אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
הוספות מחידושי הגאון המחבר זצ"ל
אשר נשמטו בהוצאה הראשונה של הספר ונדפסו בש"ס דפוס ווילנא
שבת דף כ' ע"ב. גמ' של זפת. וברא"ש ובר"ן הגי' גפת.
שבת ע"ה ב', רש"י ד"ה משום צובע, שצובע את הבשר. וסבר רב דיש צביעה באוכלין, ותנא הוא ופליג אמתני' דלקמן קל"ט ב' נותנין ביצה וכו' ולא קיי"ל כרב.
עירובין, ברא"ש פ"ד בק"נ סקי"ב. ש"מ דלרב לא אמרינן הך סברא דר"ז וכו', דדוקא לשמואל אמרינן הכי מדלא פריש אי דוקא במהלכת פסק כר"ג, כיון דע"כ מוכח הכי דבעומדת פליגי, ואי אף במהלכת אע"כ דבמהלכת ל"פ.
פסחים ס"א א'. תוס' ד"ה ואיתקש וכו', ובשאר קרבנות נמי יפסלו כמנויו, ונ"ל דצ"ל במנויו. ור"ל דשלא לאוכליו יפסל בכל הקרבנות כמו שלא למנויו דהיינו שנוי בעלים.
פסחים. ברא"ש פ"א סי' ו' דכיון שייחד לו בית הוי כמו קיבל עליו אחריות וכו' דאע"ג דהוי כממונו ולדעת רבינו עובר מה"ת במפקיד חמצו הכא לא שייך למיקרי ביתו שלא השאילו כלום.
קרבן נתנאל פ"ק י"ל הא בהא תלי. דבריו אין להם שחר ובודאי בעיסה לכו"ע חייב בכל ענין כיון דטעמא משום קלא אבל בהמה דלית לה קלא ליכא גזירה ומוקמינן אדינא ובמצי לסלקו אפשר דמדינא חייב ועי' בתוס' ומש"ש.
שם ס"ק כ"ג, ולא ידעתי מי הכניסו לדוחק זה עם היות וכו'. באמת אין בזה שום דוחק הלא ברור בכוונת רבינו ז"ל להכי כתב גבי פירורין דקים לן וכו'. ופירושו תמוה דא"כ מאי פריך וכי משכחת וכו' פשיטא דלא סמכינן סל כיבוד דא"כ בדיקה למה לי דפירורין ממילא בטלי.
סי' ט', טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה וכו'. לעסוק דווקא אבל דיבור בעלמא אין חשש לכן כתב ע"ד הראשונים שאין שוה לו.
ס"ק מ"ח, אע"ג דלענין שנוי לשון וכו', בגמ' אמרינן זה למ"ד לבער חמץ, ורבינו סבר דהא גופא תליא בפלוגתא דלמ"ד לבער ועל ביעור.
ס"ק נ"ג, אמנם עדיין חל עלינו חובת ביאור דבשו"ע וכו'. לענ"ד דלהכי מברכין בעל משום דלהלל ליכא מצוה בחד בלא חבריה, אע"ג דבמצוה בזה"ז אף לדידיה איכא מצוה, מ"מ כיון דעיקר מצוה בשנים מברכין בעל.
פ"ב סי' א', וה"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו. צ"ל לאחר זמנו בהנאה.
ק"נ ס"ק ה', וקשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא בהנאה כי לאחר הפסח וודאי אין חילוק בין אכילה להנאה וחרכו שמותר בפסח בהנאה פשיטא דלא שייך למיקנסיה לאחר הפסח אפילו באכילה, ורבינו לא בא להוכיח להיפוך, אלא לדחות ראיתם דכיון דלא אמר אכילה אלא הנאה, איכא למימר דדוקא בדרך שאין דרכו לאכול אבל מורייס אסור אפילו בהנאה, אפילו לאחר הפסח.
ס"ק ט"ז, הוצרך לתרווייהו טעמים. משום יוצן גופיה הוצרך לשני הטעמים כמ"ש התוס' ובאמת הכל טעם אחד.
ס"ק ל"ד. ומאי פריך חזרת כבשונות הוי כמו שבור וצ"ע פשוט דמ"מ אי אפשר לומר דושבר דקרא הוא כבשונות דווקא אלא דכבשונות הוי כמו שבירה ופריך שפיר דאמאי ישברו דאיכא הפסד קדשים.
סי' י"ג, דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההוא דתפוח כוונת רבינו דמלא דחו התם דף נ"ד דההוא דתפוח מיירי עם מים כסתם עיסה, ע"כ דגם עם מים אינו חמץ גמור ומאי נ"מ דמגבלה במים, ע"כ דבלא מים אינו חמץ כלל
שם. ולא מסתייעא מינה אלא דיש חילוק בין יום ראשון לשני. לא הבינותי דבריו דאטו צריך ראיה דאינו חובה כל הלילות מדריב"ל, אלא ע"כ דמייתו אי לאסור בראשון או להתיר בשני, ולשניהם לא שייך להביא ממי פירות לתרווייהו אי מי פירות עם מים, ועי' במלחמות, וא"כ ראית הרי"ף ברורה דשרי ריב"ל לכל הימים, ע"כ בגוונא דמחמיץ מדאיצטריך לסברא דלחם עוני לאסור בראשון, ומה שכתב להך מתניתא ע"י מים וכו', ר"ל דלא נימא דמאן דאסר לא אסר אלא שלא ע"י מים שאז א"א לשומרה והוי חמץ נוקשה אבל עם מים אפשר לשומרה ובכה"ג איירי ריב"ל ואהא מוכח שפיר מקיטוף.
ס"ק פ"ח, איברא דלא קשה מידי דפלוגתא דב"ש וב"ה קאי וכו', עי' בר"ן שכתב דכשלשין הרבה בני אדם ואופין ביחד שרי.
ס"ק צ"א, ודבריו אינם מובנים לי, ונראה דמשמע לרבינו דבייתוס אומן הוי וגם לישנא בכל הסריקין משמע דגם אומן אסור.
ס"ק קי"ט, ואנן פסקינן כר"ל לחכמים שלו וכראב"צ, עי' בגמ' דר"ח אוקמה בקלח וא"כ אין שום ראיה לשם ומסתמא לא פליגי ר"מ ורבנן ארבנן דראב"צ, גם הו"ל למימר רבותא דיוצאין אפילו בעלין, גם מר"ח דאמר לחין אין יבשין לא אין שום ראיה מדלא אמר כמושין כי לא בעי לעלויי נפשיה בפלוגתא דראב"צ ורבנן
סי' כ"ג, ויש מביאין ראיה מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' והא דלא מייתי מקרא דכתיב חלות מצות וצריך מלח, דאיכא למימר דאינו אלא חומרא דרבנן ולא החמירו אלא בפסח משום דאיכא כרת ואיסור תערובת, ואפשר בלאו הכי, ולהכי פריך לעיל ממנחות אפסח לענין פושרין משום דאפשר בלאו הכי.
יומא ג' א"ל רש"י סד"ה דנין, עגל בן בקר לחטאת, דבן שתים היה כפר, ועי' בר"ה ו' ע"א.
כ"ט א', גמ', אר"א מ"ט דרבי וכו' לכאורה אינו שייך לומר ע"ז מ"ט. דהא רבי אומר טבעי הלבנה והחמה, ומה שייך טעם וסברא, אך בתוספתא מפורש פלוגתא בזה ושפיר אומר מ"ט.
ע"ד ב', גמ' המאכילך מן, ר"א ור"א חד אמר וח"א וכו' לטעמייהו בפלוגתתם להלן גבי ממשן.
ע"ו ב', תוס', ד"ה ומנ"ל, וי"ל, צ"ע דהא לעיל מוכח דאפילו מפיגול ונותר לחוד הוי ענוי.
סוכה דף כ"ה ע"ב. רש"י סוף ד"ה שחל שביעי, מצוה הבא לידך וכו', כן מוכרח כאן בגמ', ולפלא שלא הביאוה הרדב"ז והחכ"צ והשאג"א שחקרו בדין זה, והסוגיא דתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא במנחות רי"ט, התם איכא בדלמחר האידנא מצות תשמרו שטעון ביקור ושימור, ואם מקריבו היום מבטל מצות שימור דתמידין דלמחר. והיינו דקרי להאידנא מקודש דבהו איכא היום מצות הקרבה, ובדלמחר ליכא רק מצות שימור האידנא, והקרבה דלמחר לא חשיבא לגבי מצוה שזמנה היום.
דף כ"ו ע"א, גמ' תשבו כעין תדורו, עי' מ"ש התוס' דכו"ע מודו בהך סברא דברייתא היא. אך רבא לא סבירא ליה הך סברא לענין למיפטר מאן דלא אפשר ליה כעין דירה כמו מאן דמינטר כריא דפירי, ועי' בחידושי הריטב"א ז"ל כאן, ובתוס' ערכין ג' ע"ב ד"ה קמ"ל כתבו כן, ובתר הכי כתבו ונהי דפטירי בעידן עבודה וכו', היינו אליבא דאביי הכא, ושם למעלה בד"ה ובני עבודה כתבו שא"י ליזקק לנשותיהן משמע דס"ד דמי שא"י לשמש פטור מסוכה והוא תמוה דא"כ מי שאשתו נדה ויפטר לס"ד דגמ' ועוד שמקרא מלא הוא בעזרא בשובם מהגולה עשו סוכות בחצרות בית ה' שאינם ראויים לבעל קרי, ועוד דמ"ש כהנים מישראל שגם הן אסורין לשמש ברגל דחמירי טומאת תשמיש ממגע נבילה שמשתלחין חוץ לב' מחנות, אם לא ביום אחר שאכל שלמי שמחה ויטבול עד הערב וא"כ כהן נמי, ע"כ צריך להעביר קולמוס על הנך ג' תיבות "שאין נזקקין לנשותיהן", ופשוט שכוונת הגמ' שאין יכולין לדור בסוכה כעין דירה שצריכין ללון במקדש וכן מוכח מדברי תוס' בא"ד.
שם. תרתי או תלת ביעי, הלשון תרתי או תלת אינו מובן שאם השיעור תרתי תלת מאי עבידתא, ונראה דתלי בשיעור ככר של עירוב דפליגי ריב"ב ורבנן אם שיעורא ד' ביצים או ח' לשתי סעודות וכאן בעינן שיעור סעודה אחת, והיינו דאמר תרתי תלת ר"ל פחות מתלת או ג' ר"ל פחות מארבע לכל חד כדאית ליה, ועלה אמר אביי והא זימנין סגיאין וכו', ר"ל שאין לשער זה בשיעור סעודה בינונית כיון דתלי בכל חד וחד לפום שיעורא שאכילתו באותו זמן.
שם, ערביך ערבא צריך. צ"ע דאטו אסור לישב רגע חוץ לסוכה או בתפילין שמא ירדם, ונראה מזה ראיה ברורה שאם ישן מעצמו אין שום חשש כלל רק כששוכב לישן וסומך על חבירו, והסמוכות אין בה ממש אסור משום שינת עראי.
שם, הישן בתפילין וראה קרי, הרמב"ם ז"ל השמיט דין זה, ונראה דסבר דרבנן פליגי דמותר לכתחילה לישן שינת עראי ולא חיישינן לקרי אלמא דבעל קרי מותר בתפילין והיינו דפריך לקמן לימא קסבר ר"י בעל קרי אסור וכו'.
דף כ"ז ע"ב, גמ', שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. הפירוש שכל סוכה הראויה לישראל זה ראויה גם לזה ולכל ישראל אבל לא לכולם ביחד או בזה אחר זה, ובחנם נדחקו בזה הראשונים ז"ל.
דף נ"ו ע"א, גמ', אבל הכא אי לאו זמן מי לא אמרינן סוכה. הדברים מתמיהים דאם כוונתם לברכת הזמן שבלעדה כגון שכבר יצא בה אומר סוכה ה"ה דבלא יין אומר קידוש כגון אם היה מיסב מבעוד יום כמו שכתוב בירושלמי פ"ק דברכות, וקשיא הילכתא אהילכתא דקיי"ל יין ואח"כ קידוש וקיי"ל סוכה ואח"כ זמן. ונ"ל דהך סוגיא אליבא דרב אזלא דאמר בפ"ג דעירובין דאין אומרים זמן בר"ה וביוהכ"פ וברייתא דתן חלק לשבעה וגם לשמונה לענין ברכה תניא, וסבר דאין זמן כלל בחול המועד אפילו לא בירך בראשון, אבל לדידן ע"כ משום טעמא אחרינא הוא דמקדמינן סוכה לזמן, וזהו שאמרו בסוף סוגיא דרש ר"נ בר"ח לא כדברי רב וכו', היינו שגם טעמו ליתיה לדידן ומ"מ פסקינן הילכתא סוכה ואח"כ זמן מטעמא אחרינא דליקו זמן אסוכה כמוש"כ הרא"ש ז"ל בשם יש מן הגדולים יעו"ש, אבל כל הראשונים לבד הרא"ש ז"ל לא הביאו לומר זמן בחוה"מ, ומ"ש בסוף פ"ג דעירובין ולעיל דף מ"ז ע"ב דאי לא בריך האידנא מברך למחר וליומא אחרא, הוא רק בדרך דחיה שאפשר לומר כן אבל באמת לא שייך זמן בחול המועד, וברייתא דתן חלק לברכה איירי, ע"כ הביאו סתמא דסוכה ואח"כ זמן אפילו ביו"ט שני, והרא"ש ז"ל הביא בפ"ד סוף סי' ג' דמברך זמן בחול המועד ע"ש.
ברא"ש פ"ד סי' ה'. והר"פ בשם גדולי איבר"א דאם חל יו"ט האחרון ש"ח באחד בשבת דאתרוג אסור וכו'. לו"ד ז"ל היה נראה שאפילו בח' מותר בשבת שגם אם יבוא אליהו לא ינטל
בק"ג על הרא"ש פ"ג סי' י' סק"ל. ואין אני רואה משמעות שם מדברי הראב"ד. ההוכחה ברורה כיון דלדידיה דמי נשרו לתחילתו וודאי דפסול בתרי בתחילתו,
ברי"ף ריש המסכתא, ועוד דהא סוגיין בענין סוכה ע"ג סוכה כוותיה דרבא שייכא עכ"ל. הרבה יגעו בזה נו"כ והחליטו שכונתו מדפליגי ר"י ורבנן בע"י הדחק עצמה דמר ס"ל עראי בעינן ומר סבר קבע בעינן. ולענ"ד הדברים מתמיהין שמה הוסיף בזה על טעם ראשון שכתב ז"ל דס"ל לר"י דירת קבע ורבנן עראי. ומה הביא לנו מכאן שאין מפורש כלל בגמ' דמחמת קבע ועראי פליגי וטפי הו"ל לאתויי מכמה דוכתין לקמן ז' ע"ב כ"ג ע"ב ויומא י' ע"ב דמפורש דר"י ורבנן פליגי בקבע ועראי. ועוד דהא אמוראי דפליגי ארבא אמרינן בגמ' דמשום קושיא דאביי, היינו דסבירא להו דיש בכלל קבע עראי וגם לרבנן קשה קבע ואין לנו שום ראיה מהא דיכולה לקבל ע"י הדחק נגד סברת הני אמוראי דפליגי ארבא ולענ"ד פשוט שכוונת הרי"ף ז"ל להא דרבי ירמיה ט' ע"ב פעמים שתחתונה כשרה וכו' וכגירסת רבינו תם ז"ל שם שכל שהתחתונה בתוך כ' אע"ג דחמתה מרובה בלא העליונה כשרה ולא הוי סכך פסול ואין בזה שום טעם רק לרבא לפי שדי לה במחיצות עראי שאם יפול יפול על סכך התחתון. והדברים ברורים בס"ד. ועוד נ"ל ראיה ברורה למיפסק כרבא ולא כרבה דמשום שלטא עינא, דלדידיה מתניתין דווקא בשאין דפנות מגיעות איירי מתניתין, דהא סיפא דתנן אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות קיי"ל דמשום דופן עקומה היא, והוא דווקא בדפנות מגיעות לסכך כמו שכתב הר"ן ז"ל גבי איצטבא מן הצד, ולא שייך למימר דליתני תנא סתמא דמתניתין רישא לחומרא דפסולה למעלה מכ' וסיפא לקולא דהכשר דופן עקומה רישא דווקא באין מגיעות וסיפא לקולא במגיעות דווקא. והנך אמוראי רבה ור' יאשיה דסבירי להו הך טעמא דשלטא עינא ע"כ דסברי כנהרדעי התם דגם באמצע בד' אמות אליבא דרב ולא משום דופן עקומה גם באין דפנות מגיעות מכשרי, והרי"ף ז"ל פסק שם כדמתני בסורא לרב, ונראה לי ראיה ברורה לדעתו ז"ל בזה דאמצע בד"ע. מדאמר התם בסוף סוגיא דרש ריב"א בית שנפחת וסיכך על גבו כשירה, אמר לפניו ריב"י ר' פרש דבריך ד"א פסולה פחות מד"א כשירה. ולכאורה דברי ר"י אין להם ביאור כלל דסתם ותני כשירה ולא חמר שיעורא ומאי דקאמר שכשאין בסכך הפסול שיעור שיפסול כשירה ומי לא ידע כזאת. משא"כ למ"ד באמצע בד' טפחים ומהצד בד' אמות שפיר קאמר שאע"פ שיש כאן שיעור הפוסל כשירה משום דופן עקומה אלא שלא פירש עד כמה, ואמר ליה ר"י בר"י פרש דבריך שרק עד ד' אמות כשירה.
בר"ן גבי תבן וביטלו כתב שלגבי טומאה מהני ביטול לזמן שהטומאה שם. והיא מילתא דלא מסתברא כלל. אלא שראייתו מביטול דכרי של תבואה דל"ש לבטלו לעולם. ואם אמנם שגם תוס' והרא"ש כתבו כן דלכרי של תבואה מהני ביטול. אך המעיין במשנה שם יראה בעין דוכן כרי של תבואה וכפל צרורות השנוי שם ומ"ש שם אפילו כגלו של עכן, היינו בלא יבטלו כלל ולא קאי אבית דרישא אלא בלא בית איירי דאפילו דברים שאינם מתבטלין בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שאם ינטלו אין כאן אהל. ע"כ ההכרח לגרוס בגמ' דתניא כמו שכתב רש"י ז"ל שם ולא כגירסת תוס' דממתני' לא מוכח מידי דליהני ביטול לתבן המונח בבית והדברים פשוטים ומובנים בס"ד.
סוף הספר