אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
נדרים · דף פג.
גמ' דלמא מן היין וכו' כמה מן התימא והדוחק להמפרשים בסוגיא זו. חדא לשון דלמא. ועוד אטו מספק תלקה. ועוד מאן אמר לן דאינה סופקת על חרצן וזג. גם קושית אביי צ"ע. דהיכי מוכח דס"ל לר"י יש קרבן לח"נ. ומה לנו לקרבן לתירוץ קושיתנו. ובהברייתא דמייתי דתני הפרישה בהמתה דמיותר הוא ולא תני טומאה כלל. גם מאי מקשי מברייתא הא מוכח להדיא מתניתין נזיר כ"ד דאין שום קרבן לח"נ והמעות לנדבה. ומאי ס"ד דמקשה דמשום יש קרבן לח"נ מביאה רק חטאת העוף. כן תירוץ הגמ' אינו מובן. דמשום דבאם על הספק מייתי בחנם. וכדמייתי מברייתא תנינא תימא מה קושיא. הא כבר שני דאין נזירות לחצאין. ואי ס"ל דטומאה אינה בכלל ה"ל לאקשויי מההיא משנה גופא. דתנן מטמאה למתים אינה סופגת ארבעים. ע"כ נ"ל פירוש חדש בסוגיא בס"ד. דעיקר קושית ר' אסי דכיון דר"י סבר דאין הפרה חלה רק בהצלה מענוי ולא יותר. אפילו באותו נדר עצמו. א"כ ל"ש שתחול הפרה כ"ז שלא ידעה ממנה שאינה מועלת לה. אך משום די"ל דנזירות שאני דאיכא חרצנים וזגים דאין בהם ענוי כלל. ומ"מ מקיש לנדר שיכול להפר כמה דדריש בספרי הרי גז"ש בכל גווני. להכי אמר דלמא מיין וכו' ותספוג וכו' ר"ל אפילו איין שקודם ידיעתם. ותירץ ר"י דאין נזירות לחצאין וכיון שהותר מקצת הותר כולו ומקשי אביי דטפי הל"ל שא"א שתותר במקצת דאין קרבן למחצה. ואנן ס"ל דמיגז גייז וצריכא קרבן ומקשי עלה מברייתא דאיכא מ"ד דצריך קרבן. וא"כ צדקו דר"י דאמר מילתא דפשיטא לכו"ע. וס"ד דאף בטהורה מביאה חה"ע לח"נ משום דאשכחן לה בסילוק נזירות בטומאה בתוך הזמן. ושאר קרבנות טומאה שמביא אינם ענין לסילוק הנזירות דהא לא מעכבי. והא דתני הפרישה בהמתה לאו דוקא. דהא סגי בחה"ע אלא אע"ג דהפרישה מחמירין עליה עד שתביא חה"ע דוקא. ודחי דאי הוה קים לן דיש קשש. ג' בהמות הוה מייתי. וע"כ האי תנא סבר ג' לעכובא. דאי חדא הרי הוא מקרבת עולה שהפרישה. דל"נ ליה סברת המקשה דבאמצע הוי כבטומאה. אלא דבספק מוקמינן בחה"ע כיון דאשכחן בה סילוק נזירות. ועולה ל"צ מספק דלא אשכחן סילוק בעולה לחוד. ומתניתין דאינה סופגת הוא לכו"ע משום ספק דאין קרבן לח"נ. ומקשי מברייתא דבנטמאה ה"ל לאתויי גם עה"ע משום ספק דיש קרבן לח"נ. שהרי מטומאה לא הפר כלל. ושני דגם מטומאה הפר. ול"צ רק חה"ע דסגי בה לסילוק. דעה"ע לא מעכבא: