אור ברסלב

אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ

חגיגה

ביצה

דף ב:

גמ' קתני חרש. עיין בטו"א שנדחק הרבה בסוגיא זו [אם כי אחת מקושיותיו היא קושית התוס'] ובדאמר לקמיה תנינא וכו' עיי"ש. וגם לשון קמ"ל כדתנן אינו מובן שמביא ממשנה על משנה. אם אמנם דמשכחת לה שישמיענו בקצרה מה שהשמיענו כבר. אבל הכא דיוקא ל"ל לגמרא לדיוקי כה"ג. ולעד"נ הפירוש הברור בזה דקשה לגמרא שתשמיענו המשנה שמי שאינו בן דעת פטור ממצות ועי' במשנה ספ"ג דר"ה דתני רק פסולייהו ולא פטורייהו וכן בכ"מ וע"כ דקמ"ל תנא מילתא אחריתא והוא דקמ"ל דפטור אף מדבר ואינו שומע. אך כיון דתני גם שוטה וקטן דודאי לאו בני דעה נינהו, ומפרשינן לחרש נמי בלאו בר דעת. ועפ"י הכלל שבידינו ממתניתין דתרומות דרק אשו"א לאו ב"ד הוא. ע' מפרשים שם וכולה מתניתין לדיוקא אתי לחייב מוא"ש ושוא"מ. ושוטה וקטן תני כי היכי דלא ניטעי כנ"ל. וקמ"ל דלא מקשינן בהא חגיגה לראיה. והשתא מצינן לפרושי תנינא וכו' כפרש"י ז"ל וקאי אמתניתין דתרומות ומ"ל גם אמתניתין דידן דמוכח מינה דא"ש לחוד מקרי נמי חרש מדאצטריך למתני שו"ק כנ"ל. ואע"ג דמוכחא הא ממתניתין דמגילה י"ט התם א"ל דאיירי באשוא"מ ואשגרת לישנא הוא למתני חדא משוה תרתי עיין בירושלמי שם:

דף ג.

גמ' באזניהם דכולהו ישראל, ר"ל דאי הוה כתיב באזנם. ה"א רק למעוטי חרש שאינו ראוי לשמיעה קמ"ל דבעי שמיעה ממש:

שם והוא דשמעו. ומ"מ אצטריך נגד כל ישראל דלא סגי בעשרה דצייתי:

רש"י ד"ה תלמידיך אנו ואין לנו לדבר בפניך. על זה מה מקום לתשובה אין בהמ"ד בלי חידוש. ונראה דרבינו מפרש מימיך אנו שותים מלתא אחריתא היא. שאין לנו מה לחדש בפניך. וע"ז השיב אעפ"כ וכו':

תד"ה חרש באזנו אחת. רבנן אמרי וכו'. נ"ל דקיי"ל הכי רק היכי דמיתר להכי. דה"מ למכתב בלשון יחיד והארכתי בזה לענין גורלות ביוה"כ ומשלוח מנות:

שם ד"ה אע"ג. ממעטינן מבאזניהם. נ"ל דצ"ל מבאזנם:

דף ד.

תד"ה לא נצרכה. הכא פשיטא לן וכו'. לפענ"ד נראה לו דהכא פשיטא לן דעכ"פ חייב משום צד חירות שבו כמו דחייב בכהמ"צ. שצד חירות שבו אינו מעוכב כלל דלהכי אסור בשפחה. רק בראיה היה פטור כיון שבע"כ משתעבד גם צד החירות ויש לו אדון אחר. משא"כ לאחר תקנה שאינו משתעבד בו הוי ככל בן חורין. אבל צד עבדות מספקא לן התם אי חייב בקנס:

באו"ד אבל התם כיון דמיית וכו'. וצ"ל שגם בחבלה כיון דקטליה פלגא אעפ"י שכותב לו שחרור מ"מ אגלאי מלתא שלא היה עומד להשתחרר שלם. ולהכי אין שמין אותו כמה הוא שוה שלם. דאי לא"ה היכי פשיט התם מסימא עינו. ודוחק עצום הוא:

דף ח.

תד"ה אמאי. ואינה נאכלת וכו'. ונ' דעדיפא ליה להקשות דבר הפוסל בקרבן דיעבד:

שם ד"ה טופלין בהמה. מיהו י"ל טעם וכו'. בירושלמי איתא דהטעם משום דר"י ס"ל ב' כסף ד"ת. ומוקי קרא דטופל בהמותר על שתי כסף בכל בהמה. וחזקיה לא ס"ל שיעורא דבר תורה. וע"כ דאבהמה קאי. ולחזקיה אה"נ דלא דחי יו"ט המותר על בהמה אחת. כיון דגלי קרא דאתי מן המעשר אין שם חגיגה עליה. וכן אמר התם ר"ל משמיה. וכדפליג ר"ל בשיעורא לעיל ז'. ואע"ג דר"ל אמר לקמן דדחי. הא דידיה והא דחזקיה רביה:

דף ח:

גמ' הרי אמרו אף טופלין וכו'. לפרש"י קשה טובא בסוגיין. מאי פריך הרי אמרו. כיון דיש ברייתא דמערב דוקא. ועוד מאי פריך כמאן. הא שרי למעבד כב' קולי דלא סתרי. וגם לשון מתנייתא ל"פ קשה לפירושו. דעכ"פ פליגי בבהמה. ולפענד"נ דברייתא דמערב אפשר לפרש גם על בהמה לבהמה. אך עכ"פ מוכח מינה לפחות דמעות למעות ש"ד. וז"ש הרי אמרו וכו' וליכא מאן דפליג. וע"ז אמר כמאן וכו' דאינהו סברי דפליגי וא"כ מאי מקשי. וכ"ת וכו' מתנייתא ל"פ. ר"ל ותקשי גם לדידהו כיון דמצינן לפרושי בלא פלוגתא הא מוכח מב' מתנייתא דשרי בכל גווני. והא קתני וכו' דעכ"פ פליגא ברייתא אדינא דטופלין מעות. א"כ שפיר מ"ל אמוראי דברייתא דשריה בהמה לטעמה דאסרה מעות. אבל תרוייהו לא שרינן. ומשני דשיעור אכילה קאמרה וליכא פלוגתא כלל. ומקשי שפיר אמאן דאסר בהמה:

תד"ה מי שחגיגה. שמחה מהר עיבל. נ' דמקרא דושמחת לפני ה' הוה ילפינן מהר עיבל דשלמים דוקא. ומיתרון דושמחת בחגך מרבינן כל קדשים אבל לא חולין דלהכי אהני גזרה שוה דהר עיבל. וצריך מיעוטא דבחגך לעופות ומנחות:

דף ט.

תד"ה תשלומין. דחול גמור הוא. וצ"ע בריש מכילתין דאמר הכל לאתויי וכו' דהא מתניתין איירי בכולהו רגלים:

שם ד"ה כיון דלא חזי. ומיהו וכו' כונתם דאין ספק רק אם חזר ונתפשט בשלישי אם יבוא. ולפרש"י בריש ערכין דתשלומין זל"ז היינו שלישי לשני וכן כולם אך מ"מ ל"ש לספוקי גם בהא. דמאי גריעותא דשלישי משני. כיון דאית ליה תשלומין חשיב כשני. וכמו נתפשט בב' חייב ה"נ בג'. אך הספק בנתפשט בז' דל"ל תשלומין ולא חשיב. הלכך הים חגר בכולם ונתפשט בז' פשיטא דלא יבוא ע' פרש"י שם. ובפשט בא' מספקא לר"א. וכיון דכל הך דינא ל"ש אלא בז'. ל"ש להקשות קושית הטו"א דהל"ל לעיל דהכל חייבין לר"י לאתויי כה"ג. כיון דלר"א פטור משום דבסיפא דמשנה איתא דברי ב"ש. ע"כ דרישא אתיא גם לב"ש. ולדידהו עולת ראיה אינה באה ביו"ט:

שם ד"ה שאני לימא לעיל וכו', ונ"ל דברא הויא טומאה כשארי מניעות. דאין תשלומין לטומאה רק בקרבן:

דף ט:

גמ' ומי אמר ר"י הכי. משמע דבלא דר"פ ל"ק דר"י אדר"י כסוגיא דכריתות. די"ל דנזיר שנטהר בשקיעת החמה יש לו תשלומין אף דלא חזי לקרבן [כפרש"י ד"ה ור"י לעיל משא"כ זב שלא נגמרה טהרתו עד הקרבן בעי חזי לקרבן. ובכריתות פריך דר"י אדר"י סמיך אר"י דהכא בחגיגה דכל דלא חזי ל"ש תשלומין:

דף י.

גמ' ואחת הפלאה להיתר. ר"א ס"ל אין שאלה בהקדש כמ"ש בפ"ז דערכין. וברפ"ב דנזיר מדמינן נזירות להקדש. וצ"ל דר"א מהאי קרא גופיה מחלק בין נזירות להקדש ודוחק. ויותר נ' אחת הפלאה להיתר ואסר קרא. וקמ"ל דאין שאלה בנזירות. מכלל דבשאר נדרים יש שאלה:

דף כב.

תד"ה וניחוש וכו'. נ' דמאן דמקשי שפיר מקשה דס"ד דאף קודם הטבילה אין מחזיקין אותן לאבות הטומאה ונוגעין בהן אדם וכלים. ומשני כי שיילינן מטבילין מיד ואין נוגעין בהם אדם וכלים עד אחר הטבילה. והא ליכא למיחש שמא נגעו היום בכלים אחרים שהיו אבי אבות ונטבלו בתוך כלי ומטמאין כלים אלו טומאת ז'. דכלים שהם אבי אבות ודאי לא מטבלי בתוך כלי. שהרי צריך למנות לכ"א שבעה ימים משום מגע חבירו:

תוכן העניינים

אהל משה (הורוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה