסרה. בסופו. ר"ל וגם הם בכלל מדור העליון. והתחתון הוא רק למטה ממש. דשם לא אסרה תורה אלא שאפשר לעשותן ממש כמותן ורק בעושה כמותן ממש. לאפוקי כדור הארץ והים ודומיהן. או דמות בהמ"ק ושלחן וכו' כשאינו עושה כמותן אלא כדמותן וכנ"ל:

שם ד"ה והא ר"י. ולא היה משום חשד. דמשום חשד עשיה כ"ש דהוי אסור בשוקע שיחשדוהו דחותם בה ובברייתא שרו. ובהכי מתיישבא קושית הר"ן בסוגיין על שטתם. ולזה נתכוונו בכל הדבור:

דף מד:

תוס' ד"ה נהנין. הנאת עצמו שאני. ע' פרש"י שם שלפירושו אינו ענין כלל לדהכא. ומוכח התם דלא הותר רק משום פקוח נפש. וע"כ דברי התוס' צע"ג:

תד"ה וכי נעשה. לא היה מקשה וכו'. א"י מאי קושיא. דאף דההגמון שתק אנן מי שתקינן. וכן לאביי דהאיסור משום דכטובת אחרים דמי אין זה מעין שאלתו משום קרא דלא ידבק כנ"ל:

דף מה.

תד"ה אלהיהם. דההוא תלוש הוה וכו'. עיין חי' מהר"ם ז"ל. ונ"ל דהוצרכו לזה משום דעובדי הר חייבין. והיינו משום דכתיב בהדיא לשמש ולירח ולכל צבא השמים. וכתיב אשר בשמים ואשר בארץ דלית בהו תפיסת ידי אדם ולא אימעטו אלא דאינהו גופייהו אינן אלוה. להכי גם לענין תקרובתן ה"ל למיסר אי משום דל"ד לפעור ומיושבת בפשיטות קושית התוס' ד"ה ת"ק:

דף מה:

תד"ה והכא. אמאי לא קאמר וכו'. נראה דרש"י מודי דעיקרו שרי ולמ"ל ואשריהם תשרפון להכי:

באו"ד ואמאי לא פריך וכו'. נראה דכיון דמשמע ליה דומיא דהר ע"כ דגם עיקרו אסור דבהר ל"ש תוספת. וסבר ר"ש כדאמר ר"א לקמן דלריב"י כלו אסור:

באו"ד וכ"ש בית. ולפמ"ש דעיקרו שרי לאו כ"ש הוא:

גמ' מנין לעוקר עכו"ם וכו'. עיין ט"ז סס"י קמ"ו דמשמע שענינו הוא לרדוף אחריה בכל א"י עד תומה. ול"ש בזה"ז רק בזמן שידנו תקיפה. ואם לא נפרש כן תקשי לן על הרמב"ם והרא"ש והרי"ף שהשמיטו דין זה. והרמב"ם הביא דצריך לשרש מכל א"י:

דף מו.

גמ' ת"ל שקץ תשקצנו. ומ"מ צריך קרא דואבדתם את שמם. דשקץ תשקצנו לא הוינא מפרש לענין כנוי שם. אלא כדידעינן כנוי שם ילפינן משקץ תשקצנו דלגנאי. ולפ"ז לר"א וריב"י ל"צ כנוי שם כלל. ולכן השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. דהא קיי"ל תוספתו אסורה (לקמן מ"ח). וצ"ע על הטוש"ע. ועיין בב"ח:

דף נב.

גמ' דא"ל טהרה במקוה. עפרש"י ז"ל. וצ"ל בשאר טומאות. דמשום תקרובות ודאי ל"מ מקוה דהיא עצמה טמאה באב הטומאה. אך הסברא דחוקה מאד לדמות ביטול למקוה וע"ז לשאר טומאות. ולולא יראתי ה"א שצ"ל בשבירה [ומה"ט לא בעי בכלי חרס] והכא ביטול הוי כשבירה דלא חזי למלתייהו:

דף נב:

תוס' ד"ה כיון שאין להם בטול וכו'. ולפ"ז אין מקום כלל לדמותן למקום רק לשבירה כמ"ש בסמוך:

דף נז.

תוס' ד"ה אי אשכחנא. מנלן דשרי ר"ש וכו'. עי' שם דתנן מטפח עפ"י החביות. ועפרש"י שם שכתב דטעמא משום דאין דרך ניסוך בכך וברגל ודאי אין דרך ניסוך מדשרי ר"נ בהנאה:

שם ד"ה תינוק. בסופו. ונ"ד דמי לתינוק דלא מוכחא מילתא. וחמיר מיניה דבגדול גופיה שייך טפי למגזר ויש לחוש שמא כוון:

דף סג.

גמרא לכו ואכלו וכו'. נקט לכו לרבותא דאף בביתו מותר. אבל לכו ושתו לא מצי למתני משום י"נ דהא אסור להכניסו לביתו משום לא תביא תועבה:

דף סג:

גמ' בחנוני המקיפו וכו'. א"י מה ענין רגיל ואינו רגיל לכאן כיון שעושה אותן שלוחים לקבל מחנוני למה לא יתחייב בקבלתם. ולו"ד רבותינו הראשונים ז"ל נ"ל דמקיפו ר"ל שנותן עתה על אמונתו דמיד משתעבד. ול"ד לדבי ר' ינאי דל"ש שיעבוד מיד. שהתנאי היה שיפרעו בשמינית וכן באתנן ל"ש לאסור מטעם שיעבוד נכסים. דאין השעבוד מבורר ובנכסים אית מילי דל"ש איסור אתנן. לא חייל בשעת ביאה ובעת פרעון ליתא לביאה והוי כדבי ר' ינאי. וחנוני שאין מקיפו היינו שהפועלים פורעין לחנוני ול"ל לחנוני גביה כלום ומקשי דאפ"ה משתעבד לפועלים כיון שעפ"י צוויו נותנים להחנוני. וגם האחד הלוקח מהחנוני ונותן לכלם הוא עפ"י צוויו הוי ממש כדרבא:

דף סד.

גמ' אבל למעוטי תפלה ש"ד. אטום לבי מהשכל מאי מעוטי תפלה איכא הכא כיון דקיומו שרי. ולפ"ד התוס' דבכלאי זרעים איירי אין כאן אף איסור אכילה והנאה. ואי איכא קצת איסור בקיום ל"ל לאוקמי כר' יהודה. וה' יבינני. ולולא פרש"י אפשר ליישב דברי הגמ' דהא דקאמר דעביד בחנם היינו כר"ע דלית ביה משום רוצה בקיומו דכיון עביד בחנם מה לו בקיומו. והא דצריך טעמא דמיעוט תפלה משום דס"ל כר"י. אך לפ"ז לא תיתי ברייתא כרבנן דלדידהו אסור משום מתנת חנם כיון דליכא מיעוט תפלה. ולא כן המה דברי התוס' ד"ה סברוה. וצע"ג:

דף סח.

תוס' ד"ה ואידך. ויש בו כדי לצרף וכו'. תימא דהא בפ"ג דשבועות איתא בהדיא דר"ע ע"כ ל"ס כר"ש דדריש משרת לצירוף ולר"ש ל"צ ע"ש:

באו"ד דקדרה ב"י פגמה פורתא וכו'. וכ"מ בהך סוגיא גופא מדאצטריך למימר לר"ש דסרוחה מעיקרא ל"צ מיעוטא. ול"א בפשיטות משום דאפשר לאוקמי קרא דג"ל בב"י. דהא גם לר"מ הוינא מוקים טפי בב"י מלאפלוגי בין סרוח מעיקרא לבסוף אי לאו משום דגם ב"י פגמה פורתא. ול"ל לשוויי פלוגתא בתרי סברי. אלא ודאי משום דר"ש ע"כ סבר דפגמה פורתא. דאלא"ה משרת ל"ל:

שם ד"ה תיקו. ושוב פשטוה וכו'. לעד"נ דלא איפשטא כלל די"ל דדוקא הרם מודה ר"ש בהשביח ולבסוף פגם משום דגם עתה הוי קצת שבח לענין חמוע עיסות אחרות. ומ"מ איפשט שפיר דבפגם מעיקרו פליגי בכל דבר. דאלא"ה ה"ל למתני בחומץ לתוך גריסין דבצונן ד"ה מותר כי היכי דאשמעינן בשאור תרי גווני. וכ"ש הכא דה"ל להשמיענו כחא דהתירא. והשתא ניחא דצריך לאתויי כולהו בבי. דמב' בבי דשאור ה"א דבש"ד פליגי דוקא בהשביח מעיקרו. ולא איירי ברייתא אלא בשאור. ומגריסין וד"ה דשאור ה"א דלא איירי ברייתא בפגום מעיקרו. ומב' פלוגתי דגריסין ושאור ה"א דלא איירי במאי דמודו. אבל מכולהו מוכח דפליגי עכ"פ בפגום מעיקרו דש"ד:

דף סח:

תוד"ה והני תלתא בבי, בסופו. ולפמ"ש לעיל ע"כ צריך להשמיענו נפלו חולין תחלה, דאלא"ה ה"א דמעיקרו מותר לד"ה. וסיפא בהשביח ולבסוף פגם. ופליגי ביה אע"ג דמודו בכה"ג בשאור. ול"צ כלל להשמיענו דפגם מעיקרו דלא איירי ביה כלל:

דף עה.

גמ' תרסי תלת וכו'. נ"ל דטעם מחלוקתן משום דהאפר ברטיבתא או המים והאפר ביבשתא הרי נתערב בהן גוף איסור הדבוק בכלי. לכן צריך הדחה להשתמש בכלי לכתחלה. ולחד מ"ד ניגוב. דגם הם נדבקים בכלי, ומיא בתראי לנקות. וכן בחרסן של זב וזבה מים ראשונים הרי נגעו באה"ט ונטמאו וכשנתערבו בשניים טמאין משום תערובות משקין טמאים מה"ת. והשלישים טהורין. אף דמשקה מטמאין משקה עד"ס לא גזרו בכה"ג. והא ל"א דיהיה לתערובות דין העיקר. דא"כ אין לדבר סוף, וכן הכא. ולפ"ז יהיה מכאן ראיה להט"ז וש"ך סימן צ"ה ס"ד עיי"ש:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה