אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
יומא
דף ב.
תוס' ד"ה שבעת ימים וכו'. בענינים התלוים בזמן ונמשכים כל הזמן נ"ל דל"ש להקדים המספר. והכא מעשה ההפרשה רק בתחלה ובש"ד מקדים המספר. רק בקדושין משום דאיכא ב' ענינים באשה גופא, נקנית וקונם עצמה:
שם ד"ה לחכמים. וליכא לאקשויי דא"כ מאי פריך בגמ' י"ג ורבנן נמי הא חיישי לשמא. אע"ג דבטומאה אפשר לתקן. מ"מ כיון דא"א לתקן מחשש מיתה בכהן אז באשתו ל"ש תקון לחצאין אי לאו משום דטומאה שכיחא. והא דפריך ונימרו אינהו לנפשייהו וכו' לאו למימרא דלא ניחוש כלל משום אין לד"ס. כפרש"י ז"ל. דהא אשכחן סוף חגיגה שהיו עושין כלים שניים ושלישיים משום טומאה. אלא פריך שיצריכו שלישי כבכלים. ומשני זריז הוא. אבל גוף סברתם תמוה, דמשום חומר הרעיון מה שא"א לתקן הוה ראוי לחוש יותר, ולמה נקיל ביותר בדבר הראוי לחוש בכ"מ, ולא אדע דוגמא לזה:
שם ד"ה להוציא חשבינן ליה וכו'. נ"ל דלטומאה כזו א"צ הערב שמש אף לתרומה וקדשים כמ"ש בפ"ב דפרה כל הטעון וכו'. ובפ"ב דיו"ט שנינו מטבילין מגב מגב וכו' עי' בפירוש הרמב"ם שם ובפי' ר"ח ז"ל שהובא במ"מ שם. ומשמע ודאי דלצורך אותו יום קאמר ע"כ לא אמר להורות הלכה רק להוציא מלבן, וע"כ ציינו התוס' מאמרם על להוציא ובחגיגה כ"א כתבו דבפרה החמירו, ואינו מובן דהא בפרה לא בעי הערב שמש. וי"ל בדוחק גדול:
דף ב:
רש"י ד"ה מי ידעינן. ע"י פייס היו, לדבריו בדבור הקודם דשל יחיד הם ל"ש פייס:
דף ג.
תוס' ד"ה אלא למ"ד, א' בניסן הוה. ובס"ה היו במלואים ג' פרים וב' אילים ובעצרת ג"פ וג"א ודמי בחדא. וביו"כ היה לפ"ז ב"פ וג"א. דאיל א' שלו הוא. ול"ד כלל. ולמ"ד איל אחד הוא ג"כ אם נחשב בס"ה יהיה דומה יו"כ באילים ועצרת בפרים. אך אם נחשוב כל קרבן בפ"ע יהיו דומין למלואים ביוה"כ ולא בעצרת. ע"ב גמ' והא אנן תנן. הוצרך להביא הא דפרה דלא נימא דבפרה מודה דילפינן מסיני. וביו"כ יליף ממלואים ליום יתירא. להכי פריך דדומיא דיו"כ תני גבי פרה. וכמו ביו"כ ז' ימים לפני יו"כ ה"נ בפרה לבד יום השריפה:
תוד"ה לאפוקי. כדאמר רבינא בסמוך. בכולהו רגלים איכא קרבנות שלו בעצמו. וגם חטאות שעירי רגלים. הלכך למ"ל לאפוקי כולהו קושייתן. דכיון דבע"כ צריך לתירוץ מחילוק קרבנות. ולפי גירסת התוס' בשנויא דר' אבהו ר"ה בלבד. י"ל משום דבעצרת מחויב להביא גם קרבנות יחיד. ל"ב למיכללינהו בהדדי בהא:
שם ד"ה דרביה. א"נ י"ל וכו'. ר"ל מדאמר מלתא דתניא סתמא משמיה דרי"ש:
שם ד"ה זה בנה אב. מאי יתורא איכא. לגירסא שלפנינו מפורש בגמרא כתירוצם:
דף ד.
גמ' ויקרא אל משה. נ' דר"א אויקרא דת"כ קאי ומייתי לה סייעתא דבשעה שעמדו כל ישראל כולן שמעו. ומותיב מברייתא ומשני שנויא חדא דלא כר"א וחדא כר"א:
דף ה.
תוד"ה סמיכה א"ב. סימא לי וכו' ולעד"נ דגמ' דילן סברה דל"ש למילף מעכובא דככה רק בדבר הנעשה באהרן ובניו. משא"כ הני דעביד משה:
שם ד"ה אתקש משיחה בסה"ד. ולענד"נ פשוט דקראי מוכחי דמשחן ביום הא' וגם במשיחה נתקדשו לעבודה. הלכך אי הוי רבוי ז' מעכב ודאי צריך משיחה ז'. רק למסקנא דביום אחד נתקדשו פריך שפיר מנ"ל דצריך משיחה ז' ומשני מדצריך מיעוטא למשיחה בתר דאימעוט רבוי. ובכה"ג מפרשינן נמי למ"ד דרק לדורות לא מעכבא וקל:
דף ה:
תוד"ה להביא. נמי כתיבי הכא. צ"ע מאי שייך רבויא דזה הדבר לדורות ואפי' במלואים ל"ש לענין חלול עבודה רק לענין החינוך בלבישה בעלמא ופושטן תיכף אם ירצה:
שם ד"ה בכתונת. ולא בעשיה נ"ל דבעצמם לבשו המכנסים ולא משה הלבישן. והכי מוכחי קראי:
דף ו.
גמ' ל"צ דאקדים. פרש"י צ"ע. איך אפשר לחגור האבנט אחרי שחגר בחשב האפוד על המעיל. וגם דחוק הוא לפרש פלוגתא דכיצד הלבישן סתמא על האבנט לבדו. ולו"ד ז"ל היה נ"ל דמשום שהאבנט הוא הבגד השני מסדר ההלבשה כתב באבנט אהרן ובניו בב"א. ר"ל לא הלביש לאהרן האבנט עד שהוצרך להלבישו גם לבניו היינו אחר לבישת הכתנות חגר אבנט להאב ואח"כ לבניו. ואח"כ הלביש לאהרן המעיל וחושן ואפוד ומצנפת. ואח"כ הלביש לבניו מגבעות. ואח"כ הציץ לאהרן. דילפינן מצנפת מכתנות ואבנט. ואולי כיון דמגבעות הבנים במקום מצנפת וציץ דאהרן היא, שהיתה גדולה ממצנפת דאהרן כמ"ש התוס' בכ"מ. לכן היה צונפה אחר ציץ דאהרן. ולפ"ז יובנו דברי אביי כן. בכתנות ומצנפת כ"ע ל"פ. היינו דבגד ראשון אהרן ואח"כ בניו וכן אחרון, רק באבנט פליגי אדאהרן אם היה קודם לכתנות בניו. או אבנט בניו קודם לשאר בגדיו. וה"ה דהמ"ל דפליגי בכתנות בניו אם קודמין לשאר בגדיו. ובמצנפת אהרן אי קודמת לבגדי בניו. אלא משום דבאבנט פליגי בדכולהו נקיט הכי:
רש"י ד"ה אי לר"י. לא היתה קדושה. וכיון דל"צ קדושה לפני כ' אפשר להפרישן במקום אחר שאינו קדוש כלל כיון דעכ"פ לא הוי בפתח אהל מועד כמלואים:
דף ו:
תוד"ה אמר רב תחליפא. מודה הוא דמהדרינן אטהרה. אבל באילו של אהרן לא מהדרינן אטומאת גברי כלל. שא"א לחלקו מכל עבודות היום שאינן כשרות אלא בכה"ג:
דף ז.
גמ' הרי כבר נאמר לא ירצה. לגירסא זו נ"ל בפשיטות פיגול ממש ונותר ממש וכאחרים זבחים כ"ט דמלא יחשב ילפי דאינו נפסל בשלישי ולפי"ז י"ל גרסא הישנה. וה"ק אם עון פגול מרצה הרי כבר נאמר לא יחשב שנפסל במחשבה ואם עון נותר. וקרא מיעט רק דלא נפסל לגמרי ומהני רצוי ציץ. לא אפשר. דלפ"ז פסול נותר מנ"ל. ע"כ מלא ירצה והיכי אפשר דמרצה ציץ:
דף ז:
גמ' תמיד מרצה הוא. לכאורה ק'. ל"ל קרא מיו"כ נפקא. אך לדברי התוס' ניחא דצריך קרא גם ליו"כ שלא יביא אחרת לכתחלה:
תוד"ה מכלל. ודחיא טומאה. ודעת הרמב"ם דאף טומאת גברי ציץ מרצה בצבור
דף ח.
גמ' מאי לאו בהא קמיפלגי. נ"ל שאין החקירה בהקרבה ביוה"כ. דהא בהא לא נ"מ עידי אם יזו עליו בכל יום או רק בג' וז' אלא דהפרישה גופה מצותה בטהרה. וכל מה שיכולים להקדים הטהרה בעת הפרישה מקדימין. אי דחויה היא. ובהכי ניחא דגם פרה נהי דלא דחי שבת דלאו חובת זמן הוא וכן טומאה. דשלא בטהרה לאו פרה היא. מ"מ הוי דבר שבצבור לענין הפרשה. ומצינן יותר מזה שמקילין בספק טומאה ברה"ר משום דמצינו קולא בצבור:
תוד"ה אי סבר. דמהדרין אטהרה. עי' מ"ש לעיל סוף דף ג': ע"ב רש"י ד"ה וכל אימת. בטלה שני ימים. ר"ל ב' ימים יתרים לבד הרביעי:
דף ט.
גמ' לכן בגללכם. תחרש נגד ג"ע כמו חרשתם בעגלתי. עיין כנגד ש"ד כפרש"י מלשון השמד. ובמות כנגד ע"ז:
תוד"ה ר"א וכו'. גם י"ל דדבר הלכה שאני:
דף י.
תוד"ה איני יודע. דמינה קסליק. אפשר שכלח שהיא פרת דבורסיף מדינה היא. ע' בתוס' ספ"ב דשבת:
דף י:
גמ' דלמא אתי. נ"ל דר"ל דלא סתים תנא בכה"ג דאתי למטעי. וסרו תמיהות התוס':
שם והא סוכת החג בחג. לעד"נ הפירוש. דע"כ צ"ל החילוק בין לשכה לסוכה משום מעשיה הוא. דסוכה היא ולא בית. להכי פריך והא סוכת החג בחג קתני לפטורא. הא סוכה בעלמא חייבת [עי' סוכה ח' ב'] וע"כ משום דלזמן היא. ומ"ש מלשכת כה"ג לרבנן. ושני סוכה דירת ארעי בעינן. וכיון דאתינן להכי דר"י דסבר קבע בעינן ל"צ לן לחדש גזרה לומר דפליגי בלשכה בכל השנה רק בז' גופא. ומשום דירה בע"כ פטר ר"י. וסוכה שאני שהתורה עשאתה קבע:
שם דירה בע"כ לא שמה דירה. נ' דסוכה אינה דירה בע"כ כיון שיכול לעשות בכ"מ שרוצה. ועוד דכיון דדירת קבע בעינן התורה עשאתה דירה:
דף יא:
גמ' יצאו אלו שכן קודש. ר"ל אם אין בהם דירה אין בהם משום בית האוצרות שהם תשמיש קודש. אבל בדירת אדם ל"ש הך פטורה רק משום דירה בע"כ למ"ד הכי:
שם שער המדי תנאי היא. ר"ל ולכו"ע ליכא אלא ו'. דמאן דחשיב שער המדי לא מצי תו למחשב אינו גבוה י'. דבכלל שער המדי מכ"ש נפיק:
שם וימי בניכם. מלשון רבים דריש שותפין ע' חולין קל"ה: שם והני לא בעי חיי. ר"ל נשים:
דף יב:
גמ' אלא מה ת"ל ילבש וכו' דל"ל כר"י דא"כ מרבי לבישה כיוצא במפורשת [כמ"ש רש"י לקמן כ"ג] וא"א. דאלו של בד וזה של כלאים:
תוד"ה אלא לאו ביוה"כ. ל"ב לשנויי במצנפת. ר"ל אם נימא דשל כה"ג גם ביוה"כ היתה קצרה. דמצנפת קרייה רחמנא. שלא לחלק בין כל השנה ליוה"כ:
דף יג.
גמ' כה"ג זרח הוא. נ"ל דר"י נמי ע"כ ס"ל הכי דאל"כ תקשי אמאי ל"ח לטומאה דתרי כמ"ש על התוס' ריש מס':
תוד"ה הלכה. חוזר לשררתו. העיקר קיי"ל הלכה כר"י שהשני אינו נוהג שררה בחיי הראשון:
שם ד"ה כל ימי חיי. איכא למימר דמגרע גרע ר"ל לענין זה שאם תמות היא לא יהיה גט מחמת מיתה אע"פ שאפשר היה לגט לחול בחייה:
דף יג:
גמ' ולא עיילא היא לבהכ"נ. נ"ל לא מחמת עצלות. רק כל זמן עבודה א"א לה ללכת שמא תמות אח"כ וה"ל ב' בתים. ואחר גמר העבודה שנתקיים התנאי שלא מתה ואגרשא חברתה. שמא תמות היא ולא תספיק ללכת ואיגרשה גם היא למפרע:
שם ע"מ שאכנס אני. נ"ל דלמ"ל שלא אכנס דדילמא מיית איהו לחודיה ומתגרשי תרווייהו למפרע:
תוד"ה שאינו עובד עבודה וכו'. לו"ד נראה דכיון דגזרו על היום הרי אינו ראוי לזריקת דמים ואין לו חלק בשר ובודאי לא אתי למיכל:
דף יד.
גמ' ול"נ ר"י שמא יאכל. ר"ל והויא ליה למעבד באחר דאם יאכל יהיה רק חדא איסורא ובכותבת:
רש"י ד"ה אי לא מטרד. ובקדשים וכו'. לו"ד נ"ל דר"ל דאתי למיכל באיסור יוה"כ משום שכחה:
דף יד:
תוד"ה אמר אביי. דתמיד בה' נרות. עיי"ש דמפורש תני בב' נרות בפ"ו ועי' בת"י:
בא"ד והכא קתני. לא אדע כונתם. הרי סדר הפייס נשנה גם בתמיד פ"ג כי הכא. ומ"מ תני התם בסוף פ"ג דדשון מזבח פנימי והטבת חמש נרות קודמים לדם התמיד:
דף כז.
תוד"ה והקריבו. והקשה ר"י וכו'. וכר"י ס"ל דוהקריבו משמע עבודה ראשונה שאחר שחיטה. או זריקה גמר עבודה בדם:
דף כט.
תוס' ד"ה אלא. פתח א"מ משלמים גמרינן. בתמיד כתיב בואתה תצוה פתח א"מ סתם וילפינן משלמים דאשחיטה קאי. דאל"ה מיותר לגמרי:
דף לט.
גמ' לא היה צ"ל חטאת. דכבר שניהם חטאות משעת לקיחה. כדכתיב וקח שני שעירי עזים לחטאת. ועכשיו צריך לברר מי לה' ומי למשתלח ור"י לשטתיה ספ"ז דערכין עי"ש:
דף נב:
תוס' ד"ה שאת משוקדים. אמשוקדים קשה בפשיטות י"ל דא"כ ה"ל למכתב וכפתוריה כמו ופרחיה:
דף נז.
תוס' ד"ה תניא. כמ"ד יחדיו דמי. אבל י"ל דמן ומן משמע רק דאינו כמו או או. אבל לא דהוו בהדדי:
דף סא.
תוס' ד"ה אלא. דקאי ביה. ונ' דהוה מצי למדחי משום דבעני לא כתיב ביה יתר:
דף עב.
תוס' ד"ה כתיב בטבעות. ושמו בדיו עיי"ש דגבי ארון ומזבח הנחושת כתיב ושמו בדיו ובאינך כתיב את בדיו. ואות נאמן הוא דהנך קבועין היו ושמו על כתפי הנושאים או לצד חוץ כמ"ש התוס' לקמן. ובמ"ר שם ג"כ לא הזכיר בהנך שימת הבדים, דקבועין היו. עיי"ש:
באו"ד ובעשיה ל"כ ויבא. במזבח הנחשת כתיב בעשיה ויבא. והא דכתיב בצואה והוו הבדים על שתי צלעות בשאת אותו. אפשר דלא מצווה שיהיו בו לעולם כבארון. ואולי הרשת סובבת למזבח. ולא היו מכוונים לצלעותיו רק בשעת המשא:
דף עג:
גמ' ל"נ אלא לחצי שיעור. ונקט במתניתין הכי דומיא דאינך ענויי דליכא בהו כרת:
שם לא נחייב עלה ק"ש. מהלשון מוכח דרק לקרבן פריך ולא למלקות דלמלקות ל"ב דלהוי בלאו והן. והכי מסתבר כיון דבהן לא לקי לר"ל משום דהוה התראת ספק. כדאמרינן בכ"מ. רק באיסור תורה לא חייל. דאין איסור חע"א. אבל בדרבנן ל"ש אפילו לס"ד השתא. והיינו דסיים וכ"ת כיון דאית לה היתר מן התורם קא חייל קרבן שבועה וגבי משחק בקוביא אמר "ולא חיילא שבועה" ול"א קרבן. דאימעוט לגמרי אינו ראוי להעיד:
דף עד.
גמ' דתנו רבה ור"י. הראיה מהך ברייתא נ"ל לפרש דמייתי דאינך ענויי הוו ד"ת. וליכא למימר דקאי איסור אח"ש דמדרבנן לר"ל ולא הוה דומיא דאינך:
רש"י ד"ה שאר ספרי דלאו ת"כ. אע"ג דשבתון בת"כ כתיב. מ"מ הראיה דקרא איירי באכילה ושתיה הוא בספר במדבר כדלקמן. ועלה אמרי דמ"מ הוא אסור בכולן משבתון:
שם ד"ה שבתון. להוסיף על ענוי וכו'. ר"ל מה"ת דהכא ל"צ לעשה כי התם וכן דעת רבינו לקמן (פ"א ריש ע"ב):
תוס' ד"ה כיון דחזי. לכוי אצטריך. צ"ע דא"כ מאי מייתי ראיה מכוי דל"צ קרא לספיקא. דאדרבה כ"ש שמחזיק דעת ר"י דקרא לכוי ל"צ אלא לח"ש. ונ"ל דאי לאו סברא דחזי לאיצטרופי. לא הוינא יליף מחלב לאיסורי אחריני דקילי מיניה:
שם ד"ה אצטריך קרא. י"ל דהתם פריך וכו'. לדעת הרמב"ם דכל ספק שאין בו כרת לקולא מה"ת ניחא בפשיטות:
באו"ד כדי לבטל סמיכה. להרמב"ם דיוצאין בעופות מ"מ תקשי דכל שאינו בחגיגה וכו' אך נ"ל דכל שאינו ראוי מפני הספק מיקרי ראוי מה"ת. והארכתי בזה במקום אחר:
באו"ד ומותר פסח בעי סמיכה צ"ע דל"ד כלל דהתם המותר נתחייב בסמיכה ואסור להתנות בפסח להפקיעו מספק. וגם שיאמרו לבעל מותר חטא בשביל שיזכה חברך מספק. אבל טומטום ודאי מביא כל קרבנות. ואינו סומך מספק. גם תיקשי לדידהו. דהא צריך למיפטר טומטום גדם דאינו חייב בסמיכה. ועוד הא קרבן ראיה חובה היא הבאתו וסמיכתו. ואיך ימנע משניהם בשביל האחד:
דף עד:
גמ' ת"ל וכל מלאכה. צ"ל כל מלאכה כמ"ש התוס' לקמן ע"ו:
שם הרי הוא אומר והאבדתי. לענין מלאכה כתיב וענוי הוקש כדלעיל:
שם ר' אמי ור' אסי וכו'. לטעמייהו אזלי לקמן גבי ממשן:
רש"י ד"ה מה. ולא ישתה ולא ירחץ. דכולהו דאורייתא:
שם ד"ה מה מלאכה. כר כי הכא. ר"ל דהך ברייתא לענין חיובא. דממעט תשמיש:
דף עה.
גמ' מאי מעין חתום. דמגן נעול אין ראיה די"ל דאינהו פריצי בעריות ולא הנשים. אבל מעין חתום אזכרים קאי כמ"ש במדרש שם:
שם הא והא הואי. וידעינן דגים מדכתיב אכילה. דס"ל דל"ש בתשמיש לשון אכילה רק בנקבה משום מלוי פה של מטה. ומקרא דהלחם דבפוטיפר לאו ראיה. עיין במפרשים שם. ולהכי לא מייתי גמרא מיניה. דכתיב באורייתא וגבי זכר:
שם מתהפך לכמה גוונין. תלוי בפלוגתא דטעמן וממשן לעיל:
רש"י ד"ה מלבין. הקדים דבור זה לד"ה אם בן ט'. ונ"ל שכן צ"ל בגמ'. דבמן הראשון ל"ש שיסמכו עליו לישא בתוך שיעור הבחנה. שהרי לא ידעו שיתעכבו במדבר כ"כ. והמן היה עתיד ליפסק בבואם לארץ קודם שתלד:
דף עה:
גמ' מן מפיגן. נ' דמפרש לחם אבירים שעושה אותם כמלאכי השרת כמ"ש לקמן אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת. וע"ז אמר וכשנאמרו דברים וכו. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל:
רש"י ד"ה שלא כהוגן. יורד להם עם חשיכה. צ"ע שהרי שבת היה כדמוכח בשבת פ' אר"ע ולא יכלו לאספסו עד הלילה ממש ולו"ד נ"ל דשלא כהוגן היינו לא לפי אכלם. הממעיט עשרה חמרים. וז"ש לאכול ולא לשבוע. אך צ"ע דכתיב בין הערבים תאכלו בשר:
דף עו.
תוס' ד"ה ובעשור. שוהיתה לכם כתיב ברישא. נ"ל דקרא דובעשור דכתיב כל מלאכה בלא וא"ו הוי היקש גמור למלאכה היינו אכילה. דדמיא לגמרי כנ"ל וקרא דוהיתה לכם דמפסיק וא"ו אתא לתשמיש דדמי למלאכה שחייבין במקום אחר. ושבת שבתון דאמור דמפסיק בקרא ממלאכה אך אין ענין אחר בינתים מוקמינן לסיכה דדמיא לשתיה. ואך בעשור דמפסיק והקרבתם אשה, ומ"מ סמיכי קראי אהדדי אתיא לרחיצה. שגם היא במשקה ודומה לסיכה ומרבווא דידיה אתי כדלקמן. ושבת שסתון דאחרי דמיפלג טובא ולא קאי עליה כלל מוקמינן בנעילת הסנדל. ואתי סדרא דקראי בגמרא כסדרא דענויי במתניתין:
דף עו:
תוס' ד"ה גמר שכר שכר. דלא יליף גז"ש וכו'. נראה דגם איהו יליף לענין דעכ"פ הוי גם יין דרך שכרות בכלל שכר:
דף עז.
גמ' ודלמא משתים. עיף דדוד ליכא לפרש משתיה דהא כתיב וצמא. אך מצינו כתובים רבים עיף מאכילה ושתיה, ומצינן לפרש הכי קרא דמים קרים. ולא ידענא בדדוד אי מרחיצה אי מנעילת הסנדל:
תוס' ד"ה ומנלן דלמא להתענות דקרא. צ"ע ליישב לשיטתם דלאו כל מילי דהוו התם מוכח דהוו ענויי. איך מוכח לקמן מקראי דדוד. וי"ל בדוחק. וגם תירוצם קשה דהא לעיל מוכח דאף מפגול ונותר לחוד הוה ענוי:
שם ד"ה מנין לסיכה. להכי אייתי מקרא דדניאל. אבל לא משמע בגמ' דלקולא מייתי ליה. וגם מ"ש דמקרא דדניאל לא הוה ידע וכו' הכל עפ"י שיטתם לעיל והיא צ"ע כמש"כ לעיל. ונ"ל דמקרא דותבא כמים ל"מ למילף כיון דע"כ לאו היקש גמור הוא שהרי אין חיוב כרת בסיכה. אלא בתר דידעינן דסיכה הוי ענוי מדניאל ילפינן מותבא דכשתיה הוא לאסור אפילו אינה לתענוג כמ"ש בירושלמי דפרקין. וכן בתרומה כיון דכתיב לא יחללו מוקמינן אסוכה משום קרא דותבא. ולאידך לישנא שם מותבא לחוד ילפינן דכבר ידענא. לאסור בתרומה בכל הנאה של כלוי כמ"ש התוס' ספ"ב דשבת וכ"מ. ילפינן מקרא דותבא לענין חיוב חומש:
דף עז:
גמ' שעינה מביאות אחרות. אבל קשה מקרא דאשר ענה אשת רעהו. ונ"ל דר"ל שאסרה לבעלה:
רש"י ד"ה מביאות אחרות. ולא בא עליה אינו מובן למה ימנע אותו רשע והתורה העידה שהוא אהבה. ונ"ל דר"ל שנצטערה שחשבה שאיש לא ישאנה עוד. ועי' בב"ר ע"פ ויקחו את דינה:
דף עח.
גמ' שצריכה לישב עד צוארה. דבעמידה א"א דסכנתא הוי בנחל לכו"ע. ורמז קרא וליושבי ירושלים:
שם משום דמזדריב. וכיון דמכוון לתענוג צינון אסור בכה"ג:
שם איפכא אמרת לן. וסברתו דבט"ב מצוה למעט בהנאה מה דאפשר וכעין זה בעי לקמן בסנדל של שעם בצום צבור בפר דשרי ביוה"כ:
רש"י ד"ה כהנים חשודים וט' להתיר האסור ר"ל ע"י הטלת מום. אבל אתמים לא חשידי. ע' בכורות שם:
דף עח:
גמ' דאית ביה כתיתין. ר"ל וסמיך אסיפא דתני ואם יש לו בית קבול כתיתין. והוא פירושא דרישא. ולפ"ז צ"ל דבית קבול כתיתין היינו שיהיו בו כתיתין ממש. ועלה מקשי רבא דאי לא הוי מנא בבית קבול כתיתין לחוד. הכתיתין לא משוו ליה מנא:
דף עט:
תוס' ד"ה מיני תרגימא. לאו פירות נינהו. ונ' דרש"י ס"ל דכיון דמפקינן דכותבת חסירה מביצה מפרשינן לדר"ג ודריב"ז כפשטיה. וכן דרבי וראב"ש ופרי בעי סוכה ומאי מיני תרגימא פירי ומ"מ לדינא אפשר דפטרינן דקיי"ל לא כר"ג בפירי לענין ג' ברכות. וצ"ע, ולפ"ז גם מיני תרגימא פטור ועכ"פ התם דמחייב במ"ת ה"ה פירי. ודברי רש"י נכונים. דאע"ג דאיכא לישנא אחרינא, באתרא דל"ש פירי. מ"מ רש"י דינא קמ"ל אליבא דר"א:
שם ד"ה לומר לך. אשיעורא דיוה"כ. וכביצה נמי לא גרעא משיעורא דיו"כ כיון דכתיב עלה אוכל אשר יאכל:
באו"ד לאו חד ענינא, הוא דוחק גדול. דאדרבא מסתבר טפי אכגרוגרת דהוי בהוצאה במידי דאכילה. וה"נ בחמץ דאיירינן בביעור במידי דאכילה מלאוקמיה בכותבת סתמא דל"ל שיעורא כלל. ונראה דלהכי ל"ט לאוקמיה בשבת דא"כ כ"ש דשאור היה חייב בשיעורו של שבת דהיינו ודאי כדי לחמץ ביצה קלה כדתנן גבי תבלין. ול"ל דאה"נ. דא"כ יהיה ביעור חמיר מאכילה. דבאכילה שניהם שוין כדאמרינן שהרי הוקשו ביו"ט שם. ולהכי מוקמינן אכותבת דהוה ב' זיתים כמ"ש בכריתות. ולמ"ד גסה יתירה. ע"כ דקני לאותה דכב' זיתים כותבת סתם:
דף פ.
גמ' טעון קריעה. ל"א מחוסר קריעה. דלא מקרי חסרון מעשה כמו קליפת הביצה. אלא משום שאין השיעור שלם. שחסר ממה שראוי לאכילה:
שם אוכל שאתם אוכלו בב"א. ר"ל שיותר מזה א"א לאכול בב"א. ולא אשכחן בשום דוכתא שיעורא כה"ג. גם לשון הגמ' אינו מורה כן. לכן נ"ל דסמיך אדרבים דהבא מחמת אוכל והיינו ביצה ואתיא דרשא דידיה לגלויי דביצת תרנגולת היא:
דף פ:
תוס' ד"ה ושיערו או כר"י. וע"ע נ"ל לפ"ז דהא דאמרינן התם דאי מחזיק יותר מב' זיתים היינו שאין מחזיק ג':
דף פא.
גמ' וחד לאזהרה דלילא. דלא נימא דלשון בעצם ממעט לילה:
דף פא:
גמ' לא אמר כר"פ וכו' ור"פ ל"ס תוספת שבת ויו"ט:
שם מבעי ליה לכדתני חייא ואינך אמוראי ס"ל כברייתא דלעיל ולא ס"ל חיוב אכילה בט'. ולכן השמיטה הרמב"ם [הוזכרה דרך אגב ה' נדרים פ"ג ה"ט. ש"ך]:
תוס' ד"ה שהפלפלין. לטבל בו דבר. א"י מי הכריחם לזה שיש פלפלין נעשין כך. אלא כולהו לקדירה ופטירי. ומאן דל"ל פלפלין עביד טיבול בזרע גרגיר לחייב במעשר דדרך אכילה היא:
דף פג.
גמ' ומר סבר תרומה חמורה. אע"ג דבטבל יש כמה זיתים. ובתרומה. אפילו נימא דבתרומת מעשר איירי דאיכא אלמ' מ"מ הוא חלק קטן כהטבל והוא בערך כזית בכא"פ כפי החשבון של הגר"א ז"ל בביאורו שלי כ"ב. וא"כ אם יאכלנו עם החולין לא יתחייב. וע"כ צ"ל שיש לו עוד חולין לבד הטבל וצריך לכולם ויאכל האיסור בפחות מכא"פ מההיתר. ובזה מתיישבא קושית הח"צ ז"ל מביטול רוב. עי' במ"ל ובפרשת דרכים דרוש י"ט ובח"ס יו"ד סי' שי"ט:
רא"ש פרק א
אנא בשם בבי"ת. לולא דמסתפינא ה"א דריח זה דבירושלמי קאי אמש"ש אח"כ בסוגיא. בראשונה היה אומרו בקול רם. ובשניה היינו משרבו הפרוצין והיה צריך להבליטו. אי לא יאמר בבי"ת במה יבליעו. ועיין ברמב"ם ה' עיוה"כ ספ"ב:
רא"ש פרק ח
ועסקי בטיבותא דכתיב וכו'. זו גרסת הרי"ף. ונ"ל דיליף לה מדכתיב בתריה בקרא עיי"ש: