אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
יבמות · דף כד:
רש"י ד"ה ואב"א. בקול כ"ד. נ"ל לשיטת רבינו בסוגיא זו דהא דכנסה נטען שלא ברשות חכמים הוה דבר מכוער. דאלמיה לקלא שלא נתרחק מן הכיעור. אבל לבעלה לא אשכחן דליפוק ר' בקול. ואין ענין קול לכיעור דקול אפשר דשיקרא הוא וכיעור איירי דידעינן דאמת הוא עפ"י הבעל או עדים. לבתר הכי דפסק הלכתא כרבי וכרב מקשי הלכתא אהלכתא. דהא קלא וכניסת נטען הוי כיעור כדאוקמינן מתנייתי דרבי. ומשני הא בקלא דפסיק. דאין כניסתו כיעור כ"כ אחר קלא דפסיק. וכמו בדאפסקיה אחר לכתחלה לא יכנוס ובדיעבד לא יוציא. ובקלא דלא פסיק מוציאין דהוה כיעור. אבל קלא לחודיה בזנות אינו כלום כדאמר רבא בגטין פ"ט פריצותא הוא דחזו לה. וכמ"ש רבינו ז"ל שם דבשוק באתרא דליכא חשש זנות באותו פעם ולא הוי כיעור כי הני. לטעמא דמקילין בקלא דזנות משאר קולות. דהוי דברים שבצנעא. ומסתמא חזו רק פריצותא אבל בכיעור כי הני מוציאין אפילו מבעל. ואינו ענין לדר"א בכתובות ט' דהתם לענין נאמנות דע"א איירי. דבלא קו"ס בעי ב' עדים הן לזנות הן לכיעור. והא דאמר התם ופ"פ כב' עדים היינו אמירת הבעל בעצמו הוה לגבי דידה כב' עדים. דל"א דאפשר לו להפתח בענין אחר:
תוס' ד"ה למאי. חוזרת ביובל. בפשיטות נראה דאי לאו קרא דבכור כיון דכתיב יקום. דהיינו לנחלה וילפינן מנחצתם דבני יוסף אינה חוזרת ביובל. ובסוף פ"ח דבכורות אמר מקרא דבכור. משום דבהא תליא פלוגתא דתנאי התם: