אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

סוכה

יומא

דף ג.

תוס' ד"ה בית וכו'. נ"ל דה"ה דהמ"ל לענין נתינת דם פסח מצרים דכתיב על הבתים. ויפת תואר דכתיב וישבה בביתך:

דף ט.

תוס' ד"ה מה חגיגה. לסוכה לשם חג. וי"ל דלענין לאחר נפילה צריך לאקושי לחגיגה דאם מתה תקבר אך התוס' לשיטתם לעיל דרק מדרבנן אסירי לאח"כ:

דף י:

תוס' ד"ה עד מוצאי. דאפי' ר"א וכו'. ל"ד כלל. דהכא בסוף ז' אסור הוא. וסבור דכיון דאינו מוכן מבע"י הוה מוקצה. משא"כ ביו"ט דגליות:

דף יא.

מתני' וכל דבר שאינו וכו'. תני דבר בסיפא ולא ברישא. משום דרק כששני הפרטים בדבר אחד אז מסככין:

תוס' ד"ה מותר לישן. אין הלכה כן. מ"מ בהא הלכה כר"י דבעינן דוקא אוהל כמו סוכה לפסול. דלא פליג בזה שום אמורא ארבר"ה דפסק כר"י. וא"ש פסקי הרמב"ם בנקליטין וקינופות. וכן דעת הרי"ף ז"ל:

דף יב.

תוס' ד"ה אר"ז. דבפסולת גורן ויקב הכ"מ. ולעד"נ דמקרא דמגרנך ומיקבך יליף לענין ג"ק. ומעננים לענין ק"ט. וכולה מעננים לא יליף דס"ל עננים מלמעלה היו כר"י. ובר"ה שם קושטא נקיט וסמיך אסיפא. ילפותא דעננים. והכא דאמר הא מילתא הוה בידן. היינו כולה מילתא מגורן ויקב. משום מ"ד סוכות ממש:

דף יב:

תוס' ד"ה באניצי. דמטמא בנגעים וכו'. נ"ל דפ"ד סוכה דירת קבע היא עצמה מטמאה בנגעים. ול"ש למיפסל לסכך משום זה:

דף טו.

גמ' בבטולי תקרה. שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דדוקא באין בהם ד' דלא בעינן רק לבטולי תקרה. דלא להוי מן העשוי. וה"פ דסוגיא. דהמקשן לא ס"ד דלבעי לשום מ"ד תרתי לבטולי תקרה. ולהכי אקשי לשמואל דל"ל במשלשה ועד ד'. דא"כ במפקפק מתכשרי כולהו באחת מבינתים כמו בנוטל. ול"ש לומר מפקפק או נוטל אחת. דכיון דבפקפוק סגי ל"ל ליטול ולתת במקומו סכך כשר. משא"כ לרב דבפקפוק להכשיר כולהו צריך פקפוק כולהו. אבל השתא איירי גם בפחות מג'. ונוטל אחת מבינתים ואינו מתן כשר במקומו. דאתכשרה לה תקרה:

דף כט:

תוס' ד"ה לולב הגזול. לא אגדו כשר. אבל בגיטין כ' מוכח דבפעמים פסול משום ז"א ואנוהו. ויש לדחות דהתם משום קדושה ונראה דלהכי אהני הקישא דאתרוג. דאע"ג דלא מקשינן בכל מילי דלהוו בתרוייהו. מ"מ בהך דאיכא משום זא"ו. מסתבר לאקשינהו. משא"כ באגודה דלא שייכא באתרוג:

באו"ד שתהא נפרכת. צ"ע דיבש כי האי בכל דוכתא כדליתא דמי. ולמה הוצרכו לטעם הדר בגמ':

שם בד"ה נפרצו. שנתלשו לגמרי. נ"ל דודאי גם הא הוה בכלל נפרצו כמו בהדם וערבה. אלא שאמר ר"פ דגם כי חופיא [היינו כפירוש התוס'] הוי בכלל נפרצו. ודייק מדקתני נפרדו דוקא כשר. וגם הא דתניא בתוספתא נפרצו רוב עליו היה נ"ל דר"ל כפי' התוס' וברוב כל עלה. אבל לא דלפסול ברוב מנין העלים. דהא גבי הדס כשר בנשרו רוב עליו. גם לא מסתבר כלל דבמעיקרא הוי פורתא כשר ובנשרו רובם פסול:

שם ד"ם קפסיק. גזל דומיא דיבש. נ"ל דמשום דגזול ויבש לאו מענין אחד הם דזה בגופו וזה בבעליו. ותני בהדדי. ע"כ דלאקושי להו קאתי:

באו"ד משום דחשיב כחסר נראה דאה"נ דפסול משום הדר הוא. ומ"מ לא גרע מאלו נחסר אותו מקום וכולו הדר הוא. ובזה תובן הסוגיא (לקמן ל"ו) ב' גבי נקבוה עכברים עיי"ש. ועי' בר"ן והוא מוכרח בסוגיא התם. דאי לא"ה מהי מייתי מחסר לענין הדר. ודקאמר התם דמאיס. היינו דעכברים גרע דכולהו מאיס:

שם ד"ה בעינן הדר תסגי במין אחד. נראה דהא דמעכבין קולא היא שאם אין לו פטור מנטילת מין אחד. וכיון שפטור בראשון כ"ש בשאר הימים. שגם הוא בכלל ז' ימים. ולקיחה לכאו"א כי היכי דידעינן ביום א' מולקחתם. ה"נ ידעינן בכולהו יומי מושמחתם. ויותר נראה דאשמחה א"צ רבוי כלל. דאינו יוצא אחד בשמחת חבירו. משא"כ בלקיחה דאיכא שליחות. וה"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיב הוי כלקיחה דולקחת סלת. וכה"ג. להכי צריך דרשת ולקחתם. ובאמת הוה מצי לאוכוחי משאר הימים. אלא בלא"ה מוכח שפיר וקרא לא מיתר דצריך למעוטי חסר. ועמ"ש לקמן ד' מ"א ע"ב: באו"ד ושאר יומי דרבנן. צ"ע הא לקמן (מ"א ב') תנן ושאר ימות החג אדם יוצא בלולבו של חבירו. והתם בזמן הבית איירי דדחי שבת. ואז לא היו נוטלין כל ז' רק במקדש ומה"ת. ודעת רש"י בסוגיא דאין חילוק בין שני של תורה לשל דבריהם להכי נקיט הכא למאן דפסיל אף מד"ס. ולקמן למאן דמכשיר מד"ת:

דף ל.

גמ' וכדידיה דמי. ואיירי שעשה בו איזה שנוי. דיאוש כדי לא קני:

תוס' ד"ה משום דה"ל. אין יוצא ידי מצוה בטבל. נ"ל דעיקר קרא צריך התם להיכא דל"ל אחריתא. דלא נימא אתי עשה ודחי ל"ת. להכי במרור דליכא קרא לא תני דנפיק בטבל ודומיה. ותני דיוצאין בדמאי ולא תני כלל הנך דלא נפיק בהו. והיינו משום דלא מצי למתני מילתא דלא פסיקא ליה. דבל"ל אחרינא נפיק. ומ"מ תני יוצאין בדמאי. ר"ל בכל גווני אפילו אית ליה אחריני ואכיל הני:

שם ד"ה כי יקריב, וי"ל וכו'. ונ"ל לתרץ כל הני קושיי בחדא מחתא. דבאמת מימעט לפני יאוש ממשמעותיה דמכם. ומכם ל"צ כלל להכי. דידעינן ליה מביתו דקדשי בה"ב. וע"כ דמכם למומר אתי ומ"מ נקיט התם מכם כיון דקושטא דמילתא דמימעט ממשמעותיה דקדשי מזבח ול"צ למילף מקדשי בה"ב. ולהכי אמר בב"ק דלפני יאוש ל"צ קרא דידענא ליה ממכם ומביתו. וע"כ דקרבנו או בלאחר יאוש וקמ"ל דלא הוי שנוי שם כמ"ש לקמן. או בקרבן דחברים:

שם ד"ה הא קנייה ביאוש ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה. צ"ע מאי ראיה מהתם דליכא עבירה כלל כדמוכח בגמ' שלא מיחה בידם רק משום מצות לולב צוה שיגזזו הנכרים. ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל טעמא דהתירא. ונ"ל שכל מה שדברו אביי ורבא שם בב"ק. היינו משום דלא ס"ל כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ולהכי אי יאוש לחודיה קני ל"ש למעט כלל מקרבנו לאחר יאוש. אבל אי יאוש לא קני שפיר מיעט קרא דלא נימא דחל הקדש משום שנוי השם. אלא אינו חל ואינו משתנה כלל. ונ"ל שזו דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו היתר דבתר דקני ליה כלל בגזול. וכפשטיה דגמ' שהביאו לקמן גבי חלה. ואביי ורבא בב"ק שם דברו אליבא דההיא ברייתא דממעט ליה מקרבנו אלא משום דאינו כשלו מעטו הכתוב. ומוכחי שפיר לענין יאוש כדי. אבל אנן קיי"ל רשב"י וכראב"י דמשום מצוה הבב"ע פסול אף לאחר אלף שנויים. דומיא דפסח דל"ל תקנתא כלל:

שם ד"ה מתוך. כפמ"ש לעיל דגם בשני דמקדש כשר שאול אין מקום לקושית רנב"י דדלמא בשני דמקדש איירי. אלא ע"כ דלס"ל כלל למהב"ע. וגבי קרבן פסול לאחר יאוש מטעמא אחרינא כמ"ש למעלה:

דף ל:

תוס' ד"ה וקרקע. ויש קרקע נגזלת. נ' דר"ל וא"כ אף ביחיד כה"ג פטור. ובהכי מתיישבן כל קושיותייהו:

דף לא.

גמ' וסוכה שאולה היא. לכאורה תמוה הא מ"מ עובר על לא תגזול כמ"ש הרמב"ם בה' גזלה. ולכ"ע עובר על לא תחמוד דכתיב בקרקעות והיינו דאתי לידיה דוקא. ומה לי גזולה מה לי חמודה. ונ"ל דודאי קרקע גזולה היא אלא לא איכפת לן בקרקע. דכל פסולי סוכה בסכך. [וראיה ממפורש בעזרא שעשו סוכות בחצרות בית ה' דאין בהם קנין וגרע משל שותפין שאין כח לשום אחד לאסור חלקו כמ"ש בנדרים פ' השותפין]. אלא דאי קרקע נגזלת הרי קנה בגזלתו גם הסכך ואי אינה נגזלת לענין קנין לא קנה הסכך ולא עבר עליה. ואין בסכך שום עבירה שהרי אם היה הקרקע שלו וסכך של חבירו יכול לשבת על קרקע שלו וחבירו יטול סככו. ובישיבתו לא עביד בסכך מידי. וע' ירוש' פ' האורג דגם משום מהב"ע ליכא. ובמסכך ברה"ר סבר ר"א כהך תנא דקנסו גופן אטו שבחן בפ' המניח. והוי הסכך הפקר ולאו דידיה:

תוס' ד"ה אין אוגדין. משום נוי. ונ' דנוי בעינן מגופו ומינו. כמו דלא מהני אם יצבע אתרוג ירוק ככרתי:

שם ד"ה לא מצא. ויש לדחות דפריש ורמון אסור ליטול ופסול שרי. ומ"מ אפשר דאינו מברך:

דף לא:

תוס' ד"ה הואיל. חוץ לאגד לר"י. צ"ע דהרי לכו"ע אין האתרוג עמהן באגד ומ"ש לר"י מלרבנן:

שם ד"ה הירוק ככרתי. אפי' לרב יהודה. מלשונם משמע דלא פסיקא להו דקיי"ל כר"י, וכ"נ עיקר לכאורה כיון דטעמא דר"י משום דלא גמר פרי דל"ל הדר. ובגמר פרי קיי"ל כרבנן דר"ש דמעשרות דמייתי לקמן ל"ו. לכ"נ לפסוק כר"מ בירוק ובשיעור. והפוסקים לא פסקו כן וצ"ע:

שם ד"ה דבר הדר. ויש שם דרשות אחרות. נ' דלאידך דרשי ע"כ גם הידור בעי. דאי לא"ה ה"ל למכתב אידור עיי"ש. ומ"מ דריש אסימן המין. דמדלא כתב קרא המין ש"מ דסמיך אהנך דרשי:

שם ד"ה של אשרה. דקתני של אשרה פסול. ונ' דמשום דאיכא למדתי דבשאר יומי איירי כדרבא גופיה בר"פ. אבל בברייתא משמע דומיא דלא יטול לכתחלה. דלרבא בכולהו יומי נטל לא יצא:

דף לב.

תוס' ד"ה באשרה. אין לנו לחושבו דחוי. אבל י"ל דבשל ע"ז אם מגביה בתורת קנין קודם בעול כדין הגבהת יום ראשון פוסלו לעולם ולא מהני עוד ביטול:

בא"ד מדקאמר אם נטל יצא. נראה דאינו ענין לדרבא דרבא בשל ע"ז אמר והיינו משמשין דילה דל"ש בהו נעבד אחר ביטול אף לגבוה כדמוכח (ע"ז נ"א) גבי אבני מזבח:

שם ד"ה דרכיה. כדלקמן. אבל צ"ע דה"ל לגמרא לאתויי הך דרבא הכא דכן דרך הגמ' בכ"מ. וי"ל דטעמא דנאדי רבא מטעמיה דאביי. דאזיל לשטתיה (לקמן ל"ז) דע"י ד"א שמה לקיחה. ואפשר ליטול בדרך נועם. להכי מייתי קרא דיש לבחור מין שהוא בעצמו שלום ואמת. ובנ"ד היה נראה דכופרא הוא ענין דקל שבו כמה כפות תמרים והיה מיישב הקרי והכתיב. וע"ז אמר שאין זה דרך נועם שתצוה התורה לקצוץ ענף נושא פרי ועיין בערוך ערך כפר:

דף לב:

גמ' עץ עבות כשר. ר"ל דמאן דדריש עבות לסימן המין אין עכוב שיהיה הענף עבות. כמו שאין עכוב למ"ד שעצו ופריו שוה שיהיה בו פירות. וכן בלולב שיהיה מעץ תמרים ובערבות מנחל [עיין לקמן ל"ד] ולכן אין קפידא שיהיו ענפיו חופין עצו בהדס [אע"ג דספר הבהיר סוף ס' בראשית פוסל. אפשר דסבר דכולי סימן המין מעבות ידעינן כדמשמע לישנא דת"ק דראב"י] אבל לראב"י עבות מעכב והכי קיי"ל:

תוס' ד"ה האמת. לא המ"ל גבי מרור וכו'. עמ"ש גבי כופרא. ולדעתי במרור בלא"ה ל"ש. דכיון דהתורה רבתה מרורים הרבה. והוא ברצונו בוחר מין זה:

דף לג.

גמ' יבשו רוב עליו. נראה דה"ה בהדם אין פוסל יבשות רק בנפרך בצפורן כמ"ש הפוסקים:

שם ובראש כל אחד. היינו למאן דפסיל נקטם. והא דלא פירש ר"ח הכי לברייתא דלעיל. דההיא משמע שמאותם שנשרו נשאר העבות קיים:

שם ורבנן ל"ל לקיחה. דל"ל דילפי ולא לעכובא כמו באזוב דלא אגדו כשר. דא"כ בעי עכ"פ ראוי לאגידה. וה"ל למפסל לקטן אחר אגד ביו"ט. ול"ל דהיה ראוי ללקט. דהא הכל מודים דקודם מיעוט פסול ולא מהני מה שראוי למעט. וא"כ לא הים ראוי כלל לאגידה בכשרות. ועיין בירושלמי ריש יומא:

תוס' ד"ה נקטם. ה"מ לדחויי וכו'. אלא בעי לקיומי דר"פ דס"ל אין דחוי:

שם ד"ה והכא. דאי דחוי, אבל בעיו"ט ל"ש כלל אפילו אחר האגידה. דהא בידו למעטן בהיתר וצע"ק לקמן בגמרא בפסקא דאם מעטן כשר:

דף לג:

גמ' הא עבר ולקטן. צ"ע דילמא לקטן בלילה. ואולי גם אז זמנו לדחות. דלילה לאו מחוסר זמן:

שם דאית ליה הושענא אחריתי. ומ"מ זו אגד והכין להושענא. דאי לא"ה פשיטא דשרי גם לרבנן. אלא דאסרי משום שהקצהו למצותו. וראב"ש לטעמיה דשרי בפ' כירה אף שמן שבנר עיי"ש:

תוס' ד"ה מודה ר"ש. שרי משום מצוה. צ"ע איך שייך להתיר משום מצוה ולא יכון למצוה:

דף לד.

גמ' בחילפא גילא חילפא היא ערבה אחר שנשתנה שמה. וגילא ע"ש שפגימותיה עגולות לצד ראשה:

שם כשר להושענא פשיטא. דהא רואין אנו שגדלה על הנחל:

רש"י ד"ם אמר ר"א גרסינן וכו'. לפ"ז ה"ל לאתויי דר' אבהו לבסוף בתר איכא דמתני:

שם ד"ה מאי קראה. מכל מקום. לשטתיה הוא דלכתחלה פסול. אבל להמכשירין לכתחלה ל"ש להכשיר הכל. וצ"ל דפריך ממאי דבמין תלי. דילמא בגדלה על הנחל מאיזה מין שיהיה אפילו צפצפה:

תוס' ד"ה אחת למקדש. סימא וכו'. נ' דלהכי אהני הקישא דכשם שלולב אחד וכו' כר"ע לקמן במשנה. וה"ה למ"ד כפות שתים אחת ללולב:

שם ד"ה ורבנן. ולפ"ז צריך ליזהר וכו'. אבל מאן דמכשיר ס"ל דאפילו לכתחלה דלא כפרש"י לעיל. ונ"ל ראיה לזה מדתני לה במתניתין בהדי נשרו מקצת עלין דכשר אף לכתחלה כדמוכח לקמן ל"ז ב':

בא"ד ומר דריש לה הכי אבל משנתנו מוכחא להיפוך דתנא סתמא של בעל כשרה. ובתר הכי מייתי מיד פלוגתא דמנינא. אלמא דלא תלי בהכי. ונ' דסברה כדברי הברייתא דלקמן דמפרשי לה ר"ז ור"א דנחל הוא סימן המין. כדמוכחי קראי. וכל שהוא סימן המין א"צ להיות באותו שלוקח למצוה כמ"ש סוף ד' ל"ב: שם ד"ה בית הכוסות וכו' בסופו. ולענ"ד אפשר לומר לענין קורט דם. דבהמסס טרפה אף בלא קורט דם שאין מחזיקים דם בבני מעים. משא"כ בבית הכוסות שהוא סוף הכרס. כשיטת ר"ת ז"ל בחולין שם:

דף לד:

גמ' חזר בו ר"י. נ"ל דבתר חזרה מספקא ליה אי מקשינן לאתרוג דניבעי הדר וחד. או לא וגפי שלבה ואפי' קטומים. ע"כ בב' קטומים ואחד הדר נפיק ממ"נ. אבל מעיקרא סבר דבתורת ודאי אמר ג'. ואם אין לו שלשה יושב ובטל:

שם מתני', על רובו. עיין בתוי"ט שהניח בצ"ע. ול"נ מזה ראיה להפוסקים דרק כשמתפזרין ברובו פסול כב' וג' מקומות. ולפ"ז אשמעינן דגם ג' מקומות מצטרפי אם בב' ליכא רובא כגון שעומדין בעגולו:

רש"י ד"ה ר"ט. דל"ב הדר בהדם. דדוקא אאתרוג ולולב קאי הדר ומ"מ יבש שנפרך בצפורן פסול בהדם דהוי כדליתא. וענביו מרובים מבטלים לעלים ואין שמו עליו:

תוס' ד"ה נפקא מיניה אלא שם העיר. אפשר דלפעמים כותבין המדינה לסימן. ע' דניאל ח' ב':

דף לה.

תוס' ד"ה לפי שאין. תיפוק ליה דמכתת שיעורא. נ"ל דמכתת שיעורא ל"ש רק בע"ז דאיסורא בכל שהו. אבל שאר איסורי הנאה שבכזית ילפינן לכל דבר שיש להם שיעור דאיסור מאיסור ילפינן. עיין יבמות ק"ג ב':

דף מא:

גמ' שתהא לקיחה ביד. נראה דלשון "ביד" גלי דלא נימא דהוה כלקיחה דמקח וממכר וה"א דסגי בשליח אחד לכולן. אבל בסוכה לא בעי קרא כמו בכל מצות שבגוף:

דף מב:

מתני' ושאר כל הימים ששה. עיין בתוי"ט דברי הר"ן. וצ"ע לדעתי מה קושיא היא זו. הא במילה ל"ש אינן בקיאין בקביעותא דירחא:

דף מד.

גמ' דלא קא עבדינן הכי שהיו נוטלין פ"א בלבד ומנהג אנשי ירושלים (סוף ד' פ"א) אינו אלא להאריך בנטילה.

דף נג.

גמ' משם לתפלת המנחה משם לתמיד. מכאן מוכח שמתפללין לכתחלה מנחה גדולה:

דף נג:

גמ' ג' להבטיל את העם מן המלאכה. מכאן ראיה דחוה"מ חייב בתפילין. דאי לא"ה בצרי חדא לר"י הנשיא (בפ"ב דשבת) דשלישית לחלוץ תפילין. ודוחק לאוקמי סתמא דמתני' דלא כוותיה. ובגמרא אמרו דלא כר"י ול"א דלא כר"י הנשיא:

דף נד:

גמ' זמנין דלא משכחת וכו'. צ"ע דלעיל ל"א אלא בשבת וכפרש"י שם שכבר נתמלאו. ולולא פרש"י ה"א דבצרי תקיעות דע"ש שתוקע ומריע בנשיפה אחת כדאמר ספ"ק דחולין עיי"ש:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה