אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
יומא · דף ב.
תוס' ד"ה שבעת ימים וכו'. בענינים התלוים בזמן ונמשכים כל הזמן נ"ל דל"ש להקדים המספר. והכא מעשה ההפרשה רק בתחלה ובש"ד מקדים המספר. רק בקדושין משום דאיכא ב' ענינים באשה גופא, נקנית וקונם עצמה:
שם ד"ה לחכמים. וליכא לאקשויי דא"כ מאי פריך בגמ' י"ג ורבנן נמי הא חיישי לשמא. אע"ג דבטומאה אפשר לתקן. מ"מ כיון דא"א לתקן מחשש מיתה בכהן אז באשתו ל"ש תקון לחצאין אי לאו משום דטומאה שכיחא. והא דפריך ונימרו אינהו לנפשייהו וכו' לאו למימרא דלא ניחוש כלל משום אין לד"ס. כפרש"י ז"ל. דהא אשכחן סוף חגיגה שהיו עושין כלים שניים ושלישיים משום טומאה. אלא פריך שיצריכו שלישי כבכלים. ומשני זריז הוא. אבל גוף סברתם תמוה, דמשום חומר הרעיון מה שא"א לתקן הוה ראוי לחוש יותר, ולמה נקיל ביותר בדבר הראוי לחוש בכ"מ, ולא אדע דוגמא לזה:
שם ד"ה להוציא חשבינן ליה וכו'. נ"ל דלטומאה כזו א"צ הערב שמש אף לתרומה וקדשים כמ"ש בפ"ב דפרה כל הטעון וכו'. ובפ"ב דיו"ט שנינו מטבילין מגב מגב וכו' עי' בפירוש הרמב"ם שם ובפי' ר"ח ז"ל שהובא במ"מ שם. ומשמע ודאי דלצורך אותו יום קאמר ע"כ לא אמר להורות הלכה רק להוציא מלבן, וע"כ ציינו התוס' מאמרם על להוציא ובחגיגה כ"א כתבו דבפרה החמירו, ואינו מובן דהא בפרה לא בעי הערב שמש. וי"ל בדוחק גדול: