אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
יומא · דף ג.
תוס' ד"ה אלא למ"ד, א' בניסן הוה. ובס"ה היו במלואים ג' פרים וב' אילים ובעצרת ג"פ וג"א ודמי בחדא. וביו"כ היה לפ"ז ב"פ וג"א. דאיל א' שלו הוא. ול"ד כלל. ולמ"ד איל אחד הוא ג"כ אם נחשב בס"ה יהיה דומה יו"כ באילים ועצרת בפרים. אך אם נחשוב כל קרבן בפ"ע יהיו דומין למלואים ביוה"כ ולא בעצרת. ע"ב גמ' והא אנן תנן. הוצרך להביא הא דפרה דלא נימא דבפרה מודה דילפינן מסיני. וביו"כ יליף ממלואים ליום יתירא. להכי פריך דדומיא דיו"כ תני גבי פרה. וכמו ביו"כ ז' ימים לפני יו"כ ה"נ בפרה לבד יום השריפה:
תוד"ה לאפוקי. כדאמר רבינא בסמוך. בכולהו רגלים איכא קרבנות שלו בעצמו. וגם חטאות שעירי רגלים. הלכך למ"ל לאפוקי כולהו קושייתן. דכיון דבע"כ צריך לתירוץ מחילוק קרבנות. ולפי גירסת התוס' בשנויא דר' אבהו ר"ה בלבד. י"ל משום דבעצרת מחויב להביא גם קרבנות יחיד. ל"ב למיכללינהו בהדדי בהא:
שם ד"ה דרביה. א"נ י"ל וכו'. ר"ל מדאמר מלתא דתניא סתמא משמיה דרי"ש:
שם ד"ה זה בנה אב. מאי יתורא איכא. לגירסא שלפנינו מפורש בגמרא כתירוצם: