אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
משניות זרעים · פאה
פ"א מ"ט ברא"ש אות ה'. דברי רבינו צ"ע. דמ"מ בעת הקציר שלו היתה. וחל איסורא עליו. ובאמת טעמא דירושלמי דס"ל דלא בעי רק ראוי ליטול פאה בעולם. דהא אפי' למ"ד דוקא עני אמר בירושלמי בעה"ב עני. ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י. דמלישנא דגמ' דידן נשמע דבעינן דוקא ראוי לזו הפאה. ופליגא בהא אירושלמי. שוב מצאתי בס"ד בא"ז ה' צדקה סי"ז כדברי בפי' הירושלמי עי"ש:
פ"ה מ"א בר"ש אר"י שמענו שהוא פטור ממעשרות שהפקר ב"ד הפקר כו'. לכאורה צ"ע. דהא טעמא דהפקר ב"ד הפקר צריך אפי' לב"ש. דאי לא"ה מי הפקיר אותם אפי' לעניים. ולב"ה לא מהני כלל סברא זו דהפקר ב"ד הפקר כיון שגם הב"ד לא הפקירו רק לעניים. ונ"ל דלב"ש ל"צ לטעמא דהפקר ב"ד אלא שגזירת חכמים היא על בעה"ב שיפקיר לעניים. משא"כ דאין כח ביד בעה"ב להפקיר רק לעניים. ומ"מ מהני טעמא דין לב"ה. דאע"ג דבעה"ב א"י להפקיר לעניים. היינו רק שיוכל לחזור בו קודם שזכו, אבל לאחר שזכו אפילו הפקיר רק לאדם אחד וזכה בו קנה אך אינו פוטר מן המעשר כיון שקודם זכות היה ברשות בעה"ב לחזור בו הוי כנותן מתנה וחייב במעשר. משא"כ בהפקר ב"ד בכה"ג דל"ש חזרה פוטר שפיר ממעשר ומצינו הפקר כעין מתנה בפ"ד דסוכה. כל מי שיגיע לולבי לידו ה"ה לו במתנה. והתם נמי ודאי אינו מפקיר לכל לבהמה ולנכרים כשמיטה ועי' מ"ש ברפ"ו:
מ"ז בר"ש. אבל אי הוי בעה"ב בעיר כו'. אע"ג דלא שכחו בעה"ב כו' ר"ל אע"ג דלא שכחו כלל וכשיטת רש"י בפ"ק דב"מ עי"ש:
פ"ו מ"א בר"ש לא עשה כלום כדמוכח בפא"מ בעובדא דריבר"י כו'. משמע דר"ל שיש בו משום גזל. דהא מוכח לה מעובדא דריבר"י דמשום אזל אפקרה כמ"ש בתוס' שם. ופשוט הוא. אבל צע"ג. דא"כ כל המזמין אורחים ונותן לפניהם מנות איך יכולים ליעלם שהרי לא הפקיר אלא להם (ועי' בר"ש רפ"ז דדמאי בשם הירושלמי שם) ועוד דא"כ למה הוצרכו לומר בפ"ד בפסחים באיסורא דנותנין פאה וירק משום מעשר דרבנן כמ"ש כל המפרשים שם. הל"ל משום גזל. אלא ודאי דכל שזכה חבירו קנה וכמ"ש בפ"ה מ"א. והתם הכי פריך כיון דבכה"ג לא הוי הפקר גמור. ור' ישמעאל סתמא הפקיר ודאי הוי לכ"ע. והמ"ל בתר הכי אדעתא דידך לא אפקר. וע' ברשב"ם ב"ב נ"ז ב' ד"ה אסורין:
מ"י בר"ש. קצירך בגלוי פרט לטמון משום דלר"י ל"צ תרי קראי למחובר ותלוש. לעיל פ"ד מ"ו:
מי"א בר"ש. כיון דמתכוין ליטול הגסים כו'. עי' בתוי"ט. ולענ"ד דקאי אקוצר בלילה כו'. שאם היה מתכוין שיבוא למחר ויטול את הגסין שיותיר מהני תנאי ואפי' לדקין אין לו שכחה. ול"ד למה שאני שוכח אטול כיון דאין דרך בנ"א לקצור בלילה. ואם צריכין לקצור בלילה באין ביום ונוטלין הגם והוי כקציר שיש אחריו קציר אך דוקא בהתנה דבלא התנה גמר בדעתו שלא יקצר עוד:
פ"ז מ"ב במשנה אפילו כזית הנטופה בשעתו כו'. הך בשעתו אינו כמו בשעתו דרישא. אלא שהיתה השכחה בשעתו: