אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
יבמות · דף מ:
גמ' והיא אסורה באביו. נ' דאיירי בקטנה שיכולה למאן. ולמ"ד דאינה ממאנת לזיקתו וכן אי מאנה ביבם אסורה בקרוביו. ה"ה דאפילו לא חלצה אלא תיכף כשנזקקה נאסרה בכל הקרובים. וז"ש בגמ' מאי לאו משום חולץ ומשני לא משום מיתנא. ר"ל כיון שנזקקה או נחלצה משויא לקדושי קמאי קדושין ואסורה משום המת:
תד"ה שמע מינה. דלא תנא בן אחותו וכו'. לו"ד נראה דבאמת לא גזרו בחליצה עליהן. דדוקא אבי אביו ואבי אמו דבאשה גמורה משום אביו גזרו. וכן ב"ב וב"ב דבאשה משום בנו גזרו. גזרו עליהם גם בחליצה משום אביו ובנו. אבל הני דבאשה נאסרו משום אחות אביו ואחות אמו ולא גזרו על ערוה של תורה דידהו בחלוצה, דל"ש כלל. להכי גם השניות מותרות. ואף דאמר לעיל דבי דודי קרי להו היינו לס"ד. אבל למסקנא ל"א לה צלל. ואפי' אי קרי להו בי דודי כיון דלאו משו"ה נאסרו. לא גזרו בחלוצה ואפילו נימא דמ"מ אסורה. א"ל דלא איירי באותן שלא משום ד"ת תאסרנה. וע' בלשון התוספתא. ולמאי דש"ד משום מיתנא ע"כ צ"ל כן. או דבאמת ס"ט לדיוקי אלא מגופה דברייתא מוכיח לה. וכן לעיל ה"מ לאוכוחי מהאי ברייתא דגזרו אף באשת אחי האם מן האם ביון דמשום שבנקבה ערוה וכו' אלא דמר"י בר שילא מגופא קדייק. וגם ה"מ לדחות כדדחי התם וכללא הוא וכו'. אבל ב"ב אחיו ה"ל למתני דמשום אחיו אסורה. לכ"נ ראיה ברורה מזה דהלכה כאמימר ובעיית הגמ' אינה אלא או כאמימר וגזרו שניות בחלוצה. או דלא כאמימר ולא גזרו. אלא בהני דאסירי משום מיתנא דל"ש למפרך ליתני ב"ב אחיו דהיינו בן בנו: